ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

 

אהבה אסורה

"בגיל שלוש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה".

בסמטה הלא סלולה יש כמה חנויות קטנות. החנות הכי קטנה, היא חנותו השחורה של מוכר הפחם זו שגם התקרה, גם הרצפה וגם הקירות בה צבועים שחור משחור, עד שאם לא ידעת על קיומה היית חולף על פניה כאילו הייתה חור שחור בקיר, מערה סתומה. אחרי הבור השחור הזה יושבים בעלי המלאכה היהודים, לבושים גלביות חומות ועובדים: סנדלרים ורקעי פליז ונחושת אדומה. ואחריהם כל שאר השוק, הומה אדם, הומה ריחות ומערפל חושים. המשפחה היהודית התגוררה קצת לפני סוף הסמטה, מול המלאח המפורסם, השכונה היהודית שעכשיו מצבה בכי רע. הכל מוזנח ועזוב, משפחות יהודיות רבות טובות ועשירות עזבו את המלאח. חלקן עלו לישראל חלקן עקרו – משפחות פחות חזקות תפסו את הבתים, הם באו מהרי האטלס ומכפרים רחוקים אחרים כדי לעבוד בעיר בעבודות מזדמנות.

רפאל, אבי המשפחה היהודית התגורר בילדותו  במלאח. הפעם, כשחזר יחד רינה אישתו והמשפחה לגור במרקש, הוא בחר לגור מחוץ לרובע, בסמטה. הוא קיווה לחיים טובים יותר, אבל גם הסימטה הזו התפתלה והייתה משחירה והולכת, מלאת חתולים מייללים ביום ובלילה, רועשת ומקרקשת. הבית שבסימטה בעל שני מפלסים, כלפי חוץ הוא נראה פשוט ביותר, ללא ייחוד או ניקור עיניים, המשפחה היהודית לא רוצה לעורר את קינאת השכנים המוסלמים. אך אם הורשת להיכנס פנימה אורו עיניך. כל הדירות בסימטה נבנו סביב פטיו בעל שתי קומות וכל הבתים היו פוערים פיהם אל הפטיו, הדלתות, החלונות והמרפסות, מלאות אנשים ופונות אל החצר הפנימית, לב ליבו של הבית. הבניין מכיל אנשים נשים וטף וכל משפחה גרה בצמצום בחדר אחד, כדי לשאוף אוויר, יוצאים אל הפטיו, שם גם פוגשים אנשים – שם חיים. קצת אחרי שהתאקלמה המשפחה היהודית על כל ענפיה, בבית החדש הביאו רפאל ורינה הביתה את סלמה היפה – עוזרת מוסלמית, שתעזור לכל הנשים בבית. במרוקו אין בית יהודי שמכבד את עצמו ללא עוזרת בית.

סלמה הייתה בת שלוש עשרה כשאביה הפקיד אותה בידי המשפחה היהודית שתעבוד בה כעוזרת בית תמורת שינה וכלכלה. מרגע זה השתייכה למשפחה היהודית. סלמה קמה ראשונה בבוקר כדי להדליק את האש בגחלי-פחם העץ, רינה קמה אחריה ויחד הן טרחו על הכנת ארוחת הבוקר לכל המשפחה. במשך היום סלמה מנקה, עוזרת ומטפלת בכל צרכי הבית והנשים. לפעמים היא מסייעת גם לגברים. כמה ימים אחרי שהשאיר אותה אביה אצל המשפחה היהודית ביקש ממנה בעל הבית רפאל להתלוות אליו. צמוד לבית שבסמטה ניצב בית כנסת, מקום פולחן יהודי. רפאל הוא גבאי בית התפילה, וסלמה צריכה על פי בקשתו לנקות את הריצפה שבבית הכנסת בעיקר לפני שבתות, חגים ומועדים. בחיל ורעדה לוקחת סלמה את המפתח הגדול התלוי על מסמר בקיר הבית, הולכת על בהונותיה ופותחת את דלת העץ הכבדה והחורקת, של בית התפילה…

בכניסה ניצב מסדרון צר שמוביל פנימה. למרות שביקרה כאן כבר כמה פעמים, מצב בית התפילה נראה לה לסלמה, תמיד רע מאוד והמקום כולו משרה עליה פחד גדול. היו לו כנראה, לבית התפילה של היהודים, ימים יפים יותר, הספסלים וכסאות העץ רקבו מרוב שימוש, במרכזו של בית הכנסת ארבעה עמודים, רבי ממדים הנושאים תקרה מוגבהת ואפורה מזוקן. התיבה מושבם של הפייטנים והחזנים רעועה וחורקת כולה, וסלמה מלטפת אותה עם המטלית, מנגבת את האבק ומקווה שעד שתצא מכאן לא יתמוטט הכל עליה.

