ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

יום הקוסקוס – דויד אלמוזנינו

 

בילדותי חיכיתי בכיליון עיניים לכמה ימים במהלך השנה: לליל הסדר, לראש השנה, לארוחה המפסקת, ליום ההולדת שלי וליום הקוסקוס. על החגים היהודים אני מודה לאלוהים, על יום ההולדת שלי, להוריי ועל יום הקוסקוס לשליטים המוסלמים במרוקו, שציוו לבנות ליהודים גטאות מוקפות חומות גבוהות, ששעריהן ננעלו בלילה ועליהן עמדו שומרים. אם המוסלמים לא היו מקימים את "אל מלאח", השם המקומי לגטאות, לא היה מנהג יום הקוסקוס נוצר ולי לא הייתה דרך ללמוד על נשים ומחשבותיהן.

העיר מוגדור בה גרנו נוסדה על ידי הסולטן מוחמד אבן עבדאללה בשנת 1760, שמה השני של העיר הוא איסווירה שפירושו "תמונה". מוגדור נחשבת ליפה בערי החוף, היא נקראת גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטן. במוגדור חיה קהילה יהודית גדולה, מלוכדת ופעילה. רוב היהודים גרו ב"אל-מלאח" שנחשב לחשוב ומיוחד בקרב יהדות מרוקו כי בתיו היו יפים ומסוגננים, רחובותיו צרים וישרים כסרגל. השם "אל-מלאח" או "מלאח" ניתן לשכונה היהודית היות ושכנה בסמיכות לארמונות המלך ומכאן שיבוש המילה "מלך" עד ל- "מלאח". השכונות היהודיות נבנו ליד ארמונות השליטים שפרשו עליהם את חסותם, ולכן דיירי "אל-מלאח" נהנו מיתרון לא מבוטל של הגנה מפני פרעות מבחוץ.

החל משנת 1760 עם שקיעת החמה ננעל שער הברזל היחיד של המלאח במנעולים ובבריחי- ברזל כבדים שהועברו לכל רוחב השער ממזוזה למזוזה ואין נכנס ואין יוצא. סביב לחומות הגבוהות מבפנים ומבחוץ הוצבו שומרים חמושים ברובים ישנים תוצרת טורקיה. ריכוז היהודים ובידודם הביא בסופו של דבר לפריחה תרבותית גדולה וליצירת מנהגים ייחודיים לעדה, כן גם לפיתוח מסורת עתיקה ומפוארת שעברה מדור לדור. על כן ידועה יהדות מרוקו כיהדות דתית חמה ובעלת מסורת יהודית וציונית עמוקה והגעגועים לציון תפסו תמיד מקום נכבד בלב העדה. מי יכול להיות מרוחק כשהוא נעול יחד בגטו? ומי יכול שלא להתגעגע בסיטואציה הזו לחופש שיש בציון? אך עד שנגיע לציון ועד שיפתחו השערים, חיה הקהילה היהודית בצפיפות ובשל כך באינטימיות גדולה. מכל הרעות החולות שיכולות לצמחו בסיטואציה הזו, צמח לנו מנהג פולחני מיוחד במינו שהתקיים כל ראש חודש, בשעות הערב: יום הקוסקוס.

ההכנות ליום המיוחד החלו כמה ימים לפני האירוע החגיגי וכללו קניות של ירקות טריים, בשר כבש, בשר בקר תבלינים שונים וגם מצרכים יקרים נוספים שלא קונים כל יום. לקראת יום הקוסקוס קנו הנשים גם כמות גדולה של שקדים ואגוזים שמרוקו נתברכה בהם והיו זולים יחסית, ומהם עשו את רוב העוגות, מי הורדים הסומסום והדבש. אבל כל המאכלים הללו היו לצידה של הארוחה – ומרכזה היה "קוסקוס דלעשוב" קוסקוס עם עשב. "דויד, תביא לי אזובין" הייתה אימי אומרת לי, ואני הייתי נמלא התרגשות, "עוד כמה ימים יום הקוסקוס, עוד כמה ימים יום הקוסקוס!" הקוסקוס המיוחד הכיל תערובת מיוחדת של תבלינים כמו וורבנה, לענה ואזובין כמובן, שעליו הייתי אמון כיון שגדל בערוגה ליד הבית והדיף ריחו למרחק. קוסקוס דלעשוב הוגש במסיבות נשים בלבד, והיה ידוע כתבשיל בעל השפעה מעוררת כשל שיקוי אהבה. לעקרות הבית שהוזמנו לארוחה ולחברותיהן יום הקוסקוס הוא יום חג, יום חופש קבוע, יום של חשבון נפש והדיינות, שיחה וקיטורים עם בנות מינן, היחידות שמבינות אותן באמת, היחידות שאפשר לדבר איתן.

