הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
נוסף על כך גילו את העובדה, הנכונה למדי, שמשך מאות־שנים אכן זילזלה התרבות המערבית בערכה של תרומת האסלאם לציביליזציה ( וכתוצאה מכך היא עוברת עכשיו לקיצוניות השנייה ). זרימתם של פועלים־מהגרים ממוצא ערבי לצרפת יצרה קבוצה בעלת־משקל שבדרך־כלל היא מקופחת ומבוזה ( ויש כאן גם נימות־לוואי גזעניות ).
מתוך כך נמצאו הרבה אנשי־רוח, נוצרים וכר נוטים להם חסד בלי שום רוח של ביקורת. חל אפוא שיקום כללי במעמדו של האסלאם, והוא מתבטא בשתי דרכים. במישור האינטלקטואלי יש, קודם־כל, מספר הולך־ורב של חיבורים בעלי אופי מדעי לכאורה, שמטרתם המוצהרת לעקור משפטים־קדומים וסילופים ביחס לאסלאם, באשר למשנותיו ולמנהגיו כאחד.
חיבורים אלה ״מוכיחים״ אפוא כי אין זה נכון שהערבים היו כובשים אכזריים ושזרעו אימה וטבחו בעמים שלא אבו להיכנע לשלטונם. שקר הוא שהאסלם חסר־סובלנות: נהפוך הוא, מעלים אותו על נס כהתגלמות הסובלנות.
שקר הוא שמעמד הנשים נחות היה ושלא ניתנה להן דריסת־רגל בחיי־הציבור. שקר הוא שהג׳האד ( מלחמת־מצווה ) היה מלחמה על נכסי־חומר, וכו וכו… לשון אחר, כל מה שבעבר נחשב בלתי־מפוקפק מבחינה היסטורית לגבי האסלאם נחשב כיום תעמולה; תמונה כוזבת של האסלאם הושרשה במערב, ולפי טענה זו חובתה של האמת לבוא ולתקנה.
נאחזים כאן בפרשנות רוחנית מאד של הקוראן, ומדגישים את רום־מעלתם של הנימוסים והמנהגים בארצות המוסלמיות. אך אין די בזאת. בכמה מארצות אירופה המערבית יש לו לאסלאם קסם רוחני מיוחד.
הואיל והנצרות שוב אין לה אותה השפעה דתית שהייתה לה בעבר וביקורת חריפה נמתחת עליה, ומאחר שהקומוניזם ירדה קרנו ושוב אין רואים בו נושא בשורה של תקווה, הרי הצרכים הדתיים של אירופה תרים להם צורת ביטוי אחרת, וכך שבו וגילו את האסלאם.
שוב אין המדובר בחילופי רעיונות בין אנשי־רוח, אלא הדברים אמורים בהשתייכות דתית בפועל־ממש. כמה וכמה אנשי־רוח מהוללים בצרפת קיבלו עליהם בצורה מרעישה את דת האסלאם. מציגים את האסלאם כהישג גדול מאד לעומת הנצרות, ונתלים במיסטיקנים המוסלמים.
מזכירים את הקירבה בין כל שלוש דתות־ה ״ ספר ״ הגדולות ( היהדות, הנצרות והאסלאם ). כולן מתייחשות על אברהם כאביהן הקדמון, וממילא מובן שהאחרונה, המאוחרת ביותר, היא המתקדמת ביותר. אינני מגזים. בקרב יהודים בצרפת יש אפילו אנשי־רוח רציניים המקווים אם לא למיזוג הרי לפחות למיפגש של שלוש הדתות.
אם תיארתי את הדברים כפי שאפשר לראותם באירופה הרי זה מפני שהאסלאם — אם טוב הדבר בעינינו ואם לאו — רואה עצמו נושא ייעוד עולמי ומכריז על עצמו שהוא דת־האמת היחידה שהכול חייבים לנהות אחריה.
אל נשתעשע כאן באשליות: שום מקום בעולם לא יינקה. עכשיו שהאסלאם יש לו עצמה לאומית, צבאית וכלכלית עתיד הוא לנסות להחדיר את דתו לכל מקום, לרבות חבר־העמים הבריטי וארצות־הברית. התפשטות זו ( בפעם השלישית ) אין להגיב עליה לא בגזענות ולא בדוגמאטיות אורתודוקסית, אף לא ברדיפות או במלחמה.
התגובה צריכה להיות רוחנית ופסיכולוגית בטיבה ( עלינו להיזהר שלא להיתפס לרגשי־אשמה ), ועל רמה מדעית. מה קרה באמת ? מה הייתה המציאות: אכזריותו של הכיבוש המוסלמי, או רוחב־הלב ונדיבות־הרוח של הקוראן ? מה הנכון באשר לדוקטרינה ולשימושה הלכה־למעשה בחיי־יומיום בעולם המוסלמי ? והמחקר הנערך חייב להיות רציני מבחינה אינטלקטואלית, עליו להידרש לנקודות ספציפיות.
אי־אפשר ללמוד את כל הדוקטרינות, את כל המסורות ואת כל שימושיהן גם יחד. אפשר לגשת למחקר כזה רק אם מצטמצמים בחקר שאלות ספציפיות, ומפרידים אגב כך אמת משקר. בהקשר זה יש להציג את ספרה של בת־יאור אודות הד׳ימים: והוא תרומה מופתית לדיון הגורלי הזה, החשוב לכולנו.