ההיכל וארון הקודש שבו ניצבים ספרי התורה בנרתיקיהם העגולים, כבר ישן נושן והפרוכת שמעליו דהויה ובלויה, אותיות הזהב עליהן היא מרפרפת, נראות אך בקושי. סלמה הוזהרה על ידי רפאל שלא להתקרב לארון הקודש. כשלקח אותה לשם רפאל בראשונה, ראתה גם לראשונה אותיות עבריות, כל פעם שהייתה נכנסת למקום הקדוש הרגשתה השתנתה מהקצה אל הקצה ורק אחרי שנרגעה והכריחה את עצמה לנשום, החלה לנקות את חלונות בית תפילה הבנויות בצורת קשת. תמיד היה לה פחד גדול מאלוהי היהודים, אך עת משהגיעה לבית המשפחה היהודית גבר הפחד עד מאוד.

בין עבודה אחת למישניה הייתה סלמה היפה מציצה דרך החלון(לבטל) ומסתכלת ממרום הקומה השניה על מעשי השכנות בפטיו, מסתכלת ועורגת. בבוקר, אחרי שהגברים יצאו לעבודה היו הנשים יוצאות מדירותיהן ומתאספות ברחבה, כל אחת וכליה עמה, מפזרות את התינוקות סביב שישחקו ומתחילות את היום. הן היו יושבות ועובדות בצוותא: סימי ישובה על הרצפה רגליה מקופלות ועליהן מונח המגש הגדול ובו ערמת גרגירי האורז. בתנועות מהירות ומיומנות הייתה גורפת חופן ובוחנת אותו בקפדנות. שרה חברתה, יושבת על שרפרף עץ נמוך, רגליה אסופות וצמודות מכוסות היטב בשמלתה הארוכה, בוררת את העדשים.

לידה אסתר אישה גדולה, קרובה לארבעים, לובשת שמלה פרחונית קלילה שיש לה שני שרוכים בחלקה העליון אך היא לא משתמשת בהם אף פעם וזה ונשאר פתוח וגילה זוג שדיים נהדרים ושופעים. בסמוך לאסתר יושבת עליזה בישיבה מזרחית. בימינה סכין קטן, בשמאלה קישוא והיא קולפת את הקישוא, משירה את קליפתו על הרצפה חותכת לפרוסות דקות היישר לתוך הסיר שעל בטנה. ביחד, בצוותא, העבודה השגרתית קלה יותר, במיוחד אם אפשר לרכל קצת, לספר קצת ולהתחלק בצרות. וסלמה מתבוננת מלמעלה.

באמצע העבודה היו מפסיקות ונחות. סימי בעלת הלב הגדול והרחב, קמה, מנערת בגדיה תוך שהיא נכנסת לדירתה ומבשלת תה. אנחת רווחה כללית נשמעה כשיצאה עם הסניה, מגש נחושת גדול בעל שלוש רגליים ועליו הבראד, קנקן תה מעוצב. עוד על המגש, עוגיות מתוקות וחמש כוסות זכוכית שקופה ודקה עם פס זהב. זמן מנוחה. הנשים גומעות מהמשקה בהנאה מרובה, משוחחות וממתיקות סוד.