הכנת הארוחה החלה משעות הבוקר המוקדמות עוד לפני עלות השחר. אימי הדליקה את עששית השמן, הרימה את שרווליה שילבה את רגליה הבשרניות והתיישבה על שרפרף קטן ונמוך באמצע המטבח. אני שהתעוררתי רק למשמע השם "יום הקוסקוס", הייתי מצטרף אליה לכל ההכנות. הכנת הקוסקוס כרוכה בטרחה מרובה ובמומחיות. תחילה יש להכין את הגרגירים: אימי שמה בקערת נחושת גדולה כמה כוסות סולת ולידה הניחה בקערה קטנה תערובת של מים מלח ושמן. היא לקחה מהנוזלים וטפטפה על גרגירי הסולת, יוצרת מהם את הגרגירים בתנועת יד סיבובית מאומנת, לאחר מכן פיזרה כף קמח על הגרגירים וניפתה ברלבל, נפת ברזל גסה, אל קערה אחרת, שהתמלאה תוך שעה בגרגירי קוסקוס זהובים ושקופים. אני עשיתי לאורך השנים ניסיונות יפים להכין גרגירי קוסקוס בעצמי. אימי הייתה מביטה בגושים שהוצאתי תחת כפות ידיי, מחייכת ומנחמת אותי שבוודאי בחודש הבא אצליח להכין אותם טוב יותר.

השכנה הקרובה שלנו, רחל שאהבתי מאוד באה לעזור לאימי והוסיפה חג על חג. רחל, אישה גדולה, קרובה לגיל ארבעים לובשת שמלה פרחונית קלילה, מתיישבת על כסא עץ קטן ברגלים פשוטות לפנים, מניחה על ביטנה סיר עם ירקות ומקלפת אותם בסכין קטנה שנעלמה בין אצבעותיה השמנמנות. הירקות נזרקים לסיר יחד עם בשר הכבש החומוס והמים ומתערבבים בתבלינים ובדלעת. לבסוף מניחות אימא ורחל את הסיר הכבד על הכאנון, הכיריים מהחרס שהיו כבר מחוממות בגחלי-פחם עץ. הסיר הכבד מתבשל בישול איטי ובריא וממלא את הבית בריח ניחוח. עוד האוכל מתבשל ורחל הולכת להכין קומקום תה עם נענע בשבילה ובשביל בעלת הבית.

"רינה במה את עוד צריכה עזרה?" שואלת רחל את אימי.

 "הכנתי אתמול  ערבסקות בדבש, סהרונים מבוטנים, סיגרים מתוקים ובקלאווה!" צועקת לה אימי מהחצר.

"על הכל חשבת כל הכבוד לך!" רחל מחמיאה לה "אני מומחית רק במרציפן, אני אכין לך עוגיות מרציפן, מרציפנים קטנים צבעוניים וטעימים ויפים, זוזי, זוזי אני לא יכולה לעבוד במקום צר כל כך, אני צריכה הרבה מקום!". ורחל מתיישבת להכין את המרציפן.

