דמנאת העיר- אליעזר בשן

פרנסתם

בכפרים שבסביבת דמנאת שירתו היהודים את הברברים בתור אומנים וסוחרים. כל נהגו יהודי דמנאת. לפי מכתב מה – 25 בספטמבר 1884 יש מספר יהודים מבוססים המנהלים קשרי מסחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה, ללא ידיעת המושל.

הסוחרים שעסקיהם הובילום לדמנאת היוו מטרה לשודדים, ולשם הגנה על רכושם וחייהם היו מצרפים אליהם בעלי גוף, לפני שהממשל הצרפתי התייצב באזור. גם מקומיים היו פושטים על הרכוש של הסוחרים.

בורסקאים

במכתב שנשלח ב – 26 במרס 1885 על ידי דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ, נזכרים בורסקאים יהודים.

במכתב של הוזיר אמפדל גרינט לסיר ג'והן דרומונד האי ב – 26 בינואר 1886 נזכר בין השאר כי יהודי דמנאת מצויים בעלי מלאכה כמו עובדי בניין, צורפים ונפחים.

אזרחי ארצות הברית שסחרו בדמנאצ בשנות ה – 80 של המאה ה-19 מינו יהודים מקומיים בתור סוכנים שלהם וכך זכו לחסות ולהגנה.

מתוך הספר " הערצת הקדושים – יששכר בן עמי. 

מיסיונרים.

מיסיונרים באו לדמנת בין השנים 1882 – 1887, מהם שליחי האגודה האנגליקנית בשם London Society for promoting Christianity amongst the Jews שמרכזה במוגדור החל משנת 1875.

יהודי מומר יליד רוסיה בשם גינזבורג, שלמד תיאולוגיה בבריטניה, ועמד בראש המשלחת במרוקו החל משנת 1875, ביקר בשנים 1883 – 1884 בערי הדרום מראכש ודמנאת.מישקוביץ ודהאן מיסיונרים שפעלו בשירות האגודה הנ"ל ביקרו בין השנים 1882 – 1886 בדמנאת. וכן ביקרו בה מיסיונרים אחרים.

לפי דו"ח שפורסם בשנת 1887 ביקר גינזבורג בין שאר הערים גם בדמנאת. באותה שנה פורסם כי חיים בה אלפיים יהודים, רובם עניים, בורים וקנאים. המללאח היה אסון : גברים, נשים וילדים דחוסים בחדרים אפלים בצפיפות. ולמרבה הצער הם מכורים לשתיית יין.

המיסיונר זרביב שירש את מקומו של גינזבורג כראש המיסיונרים האנגליקנים במרוקו משנת 1886 ואילך, ביקר בין השאר בדמנאת באוקטובר 1886, מלווה בשלושה שומרים. לדבריו חיו שפ כאלפיים יהודים במללאח מלוכלך.

היו גם נשים שמילאו שליחות זו, ביניהן אחת בשם אמה הרדמן  HERDMAN שביקרה בדמנאת וכתבה על יהודי המקום שהם אמיצים וחכמים, וסובלים מפגעי הגורל. בשנת 1886 פעל שם  המיסיונר יעקב     HABMILLION כשליח  האגודה בשם  ILDMAY MISSION TO THE JEWS

ב – 24 בדצמבר 1891 פנה סמית, נציג האגודה המיסיונרית האנגליקנית במרוקו לשר החוץ הבריטי המרקיז מסליסבורי בקשר לפעולות האגודה, ובין השאר ביקש שיינתן לו בית בדמנאת לביצוע בפעילות המיסיונרית. 

בתשובתו הזכיר השר כי כבר בעבר פנה דיפלומט בשם גרין בנידון לסולטאן, וכי הדבר חסר סיכוי באשר דמנאת שוכנת באזור פראי, בלתי שקט, שם מעולם לא גרו נוצרים, ולמיסיונרים נשקפות סכנות.

בין המשלחות המיסיונריות בדרומה של מרוקו במאה ה-19 הייתה אחת בשם : Southern Morocco     Mission  שהחלה פעילותה במרוקו בשנת 1888 ולה בסיסים עם צוות רפואי כמו שנהגו גם אגודות אחרות, כדי לקרב את הנזקקים לנצרות, בין השאר גם בדמנאת.

ב – 1899 ביקרו בדמנאת שני מיסיונרים מלונדון. באו לבית הכנסת שם ראו שני מלמדים שלימדו את הילדים תנ"ך, וכן נפגשו עם יהודים. הם מסרו גם מידע על מצבם של יהודי דמנאת.

המללאח בדמנאת.

כפי שתואר בכתב עת של המיסיונרים ב-1877, המללאח הוא עלוב, גברים, נשים וילדים מרוכזים בחדרים אפלים ורטובים. רוב היהודים בדמנאת עניים, בורים, קנאים לדת, וכולם מכורים למשקה חריף.