סלמה לא השתתפה החגיגה הזו. את רוב היום בילתה לבדה ולפעמים ביקרה אצל ציפורה. ציפורה ובעלה גרו בצד שמאל וסלמה אהבה אותם מאוד, במיוחד את ציפורה היפה. סלמה חשבה שציפורה, האישה היהודית ובעלה הם ממש ענקים, ממש כמו הדמויות בסיפורי אלף לילה ולילה. האישה היהודיה יפה מאוד, בעלת עור לבן וצח ועיניים גדולות וירוקות. בעלה עטור זקן שחור ולבוש תמיד בבגדים מזרחיים כהים. סלמה חושבת שהגבר היהודי מבוגר מאישתו בעשור לפחות. לציפורה ולבעלה שני ילדים קטנים, הבכור בן שש והילדה עוד תינוקת. בבוקר יוצא האיש לעבוד כסבל בשוק המקומי במרקש, וציפורה היפה מעבירה את היום בעיקר בחדר עם הילדים. סלמה יודעת שהזוג הגיע למרקש מעיירה קטנה וציורית בשם ווארזזאת שנמצאת לא רחוק מהעיר. רוב תושביה היו ברברים, הנשים היהודיות בעיירה היו מתחתנות בגיל צעיר מאוד, ממש כמו ההורים של סלמה, משפחתה ומכריה. הנשים מתחתנות בלית ברירה עם מי שאביהן בחר, כך מנחשת סלמה, קרה גם לאישה היפה עם העיניים הירוקות, ציפורה – וכך היא יודעת, יקרה גם לה ביום מן הימים. מבית אביה לבית המשפחה היהודית, ומבית המשפחה היהודית בבוא העת לבית בעלה, מי שיבחר לה אביה.

בגיל שש עשרה מצאה עצמה סלמה מהרהרת שוב ושוב בגורלה. ברגעים השקטים בהם היא לוקחת את המפתח הגדול, נכנסת לבית התפילה של רפאל ומנקה אותו בשקט בשקט, בעדינות שלא יתפרק, יש לה רגע זמן, רגע נחת לעצמה. היא לא רוצה לגדול, לא רוצה להתבגר אך היא מביטה בגופה שסימני גיל ההתבגרות נתנו בו אותות ומול הפרוכת היא יודעת את גורלה. פניה שחומים ויפים, עיניה גדולות ושחורות – אין מי שלא מבחין שסלמה בגרה והיא יפה, כל כך יפה.

עלי, בנו של ראש שיירת גמלים כבירה נפרד מאביו בדמעות בפאתי מדבר סהרה. אבא של עלי נתן לו בצרור בד שחור ובו קערה עתיקה מברזל מצופה פליז מעוטרת בפרחים ובפסוק מהקוראן וכמה מטבעות זהב. "עזוב את המדבר ותראה את העולם" אמר לו אביו "אתה צעיר וחכם, זה הזמן ללמוד – אחר כך אם תרצה, תחזור למדבר ולמראות המתעתעים שלו". את מרקש ראה עלי לראשונה בשעה הכי יפה שלה, בשקיעה. עיר החמרה האדומה הנושקת למדבר סהרה נראתה לו מוקפת הילת מסתורין.

הוא הסתובב בה שעה כסהרורי, מתקשה להכיל את כל המראות  האקזוטיים, הדקלים הדקיקים עמוסים לעייפה בתמרים עסיסיים, שבטי הברבריים בבגדיהם הצבעוניים, מוזגי המים בתלבושת המסורתית, סמטאות השוק הצרות, ריחות התבלינים, דוכני הדגים והמיצים. בכיכר ג'מע אל פנה עומדים זה ליד זה דוכנים רבים לממכר מיץ תפוזים טרי, שם מצא עלי את העבודה הראשונה בחייו. תפקידו היה לשטוף את התפוזים ולהניח אותם בערמה גבוהה ומגרה שתמשוך את התיירים. בעל הדוכן הרשה לו לישון מאחור כמה שעות ביום, אך במקום ללכת לישון ולנוח קצת, היה עלי נמשך לכיכר המרכזית של העיר כבחבלי קסם…

השחקנים הראשים בכיכר הם רוכלים שונים המגיעים ממרחקים: אוכלי זכוכית, קוסמים,  מגידי עתידות, מוכרי קמעות, עושי לחשים, מרקידי נחשי-קוברה עם חלילים, רקדנים, אקרובטים, להטוטנים, ליצנים, קוסמים, מספרי סיפורים, רופאי אליל או מרפאי שיניים בשיטות עממיות כמו עקירת שן חינם ללא הרדמה. בכיכר הגדולה מוכרים גם מיני סדקית, פסלונים ומסכות פולחן, רקמה גסה ועדינה, שטיחים צבעוניים, מחצלות וחרוזי תפילה, בדים בצבעים עזים, מלבושים מוזהבים ומוכרי מים קרים שעל גבם כד נחושת ענק והם מוזגים את המים לכוסות זכוכית כחולה מגובה של יותר מחצי מטר ואינם שופכים אפילו טיפה. ערב רב ססגוני והומה, כל רוכל ואומנותו אשר ירש מאביו ולמד בתחום השבט אליו הוא שייך.