הסיר ממשיך להתחמם וגם מצב רוחן של אימא ורחל. "רינה, הזמנת את פריחה?" רחל מודאגת לפתע כשהיא מבינה שפריחה שלאחרונה עשתה דיאטה ונראית מצויין, עומדת לגנוב לה את כל ההצגה. "הזמנתי, הזמנתי" אימי אומרת ומעודדת את רחל בכך ש"כולן יודעות שאחר כך היא הולכת לאכול מהסירים במטבח!", "ואת סולטנה היולדת הזמנת?" "הזמנתי, הזמנתי אבל לא נראה לי שהיא תחזור לעצמה, היא לא ירדה מהמיטה כבר ארבעים יום.

השכנות מפטמות אותה בממתק לחיזוק, שקדים, אגוזים, סומסום ודבש כדי להעשיר את החלב שלה". "איפה פטימה?" רחל מסתכלת סביב בדאגה, "היא צריכה לחזור למלאח לפני החשיכה!", אבל היא לא מספיקה לדאוג ממש, כיון שהתבשיל שעל הסיר כבר רותח והשתיים קמות ממקום מרבצן וממשיכות בעבודה. הן מניחות מעל הסיר את מסננת האידוי המלאה בגרגירי קוסקוס זהובים וממתינות עד שיהיו מוכנים. הגרגירים החמים והמוכנים נשפכים לקערת הגשה גדולה ורחבה שממנה אני אכלתי בשקט בשקט, תוך שאני זוחל תחת השולחן כדי שלא יתפסו אותי.

הערב ירד. רחל הלכה לביתה להתלבש, כשעברה לידי ליטפה לי את הראש. אימי יצאה מהמקלחת לבושה קפטן צבעוני נקי כדי לקבל את חברותיה. אותי השכיבה לישון והשביעה אותי אלפי שבועות שהפעם לא אצא מן המיטה ואתגנב לשמוע. הבטחתי את אשר הבטחתי – הבטחה שלא היה בה דבר. ברור היה גם לי וגם לאימי שאי אפשר לישון ביום הקוסקוס.

איך אפשר לישון כשבחוץ קורים הדברים הכי מעניינים ומספרים את הסיפורים הכי חשאיים? אל רחבת הפטיו הגדולה והמרווחת שכתליה צבועים לבן ומנורות אצטון מאירות אותה היטב החלו להגיע האורחות הראשונות. אימי קבלה אותן בחום, הושיבה אותן על המזרונים הכפולים מסביב לכתלים והלכה להוסיף שקדים טחונים לקוסקוס. הגרגירים הזהובים והחמים נימוחו בכפות ידיה והיא הניחה במרכז קערת החרס החומה את הירקות, הבשר והחומוס. המעדן הוגש לנשים שהתאספו ברחבה, יום הקוסקוס כבר כאן.

בשקט בשקט, כחתול רחוב יצאתי ממיטתי והתגנבתי אל הרחבה, ראיתי איך הנשים נאספות אט אט – כולן לבושות קפטנים צבעוניים רקומים בחוטי זהב, שמחות ומאושרות, נכנסות לרחבה בשירה ובמחול. אף אחד מתושבי המלאח לא יכול לפספס את העובדה שהיום יום הקוסקוס, השירה נשמעת למרחוק. מהפינה שלי אני רואה את לאה בחורה צעירה בת שבע עשרה עדיין רווקה מגיעה. לאה, לבושה קפטן ורוד חבקה ונישקה את אימי ואחרי שהציצה על כל המעדנים המונחים במגשי כסף, על השטיח הברברי במרכז הרחבה אמרה לה: "רינה, תבורכנה ידיך!". רחל החליפה את השמלה הפרחונית בקפטן ירוק זית שהלם אותה מאוד והבליט זוג שדיים נהדרים ושופעים, היא הלכה להתיישב ליד לאה.