כאן לא אפרט את תוכנו של הספר גם לא אשבח את מעלותיו אלא פשוט אצביע על חשיבותו. הד׳ימי הוא מי שדר בחברה מוסלמית בלי שיהיה מוסלמי ( יהודים, נוצרים, ולפרקים ״אנימיסטים״). דף 25
יש לו מעמד חברתי, מדיני וכלכלי מיוחד, והכרח לנו לדעת איך נהגו באיש ״חריג״ זה. אבל קודם־כל עלינו לעמוד על ממדיו של נושא זה: ענין לנו כאן לא רק בחקר ״מצב חברתי״ אחד מרבים. הקורא יראה שבהרבה מובנים אפשר שהיה הד׳ימי דומה לצמית האירופי בימי־הביניים.
אולם מעמד הצמיתות היה פרי שינויים היסטוריים מסוימים כגון התמורה שחלה בעבדות, קץ המדינה ועליית המשטר הפיאודלי וכר, ולכן כאשר השתנו התנאים ההיסטוריים האלה התפתח גם מעמדו של הצמית עד שלבסוף נעלם מעמד זה שלו. אולם אין אותו דין חל על הד׳ימי: מעמדו של זה לא היה פרי מקרה היסטורי אלא חייב היה להיות כזה מנקודת־המבט הדתית ועל־פי תפיסת־העולם המוסלמית.
לשון אחר: היה זה הביטוי לתפיסה המוסלמית המוחלטת, הלא־משתנה, התיאולוגית־ביסודה של היחסים בין האסלאם למה שאינו אסלאם. אין זה מקרה היסטורי המעניין אותנו בדיעבד אלא תנאי נחוץ לקיום. לפיכך הרי זה גם נושא למחקר היסטורי (הכרוך בבדיקת המקורות ההיסטוריים ובחקר מימושם בעבר) וגם נושא ק־זמננו, שהוא אקטואלי ביותר בהתייחס להתפשטותו של האסלאם בימינו.
ספרה של בת־יאור יש לקרוא אותו כחיבור הנוגע להווה. עלינו לדעת במדויק ככל האפשר מה עשו המוסלמים בעממים האלה שנכבשו ולא המירו את דתם, שכן זהו שהם עתידים לעשות להבא (וזאת הם עושים עכשיו).
דעתי בשאלה זו אפשר שלא תשכנע את הקורא עד תום. אחרי הכול, יודעים אנו שאידיאות ומושגים דרכם להשתנות. לגבי הנוצרים כיום שוב אין המושג הנוצרי של האל או של ישוע הנוצרי מה שהיה בימי־הביניים… ואפשר להרבות בדוגמות. אבל נדמה לי כי דווקה הדבר הנראה לי מעניין ורב־רושם בנוגע לאסלאם, אחד מקווי־הייחוד שבו, הריהו קביעותם של מושגיו.
ברור למדי שדברים משתנים הרבה יותר כשאינם יצוקים בדפוס רעיוני קבוע. המשטר של הקיסרות הרומאית היה צפוי לשינויים הרבה יותר מן המשטר הסטאליני מפני שלא הייתה מסגרת רעיונית שתעניק לו רציפות וקשיחות. בכל מקום שהארגון החברתי מבוסס על משטר הריהו נוטה לחזור על עצמו במדויק הרבה יותר.
האסלאם, עוד יותר מן הנצרות, הוא דת המתיימרת לשוות צורה סופית לסדר חברתי, ליחסים שבין אדם לחברו, ולהקיף כל רגע בחייו של כל אדם. לפיכך הוא נוטה לאי־גמישות שרוב הצורות החברתיות האחרות לא זכו בה. יתר על כן, ידוע שהדוקטרינה המוסלמית כולה (כולל המחשבה הדתית שלה) לבשה צורה משפטית.
כל הכתובים הסמכותיים זכו לפירוש מסוג משפטי ולכל שימוש (אפילו בעניינים שברוח) היה חותם משפטי. אל לנו לשכוח שהליגאליזם הזה יש לו מגמה מוגדרת מאד: לקבוע — לקבוע מערכות־יחסים, לעצור את הזמן, לקבוע משמעויות (לתת למלה הוראה אחת־ויחידה שאין לערער עליה), לקבוע פרשנויות.
כל דבר שהוא משפטי בטבעו התפתחותו אטית מאד ואין הוא צפוי לשינויים. ודאי, תיתכן התפתחות (בענייני מעשה, בספרות המשפטנית, וכר), אבל כאשר יש מקור כתוב, שבאיזה מובן שהוא רואים בו מקור ״סמכותי״, אין לו לאדם אלא לחזור אל הכתוב ההוא וחידושי הזמן האחרון יקרסו תחתיהם.
והוא־הוא שאירע באסלאם. בכל מקום יצר הליגאליזם קשיחות (לא קשיחות מוחלטת, שהיא בגדר הנמנע, אבל קשיחות מרבית) המחייבת חקירה היסטורית. היטב עלינו לדעת שכאשר אנו עוסקים באיזה מונח או מוסד מוסלמי מן העבר הרי כל זמן שהמקור הכתוב הבסיסי — במקרה זה, הקוראן — נשאר כשהיה,יכולים אנו תמיד לחזור אל עקרונות־אב ורעיונות־אב בלי שים לב לתמורות או להתפתחות שחלו לכאורה, מה־גם שהאסלאם השיג משהו שתמיד היה בלתי־רגיל עד מאד: את שילובם של גורמי הדת, השלטון, המוסר, החברה, המשפט והמחשבה, ובכך נעשה שלמות קפדנית שכל אחד מיסודותיה הוא חלק בלתי־נפרד ממנה.