עלי שוטט בכיכר בעיניים טרוטות, רוצה לישון, אך אינו יכול להתיק עיניו מהכיכר ולא רק הוא. כל העיר בכיכר. כל התיירים בכיכר. נדמה שכל העולם בא לכיכר. כשראה עלי מלאכה שעניינה אותו, היה ניגש לאומן ומבקש ללמוד את מלאכתו והאיש  שמר על סודות אומנותו בקנאות משך דורות, היה נפתח ומלמדו בחפץ לב. לפעמים רק הביט מרחוק, ברמאים שיצרו מעגל גדול סביבם והבטיחו הופעה, אספו כספים מהסובבים ואז "חיפשו" שעה ארוכה את החפצים במזוודה עד שהקהל התייאש, הלך, והוחלף בעוברי אורח תמימים אחרים. או באנשים ההולכים וחוזרים ללא מטרה ברורה, חלקם ישבו בבתי קפה בצפיפות וסיפרו סיפורים גדולים מהחיים, חלקם מסתכלים על הנערות ומנבלים את הפה, חלקם קראו את העיתון וחזרו וקראו אותו שנית וחלקם ריכלו על זה או על ההוא.

יום אחד הוציא עלי מהצרור שנתן לו אביו מטבע אחת, והלך לשמוע בעצתו של אחד הזקנים, איש מבוגר מכובד למראה, לבוש בהידור ישן היושב כל היום כפוף על ספרים ישנים, אינו מבחין בסביבתו אלא מרוכז כל כולו בספר ישן וקרוע שדפיו מצהיבים. זה היה מגלה העתידות ומספר הסיפורים. הזקן הביט בו ארוכות, חוצה במבטו יבשות וימים ומגיע אל המדבריות הרחבים של סהרה, אחר חזר לעיין בספרים ואמר לעלי "תוך חודש ימים תפגוש נערה בשם סלמה". עלי מקשיב רוב קשב "כל אחד חייב לעבור מדבר בחייו לפני שהוא מתחשל ומתבגר, אתה כבר עברת חלק מהמדבר, ותעבור את החלק השני עם האישה שלך".

בלילה ההוא לא הצליח עלי לישון. הוא רצה להמשיך לטייל, לנסוע, לראות עולם לפני שיתיישב. ומה אם דברי הזקן נכונים… והוא עומד לפגוש את אהבת חייו? ומה אם לא? זה בטוח לא בטוח… אומר עלי לעצמו, אך לישון – הוא לא יכול. אני אחכה שלושים יום, אומר עלי לעצמו, אחסוך כסף ואחר כך אסע. הוא קם הוציא את הכסף שנתן לו אביו ושכר חנות קטנה בעיר. זו הייתה חנות שחורה וקטנה, ובעבר שמשה כחנותו של מוכר הפחם.

עלי מילא אותה בבדים הצבעוניים, בדי המשי היפים שהביא מסין ומהודו. הנשים במרקש אהבו את הבדים המיוחדים שעלי הביא לחנותו. תוך שלושה שבועות הכיר עלי את כל הסובבים, את הנשים היהודיות והמוסלמיות על צרכיהן המיוחדים, לזו כפתורים, ולזו חוטי זהב לזו בד לשמלת הכלה ולזו כפתנים וכל אישה שניה שמגיעה אומרת "עלי, יש לי בת בשבילך, בוא תבוא אצלנו, לשתות ולהכיר אותה", אבל הראש של עלי במקום אחר הוא חוסך כסף כדי להמשיך במסע שלו, הוא רוצה לראות עולם לפני שיתחתן ויביא ילדים. ורק הפסקה אחת עלי עושה במהלך היום, הוא מרים את עיניו מהבדים כשעוברת בחוץ נערה מוסלמית יפה, שפניה שחומים ויפים ועיניה גדולות ושחורות.

