דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן

המתנחלים החדשים שהגיעו לתורם באו מכפרים וערים שונות במרוקו (מחוץ להרי האטלס) ולא היו ביניהם קשרי שארות. ההתיישבות ברוממה נכפתה עליהם. הם סירבו לקבל משקים וכן לא לקחו חלק בניהול ענייני המושב עם מתיישבי רוממה הוותיקים.

הם מצאו תעסוקה בסביבת רוממה, רובם כפועלים בכפרים הסמוכים! אחדים מהם אף הועסקו באופן סדיר על ידי ותיקי רוממה. כאשר נזכיר אנשים אלה בהמשך הדברים בספר נכנה אותם ׳מתיישבי תורם׳, כדי להבחין ביניהם לבין המתיישבים הראשונים ׳אנשי רוממה׳.

 אנשי רוממה נהגו לכנות את מתיישבי תורם ׳עולים׳, ואילו האחרונים קראו לאנשי רוממה ׳ותיקים׳. דיוננו עוסק בעיקר במתיישביה הוותיקים של רוממה. נסקור עתה את נושאי פרקיו של הספר: הפרק הבא, השני, עניינו שחזור דמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרום־תוניסיה.

הבנת חיי האנשים בהווה מחייבת ידיעה בטיב שורשיהם התרבותיים והחברתיים. על אף שנסיבות החיים בישראל השתנו בתכלית, נראה כיצד מוסיפה מורשת העבר בגילגולים שונים ובדרכי עקיפין לשמש גורם בעיצוב חיי ההווה.

הפרק השלישי משמש פתיחה לפרקים האתנוגרפיים. שוקד מתאר בו את חוויותיו האישיות בעת שהייתו ברוממה. הוא עומד על הבעיות המיוחדות שבפניהן ניצב האנתרופולוג החוקר במסגרת חברתו, שלא כאנתרופולוג היוצא לחקור חברה זרה ורחוקה, ואין בלבו יחס אישי כלפיה.

בפרק הרביעי אנו נכנסים לבעיה של הבנת התמורות הדתיות המתחוללות בקרב יוצאי צפון־אפריקה בארץ. במסגרת הוויכוח העיוני על שיטות בחקר שינוי חברתי, ויכוח שעליו רמזנו למעלה, מפתח דשן מערכת מושגים חדשים מותאמים לתחום הנדון. מתוארים בפרק זה אירועים בבית־כנסת של יוצאי מרוקו בצפונית, בתקופת מערבת־בחירות.

גם הפרק שלאחריו, הפרק החמישי, עוסק בשילוב פעילות דתית ופוליטית במערכת־בחירות, על רקע אתנוגרפי רחב יותר, מתוך מגמה לנסח מסקנות כלליות על ציבור יוצאי צפוI אפריקה.

הפרק השישי עניינו הנושא הבולט ביותר לעין הצופה מבחוץ על חיי העולים — נטישת אורח־החיים הדתי. עיון בפרשה זו, מתוך התבוננות בקהל בית־הכנסת של יוצאי דרום־תוניםיה בצפונית, מעלה שגם לנטישה פנים רבות. מתברר שפעמים יש נטישת סמלים שבדיעבד אף מחזקת את המסגרת הכללית של עולם־המושגים המסורתי.

בפרק השביעי מתאר שוקד את השינויים שחלו במבנה ההנהגה הדתית בקרב קהילת יוצאי הרי האטלס. בשל אי־התאמה לדפוסי השירותים הדתיים המקובלים בארץ, ובשל התמורות במערכת היחסים החברתיים בקהילת המוצא, נעקרה המנהיגות המסורתית והתפזרה במקומות שונים בארץ. מתברר שתוך חבלי הסתגלות קשים באורח החיים הדתיים מתחיל להתפתח דפוס של מנהיגות דתית, שונה מזה שהיה מקובל בחו״ל.

בפרק השמיני בוחן שוקד את דפוסי ההתנהגות הדתית והחברתית של קהל שני בתי־הכנסת של רוממה, בעת עלייה־לרגל למירון. מזהה הוא כאן שינוי בדפוסי ההתנהגות הדתית, המוליך להתפתחות סגנון דתי חדש.

סגנון זה משקף לדעתו ערעור במערכת הריבוד החברתי, כפי שהיה קיים במרוקו. השינוי היסודי שחל ביחסים החברתיים שבין בני הקהילה, אשר עברו יחד מקהילת מוצאם לכפר בישראל, נמצא לו ביטוי גם בפעילות הדתית.