אחריה הגיע סולטנה היולדת, שכנראה הצליחה בכל זאת לקום מהמיטה. סולטנה היפה בעלת העור הלבן והצח, העיניים הגדולות והירוקות, התיישבה בכבדות, עברו ארבעים יום מהלידה והיא באמת עדין לא חזרה לעצמה. היא נינוחה ומחייכת ומכל הבחורות אותה אני אוהב באמת. הנה הגיעה גם החברה המוסלמית, פטיאמה היפה: עיניה גדולות ושחורות, והיא צחה ובריאת בשר. זו, ביקשה להשתתף בשמחה והביאה עמה מגשים עמוסים רקיקים: סבקיה ורריבא. היא מנשקת את אימי ושואלת למה לא מגבירים את הווליום בפטיפון. אחר כך מגיעות יחד פני ושמחה המיוסרות שבעליהן ממררים להן את החיים. ואחרונות מגיעות שרה, פרחיה וחביבה וחותמות את השלב הראשון של הערב.

הריחות הנפלאים שעלו מהפטיו גירו את מיצי הקיבה שלי ופי נמלא רוק, התגנבתי למטבח מבלי שיבחינו בי, לקחתי לי עוגה אחת מכל סוג ורכנתי ליד גזע של עץ בודק שוב ושוב שלא רואים את הצל שלי. אך יותר משרציתי לאכול, ורציתי לאכול! – רציתי לשמוע… הלילה היה רק בתחילתו הייתי מוכן ומזומן לצוטט לדברי הנשים שאסור היה לי בשום פנים ואופן לשמוע. הנשים התענגו על האוכל ואני על העוגות. ישבתי סמוך לעץ חשבתי לעצמי מדוע מברכים הגברים "ברוך שלא עשני אישה"? באותה הרגעים הייתי נותן הכל כדי להיות לכמה שעות אישה. אחרי האוכל ראיתי אותן מתרווחות על המזרונים הכפולים מסביב לכתלים ושמחתי לראותן מתכבדות בכוסות קטנות של מחיה: קיצור של מים-חיים… ערק תוצאת בית שהכינה אימי. המשקה חימם את ליבן של הנשים, שיפר את מצב רוחן ופתח, ככל אלכוהול את חרצובות לשונן. עצרתי את נשימתי, תכף יזרמו הסודות.

 
פטיאמה החלה לרקוד ריקודי בטן ולנענע את עכוזה לקצב מוזיקה מונוטונית ואז הסתורר שקט ולאה אמרה בקול רם: "בנות, הגיע הזמן לדבר קצת על א-ה-בה". כל הנשים מהנהנות אחריה, חלקן בעיניים בורקות וחלקן בעיניים כבויות, בהתאם למצב המשפחתי שלהן. "האהבה נותנת כוח" אומרת סולטנה. "כולם יודעים שבעלה של סולטנה אוהב אותה אהבת נפש לכן היא חסידת האהבה. -" לך יש מזל גדול, איזה בעל יש לך? בן פורת יוסף" אומרת לה לאה. "רק לנו הנשים יש כוח" המשיכה סולטנה לחזק את הנוכחות "רק אנחנו מסוגלות לעמוד בסבל של הלידה הקשה ובזכותנו ממשיכים החיים" ומוסיפה בחצי קריצה "הגברים שלנו חלשלושים וזקנים, בקושי יש להם כוח להחזיק את הצינור שלהם, בשביל להשתין!" היא אומרת וקוצרת פרצי צחוק מכל הנוכחות. כך הייתי מקשיב קשב רב כל הערב לקשיי הנשים, מאחורי העץ למדתי את כל סודות האהבה, ובעיקר, חוסר האהבה, ואת כל מה שנשים אומרות זו לזו על מין.

 

"למה עושים את הטעות פעם אחר פעם? הנה פריחה! רוצים  לחתן את הילדה שלה בת שתיים עשרה לגבר מבוגר ללא אהבה, ללא התאמה ובלי לשאול את פיה! מסכנים הילדים שנולדים ללא אהבה…  הם גדלים עם מזג רע!" " התרגזה שרה. שרה זו נישאה בגיל שלוש עשרה לדודה המבוגר ממנה בעשרים שנה. כיוון שהייתה צעירה מדי לקיום יחסי מין ועדין לא הגיע לפירקה חיכו השניים ובינתיים סיפר לה בעלה שרק לו יש אבר מין ולאף גבר בעולם אין דבר כזה! היא בתמימותה האמינה לו – אך כשלמדה אורחות נשים לא סלחה לו על השקר הזה ומכיוון שלא התחתנו מאהבה מיררו השנים זה לזה את החיים.