ביום חמישי ניקתה סלמה את בית הכנסת, האור חדר מבעד לחלונות, והיא רצתה לצאת החוצה, להסתכל על הבתים האדומים ללכת לשוק ולכיכר, אך היא חזרה לבית המשפחה היהודית, וניגשה להגיש את התה של חמש אחר הצוהריים. מבלי משים החליקה בשלולית מים שהיא עצמה השאירה שם קודם וכל מערכת התה היקרה מהפורצלן הסיני העתיק נפלה והתרסקה לרסיסים. סלמה נרתעה אחורה בבהלה, הביטה לצדדים וברחה מהבית מבוהלת ומפוחדת. היא הסתובבה שעות ברחובות, ובסופו של יום התיישבה באחת הפינות ומיררה בבכי. עלי יצא אל אחורי חנותו כשהחל להחשיך והנה שם, יושבים להם הפנים השחומים והיפים והעיניים הגדולות והשחורות מזילות עוד ועוד דמעות. עלי התקרב אליה בחשש ושאל אותה לשמה.

מקץ שעה חזרה סלמה לבית המשפחה היהודית כשבידיה מערכת תה שלמה וחדשה. עלי הלך לידה, עוזר לה לשאת אותה עד לפתח הסימטה – משם אמרה לו ללכת, אסור שיראו אותם יחד. מיום זה לא נפרדו. סלמה עצרה בחנותו של עלי, בכל פעם שנזדמנה לשוק, עלי ראה אותה מרחוק והרגיש תמיד נסער ונבוך הוא היה משוגע על הצעירה התמירה שמתחת למלבושה הייתה מלמלה שקופה שלא השאירה מקום רב לדמיון. כתפיה וזרועותיה החשופות בעלי העור המבריק בצבע הברונזה ריתקו את עיניו. הוא החזיק את ידה אמר לה מילות אהבה, היא הייתה מתעכבת בחנותו עוד ועוד והוא הוביל אותה אל אחורי החנות, שטף את הכלים ביד אחת ובשניה ליטף את עכוזה הצעיר והקשה תוך שהיא צוחקת ומתנערת ממנו.

יום חמישי אחד אחר הצוהריים, כשבעלי הבית נסעו והשאירו אותה לבדה הזמינה סלמה את עלי לבקר בבית. עלי נכנס, הביט סביב בחדר האורחים המרוקאי הגדול שסלמה סידרה בשבילו, עם השטיחים והמזרונים הדקים המלאים צמר. כתלי החדר היו צבועים לבן, התקרה הגבוהה נתמכת בקורות עץ רחבות כשל פסי רכבת, על אחד הכתלים נשקפו פני בעל הבית מתוך מסגרת זהב ובכותל ממול מפה רקומה באותיות בזהב במוטיבים מרוקאים וספרדיים. הם התרווחו יחד על המזרונים והכריות המלטפות, השמש כמעט שקעה, ועלי החל לספר לה על חייו במדבר סהרה, על המסורת ארוכת השנים של אבותיו שהיו כולם ראשי שיירות גמלים במדבר מדורי דורות, על העבודה ותלאות החיים במדבר ועל המראות שראה בו. היא סיפרה לו שברי זיכרונות כי מה עוד נותר חוץ מזיכרונות? אך היא עדיין זוכרת  את תלאות הדרך שעברה לפני כמה שנים כשבאה עם אביה מהכפר למרקש, במשאית ישנה ורועשת שהייתה מלאה עד אפס מקום מאנשי כפר, כבשים ותרנגולות מקרקרות. כשרכן לעברה, והיא הרגישה את לחיו על לחייה אמרה לו בשקט כי לאחרונה היא חושבת מחשבות שאסורות על פי דת האיסלאם.

היא חולמת בלילות על אהבה ועל תשוקות, על יופי ומוות והיא תמיד מדחיקה את יצריה. היא סיפרה לו איך בילדותה יכלה לשחות ערומה, ללא בושה ללא פחד, ועל כך שהיא מתגעגעת לתחושה של המים, של הרוח בעורה. היא רוצה להיות שוב ילדה קטנה ולא להתבייש, לחקור, לגלות, לדעת ולגעת בפעם הראשונה בנפש שתאהב באצבעותיה הכואבות. "בגיל שלוש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה", היא לחשה לעלי באוזן, וזה ששערותיו סמרו למגע האוויר שאך זה מכבר נגע בשפתיה, רכן ונישק אותה.