בפרק התשיעי עוסק דשן בהילולות לזכר חכמים מפורסמים, הנערכות על־ידי יוצאי תוניסיה היושבים בעיר. בדומה למימצא בקרב יוצאי מרוקו הובחנו גם כאן שינויים בטקס. גם כאן מזהה החוקר ביטוי לבעיות מיוחדות המעיקות על העולים במצבם החדש.

 במשך השנים גדלה המשיכה להילולות בקרב יוצאי צפון אפריקה, ודווקא שנות השישים, תקופה רגועה מבחינת פוליטיקה עדתית, היו שנות פריחה לעדתיות תרבותית. בעוד שוקד מנתח את בעיית השינוי הדתי באמצעות איתור השינויים במבנה מוסדות החברה וביחסים החברתיים, רואה דשן בעיה זו מנקודת־מבט של בחינת אופיים הפנומנולוגי כפעולות דתיות. שתי הגישות השונות האלו אינן סותרות זו את זו; להיפך, הן משלימות אחת את השנייה ומאפשרות הבנת הממדים השונים של התופעות הנחקרות.

בפרק העשירי מנתח דשן סוגיה דומה לזו של ההילולות, דהיינו תופעת הצמיחה הגוברת והולכת מסוף שנות החמישים של מפעלי הוצאה־לאור של כתבי חכמים תוניסאים. נמצא שההילולות ופעילות ההוצאה־לאור הן תשובה אחת, בעלת גוונים שונים, לאותו סוג של בעיות קיומיות.

שלושת הפרקים הבאים עוסקים בצורה ממוקדת יותר בבעיית העדתיות. שוקד פותח בעיון בתופעת ה׳חמולות׳, תופעה שהדהימה את היישוב הוותיק בארץ בראשית שנות העלייה ההמונית. בפרק אחד־עשר נכלל שחזור היסטורי של תופעה זו במושבי עולים, תוך השוואת תהליך הופעתה והיעלמותה בכפר של יוצאי מרוקו ובכפר של יוצאי כורדיסתן.

 הופעתן של ה׳חמולות׳ מנותחת כהתארגנות סיעתית, המאפשרת לחבריה להשתלט על משאבים מוגבלים ולהתלכד בפעולה משותפת בתנאי סביבה, כלכלה וארגון חברתי הזרים להם. מתברר שה׳חמולה׳ היא תופעה חדשה, שהתפתחה כתגובה לתנאי הקליטה.

 ארגון זה לא היה קיים בחו׳׳ל, והוא גם שונה מאוד מארגון החמולה הטיפוסית של חברות נוודים ואיכרים. בפרק שנים־עשר עובר דשן לבדיקת טיב ההתארגנות הסיעתית העדתית בתחום העירוני וההטרוגני של צפונית.

על רקע הפעילות הנמרצת והססגונית של מערכת־ בחירות מוצעת תיזה מקבילה לזו שפותחה בפרק הקודם. פוליטיקה עדתית עולה ויורדת בהתאם לצרכי אנשים, אשר נזקקים לה ככלי ארגוני להשגת מטרות חומריות ופוליטיות. אולם עם שינוי הנסיבות מושגות המטרות באמצעים אחרים, והפעילות העדתית משתנה.

טיב היחסים הבין־עדתיים השוררים בתוך בית־כנסת של יוצאי דרום־תוניסיה (הכולל קבוצות מקהילות־מוצא שונות), וכן עמדות כלפי זרים בני עדות אחרות שמחוץ לקהל בית־הכנסת, נדונים בפרק השלושה־עשר. העיון בהם מעלה מציאות של רגישות ופתיחות ניכרת לשונות עדתית ותרבותית, ומציאות של ציבור המתמודד עם עובדת ההטרוגניות תוך גילויים מסוימים של עצמאות ומקוריות.

למימצא זה השלכה מעשית: בניגוד לתפיסה המקובלת על הצופה מבחוץ, מתברר שבית־הכנסת העדתי אינו מקום שולי, הקופא על שמריו, אלא הוא ממקד כוחות לתגובה ולשינויים חברתיים ותרבותיים.

שני הפרקים הבאים, כלומר הארבעה־עשר והחמישה־עשר, עוסקים בשינוי אורח־ החיים המשפחתי ובמירקם היחסים החדשים הנוצרים בארץ בין קרובי משפחה.