"חברותי הטובות!" שרה ממשיכה לשכנע את המשוכנעות "יש לי בת מתבגרת אתן מכירות את הבת היפה שלי מיכל, אני מודאגת מאוד שהיא תקיים יחסי מין עם האדם הלא נכון. אני מגוננת עליה מאוד לא רוצה שיהיו לה יחסי מין בגיל מוקדם מאוד, כמוני שלא הייתה לי ילדות בכלל, אני מתנגדת אפילו לנשואים חוקיים בגיל מוקדם! הייתי מעדיפה שהיא תחכה עד גיל חמש עשרה לפחות שתמתין עד שתהיה מאוהבת באמת ותתחתן מאהבה!". בכל פעם שעמדו לחתן בקהילה איזו ילדה, הייתה שרה מנסה לעשות הכל כדי למנוע את החתונה מהצעירה מדי לטעמה. גם אני מאחורי העץ חושב שמיכל לא צריכה להתחתן בגיל כל כך צעיר. אני קצת מחבב את מיכל היפה… חבל שהיא גבוהה ממני בראש! פרחיה אישה בשנות הארבעים לחייה, גבוהת קומה ומלאת גוף שותה עוד כוסית מחיה ואומרת לבנות בלחש: "אנחנו זקוקות לחיבוק טוב וחזק לחום לאינטימיות ואהבה. אנחנו מעדיפות גיפופים, ונשיקות". גם זה מעניין אותי מאוד… גם אני אוהב כשאימי מנשקת ומחבקת אותי חזק. אבל מה זה אינטימיות?! אני חייב לשנות מקום כדי לשמוע יותר טוב! "אתמול בעלי קופץ עלי שלוש רבעי שעה" היא ממשיכה כממתיקה סוד, עיניה בורקות. שמחה, אישה נמוכה ועגלגלה, שערה האדמוני קשור מעל קדקודה בסרט בד בצבע זהב נרתעת לאחור ואומרת בשאת נפש "איכס! כשבעלי בא אליי אני חושבת לעצמי מתי הוא כבר יגמור? אני לא יכולה לסבול את זה יותר! הוא מזיע ומתנשף, איכס!".

"אצלי אותו הדבר" אומרת פני שרצעת בד גדולה תומכת בשני שדיה הענקיים "אני שוכבת על הגב חורקת שיניים וחושבת לעצמי – תסתלק כבר לעזאזל!". "מה איכס? מה אתן מתלוננות שתיכן?" קוראת פרחיה "אתן עדיין לא מבינות כלום במין, אלוהים! הלוואי עלי! שיקפוץ שיזיע שיעשה מה שהוא רוצה! אבל  בעלי זקן, כבר כשהתחתנו היה זקן, הזה שלו? חצי אוטומט!". וכולן צוחקות. "אצלי ברוך השם זה אחרת לגמרי!" אומרת חביבה, אישה גדולה במיוחד "לפני כמה שנים כשהייתי קלה יותר נהגתי לישון עליו, עכשיו אני פשוט אמחץ אותו למוות, אז עברנו לישון כשהוא עליי!" ושוב הן צוחקות ועוברות לשיר. אני עוצם את העיניים מאחורי העץ ואם ארצה או לא ארצה, אני רואה בדמיוני את אברהם, בעלה של חביבה משקיע את פניו בשדיה הגדולים…

לאה מתחילה לדקלם "שחורה אני ונאוה, אני שחורה כי ששזפתני השמש". "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". מצטרפת רחל לדקלום משיר השירים. "אנה הלך דודך היפה בנשים?" שואלת חביבה ומצטרפת לריקוד כשהיא כבר שתויה לגמרי, ממש בעננים. ושמחה יושבת מביטה בהן בשמחתן וחותמת את הדקלום: "ואת שאהבה נפשי ראיתם?"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 81 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930