למחרת בזמן התפילה של בעלי הבית התגנבה סלמה אל עלי. הם יצאו לטייל בעיר אכלו בכיכר גמע- אל-פנה, מרק ירקות עם בשר ראש כבש, הביטו איך האנשים סביב והכיכר לובשים ופושטים צורה. ראו את מרקש היפה המזכירה נווה מדבר גדול, נכנסו לחצר של מלון "קוטוביה" המפורסם שקירותיו מצופים פסיפס קטן וצבעוני כמו באגדות אלף לילה ולילה. בסמטאות השוק הערבי העזו ללכת יד ביד, וברובע המוסלמי עצרו לשתות מיץ רימונים קר. הם הרגישו שכולם נועצים בהם מבטים, אחרי הכל עלי היה דמות מוכרת בשוק, אך הם לא יכלו לעשות שום דבר אחר פרט למה שעשו. הם חייבים להיות יחד. סלמה הרגישה בפעם הראשונה בחייה, מהו יחד. היא לא הביטה יותר ממרום הקומה השניה בחברותא של הנשים, היא לא הייתה בודדה, היה לה את עלי והוא שווה כמו מיליון כוכבים נוצצים.

בימים בהם לא נערכה תפילה בבית הכנסת, גילתה סלמה שיחד עם עלי, היא הרבה פחות פוחדת מאלוהי היהודים. זה כמה שבועות שהיא נוהגת להכניס את עלי בשערי הדלתות הגדולות הבולעות בשקיקה את המפתח הגדול. ריצפת בית הכנסת ספגה את הכל: הם התגוללגו על הרצפה הקרירה והנעימה, משילים את בגדיהם, על אחד הספסלים בין ספרי התפילה היו מתנים אהבים וישנים יחד על ספסל אחר. סלמה חשה בכל עצמותיה שהיא עושה דבר חמור לפי הדת המוסלמית ושחיה בסכנה. בתוך תוכה היא ידעה כי יהיה עליה לעזוב, לברוח רחוק ככל האפשר. אם חלילה אביה המוסלמי והמאמין ידע על היחסים הלא כשרים עם עלי הוא יהרוג אותה ללא רחמים על חילול כבוד המשפחה. הרי היה עליה להתחתן בכפר, לגבר שהוא יבחר בשבילה.

כל אותו היום ניקתה סלמה את בית הכנסת, ניקתה וחשבה. אחר הצוהריים התכסו השמים בערפל צהוב, ברחובות מרקש יללה סופה הנושאת עימה אלפי טונות של חול אדום. לילה חשוך ומוזר ירד על העיר ועלי נכנס בבת אחת לבית הכנסת כולו מאובק, כל מדבר סהרה הגיע למרקש ועטף אותה באפלה. באותו לילה בזמן ששכבו עירומים ושלובים אמרה לו בחשכה "אנחנו חייבים לברוח. אם אתה אוהב אותי, ברח איתי! בוא נחזור למדבר, רק שם יהיה לי חופש, רק שם אהיה מאושרת" ועלי הינהן וחיבק אותה חזק, עת הסערה בחוץ הלכה והתחזקה.

ואז זה קרה. ברגע אחד. זה לקח שניות, זרזיפי חול וטיח נושרים מתקרת בית הכנסת, רעש קטן שהפך לאדיר, מן בקע, גלגול, הדהוד עמום ורחוק שהלך וגבר וגדל התעצם—  ורעד, שקשוק, תזוזה חזקה– כל קירות בית הכנסת קרסו זה על זה בעוצמה משאירים אחריהם שובל אבק שהתערבב באבק האדום שסחף את העיר, סלמה ועלי ברחו לרחוב, עומדים רועדים ועירומים, חבוקים ומתנשמים. הבגדים, הנעליים, כל החפצים נותרו קבורים בין הספסלים לפרוכת, בין העמודים הגבוהים לספרי התורה… "הרסנו את בית התפילה של היהודים עם החטאים שלנו" היא אמרה לעלי ברגע שהצליחה לחזור לדבר. "עשינו דברים אסורים במקום קדוש. הפעם ניצלנו בנס, אבל רק הפעם! בפעם הבאה נמות!". עלי הביט בה רגע ואחר כך אמר לה בשקט "אין כזה דבר אהבה אסורה".

כשהבוקר עלה ובאו כל היהודים להקים מחדש את בית הכנסת, סיפרה אחת השכנות כי היא מוכנה להישבע בכל היקר שלה, אפילו בילדים שלה עצמה! בלילה בתוך הסופה היא ראתה נערה ונער רצים ערומים לכיוון המדבר. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930