בפרק הארבעה־עשר בוחן שוקד את תהליך הסתגלותם של עולים מהרי האטלס להעסקת נשים בעבודות חקלאיות במשק המשפחה ובמשקים אחרים תמורת שכר. אף שהקהילה הומוגנית ברקעה התרבותי, מתגלים דפוסים שונים של תגובה לצורך הכלכלי של כניסת נשים לפעילות התעסוקתית.

השוני בתגובה קשור באופן שבו המשפחה וקבוצת־השארות שלה מגיבות לשינוי שחל במעמדן החברתי והכלכלי בהשוואה למעמדן במרוקו. בפרק החמישה־עשר מתואר מיפגש טעון מתח רגשי בין קרובי משפחה יוצאי קהילה אחת ממרוקו שהתפזרו בארץ.

 עם הפיזור הגאוגרפי התרופפו גם הקשרים והמחויבויות ההדדיות בין קרובים. נמצא שהמיפגשים, המתקיימים אמנם עתה לעתים רחוקות יותר, קיבלו מימד סמלי רב־משמעות, שאף־על־פי שאינו מפצה על הניתוק הממשי, יש בו כדי לגשר על פני תחושת האבדן של עוצמת הקשרים החברתיים.

מתברר שחרף השינוי הגדול באורחות החיים נשאר ערך הנאמנות לשארים יציב. מימצא זה תואם את דפוס השינוי הסמלי, שהתרחש בקרב יוצאי ג׳רבה בצפונית והמתואר בפרק השישי. בשני המקרים מבטאים העולים את דבקותם הנמשכת בערכים המסורתיים(עקרון השארות ועקרון הסטטוס לפי קנה־מידה דתי), אם כי באופנים שונים בהתאם לפרטי הנסיבות.

ההתייחסות לערכים מסורתיים נקבעת עתה על־ידי מעשים או מחדלים סמליים. המסקנה הכללית, העולה משני הפרקים האלה וכן מניתוחים רבים בפרקים אחרים שבספר זה, יש בה כדי לאזן תפיסה מוטעית המקובלת על רבים.

 נוכח השינוי הגדול ממסורת העבר למציאות ההווה כפי שהתרחש בחיי יוצאי ארצות המזרח בישראל, סבורים רבים כי אכן השתנו סדרי בראשית והעבר חלף לחלוטין. ואמנם הנתונים שלפנינו משמשים תיעוד לתמורות מפליגות.

אבל דווקא עם העמקת העיון מגיעים אנו בנקודות רבות אל גבולות התמורה. מבחינות רבות התברר לנו שהתמורה נישאת באפיקים ישנים־נושנים. זהויות חברתיות בסיסיות, כביטויו של אייזנשטדט(1974), והרגשות הקמאיים(גירץ, 1963) צפים ובאים לידי ביטוי, אם כי תוך שינוי הסמלים המסורתיים המבטאים אותם.

 שינוי חברתי מפליג אמנם מתרחש בחברה הישראלית, אלא שבמקרים רבים נראה שאין השינוי מתרחש ברבדים עמוקים של התודעה הקיומית. בעוד אשר בעבר בוטאו ערכי־יסוד באמצעות מעשים ריאליים בחיי יום־יום, מנוסחים עתה ערכים אלה ניסוח מופשט (ראה פרקים תשע ועשר שבספר).

הרגשות ודרכי־מחשבה מסורתיות מוסיפות להתקיים ומוסטות לעבר כיוונים חדשים שנוצרו בעקבות הטכנולוגיה המודרנית (ראה דיונו של שוקד בדבר ההתייחסות החדשה לבעיית עקרות הגבר, דשן שוקד, 1974 : 150-122).

 בפרק־הסיום מתוארת שיגרת החיים בקהילת עולים מהרי האטלס, קהילה העומדת בפני קשיי הסתגלות, הן לשינויים הכלכליים, הארגוניים והתרבותיים הכפויים מבחוץ והן לתמורות החברתיות שחלו מבפנים, בעקבות ערעור הסדר הקהילתי המסורתי.

גם כאן נתקלים אנו בעקרון התמורה התרבותית שראינו. ניצבים מול קשיים ושינויים יסודיים במרבית תחומי החיים, מביעים העולים באמצעות חגיגות, מסיבות וטקסים את חוויית השינוי העובר בהם ואת נסיונם למתן רגשות ולתקן יחסים חברתיים שנפגמו בתהליך זה.