בעקבות פרעות ביהודים בשנת 1887 מיווה הסולטאן חסן הראשון באותה שנה, לבנות מללאח חד שליהודים על חשבון האוצר, שבנייתו נגמרה בשנת 1893 והכולל חמישה בתי כנסת.

חכם מארץ ישראל התלונן בפני כל ישראל חברים כי יהודי דמנאת סובלים מפקידים אכזרים. הסולטאן החליט לבנות מללאח כדי שהיהודי יוכלו לחיות ביתר ביטחון. בנייתו נגמרה זמן קצר לפני פטירתו של חסן בשנת 1894

לפי מידע משנת 1887 הסולטאן הרשה לבנות מללאח חדש. בתי כנסת נשרפו בדמנאת, ואז קיבלו היהודים מללאח חדש שאף הוא נבזז. נחום סלושץ שביקר במרוקו שש פעצים, כתב ביומנו רשמיו בדמנאת באוגוסט 1913, אותם פרסמם בספרו שיצא לאור בשנת 1927.

גם המללאח החדש נשדד בעת המהומות שגרמו לירידתו של עבד אלעזיז מכיסאו בשנת 1908. בית הכנסת הגדול ושורה של בתים עדיין בחורבנם.

את המללאח בדמנאת חקר FLAMMAND וחיבורו פורסם על ידו בשנים 1950,1952, 1954 זה המחקר הראשון על המללאח בכלל. המחבר כיהן בתור מנהל בית ספר, ואחר כך כמפקח על בתי ספר צרפתיים באזור.מספר הבתים במללאח הוא 95, ויושבים בו אלף שש מאות נפשות. בכניסה למללאח מצויה רחבה פתוחה, ממנה שער לרחוב צר, בו מצויים תאים, בהם בעלי מלאכה יהודים העוסקים במסגרות.

הוא הגדיר את הטיפוס היהודי שם : לדבריו, הם אופיניים ליהודים הספרדיים, אבל יש גם להניח שביניהם היו נישואין עם הברברים, יש מהם ששערותיהם בלונדיות ועיניהם כחולות, אבל רובם בעלי עיניים שחורות.

רוב הגברים רזים, והנשים לעתים מאוד יפות, מעטים מבניהם גבוהים. כולם – הגברים והנשים הולכים בכבדות. פאותיהם ארוכות ומגדלים זקנים. את ראשם מגלחים ומכסים בכובעי ברט או בכיפות. הילדים נאים כחושים, באשר סובלים הם מגרענת ומשחפת.

תשעים ותשעה אחוז מהם סובלים ממחלות עור ועיניים. מחלת הטיפוס חוזרת לעתים. בבתי ספר של כל ישראל חברים נלחמים במחלות באמצעות הזנה טובה יותר.

שפת הדיבור.

היא תערובת של ברברית עם ערבית, בתוספת כמה ביטויים בעברית ובספרדית. הם מכירים את שפתם של הברברים. רובם משתמשים בעברית רק כשפת התפילה. יש מיעוט הדובר עברית. בבית הספר של כל ישראל חברים בדמנאת לומדים חמש שעות בשבוע עברית, ומתקיימים שיעורי ערב למבוגרים.

שפת הכתיבה כמו בכל דרום מרוקו היא יהודית ערבית. אבל רק מעטים יודעים לכתוב. רוב הנשים וכשמינית מהגברים אנלפבתים. הם שרים שירים בעברית ובערבית.

פרנסה

כשאדם מצליח לחסוך סכום מסוים הוא פותח עסק, ואז עליו לדעת לקרוא, לכתוב ולחשב חשבונות. הוא לומד זאת מבנו, ההולך לבית הספר, או מקרוב משפחתו. אם עסקיו מצליחים, עליו ללמוד צרפתית, וזאת הוא מנסה ללמוד מתלמידי בית הספר כל ישראל חברים.

כשישים מבוגרים יודעין כבר צרפתית. מספרם עולה על יודעי שפה זו אצל המוסלמים, למרות שלאלה יותר בתי ספר. כללית התרבות של היהודים, בייחוד באשר לשפה, עולה על זו של השכנים המוסלמים. שעות העבודה בקיץ ארוכות יותר מאלה שבחורף.

כדי להישאר ערים בשעות המאוחרות בערב, הם שותים תה או קפה, ואוכלים גרעיני חמניות. העובדים והמעבידים ישנים יחדיו על ספסלים, אוכלים יחדיו כיכר לחם ותה בבוקר. בצהרים ירקות מיובשים עם שמן ופלפל אדום. בשר אוכלים לעתים רחוקות. בערב אוכלים מרק ירקות מתובל. ואינם אוכלים מנה אחרונה.