המימונה – מקורותיה ומנהגיה

יש צורך דחוף באיסוף שירים אלה שלא נרשמו מעולם. מחוץ ללהקות מקצועיות נהגו לנגן בבתים, היו גם להקות שהיו מתארגנות לערב זה. שירים רבים מושרים רק בהזדמנות זו. במסגרת עבודה זו אספנו קטעים רבים של שירים שונים כגון זה המדבר על ייחוד המימונה:

ליל אלמימונה / מעזולא דימא / פדניא כאלמא / כאינא פכיל אלבלאד / לילת אל מימונה / פכריז פסח.

(ליל המימונה / מיוחד הוא / בכל העולם / קיים בכל מקום / ליל המימונה / במוצאי פסח). או שיר אחר:

איה לאלא / ויזוני ונזיד, / וילייאם איטוואלי / איה לאלא / יא סידי מימון / איה לאלא / יא כחאל לעיון.

(אוי, גברת / בואי אלי ואבוא אליך / הימים ארוכים / או, גברת / אדוני מימון / או, גברת/או, בעל העינים הכחולות).

בבוא האורח אל בית פלוני, נוהגים לכבדו, וגם כאן קובעת המסורת המשפחתית: יש וטועם רק מהדבש, או מהתמר וכוי. גולוון מציין, שבראבאט רק למשפחת הרוש הייתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח את היד על הכובע  (כנראה כדי לקבל את ה״כמסא״).

הרחובות הומים מתנועה ערה של עוברים ושבים. רוב הבחורים מחופשים וכן הבנות. התחפושת המקובלת היא בדרך כלל לבושם של המוסלמים ״

בשתי קהילות יהודיות קטנות קיבלתי מידע לפיו התחפשו הגברים לנשים. במאראקש נהגו הבחורים להתקשט בעלי זית. עלי־זית מופיעים בכמה מנהגים הקשורים ביום זה גם אצל עדות אחרות. פרופי נחום סלושץ ראה אצל האנוסים בפורטוגל טקס מיוחד במינו: כל אחד מביא ענף של עץ־זית, בו הוא מכה את המים, זכר לקריעת ים־סוף.

בערב זה של המימונה, נוהגות משפחות רבות לסיים ״עיסקות״ שתכליתן להקים ביניהן קשרי משפחה. בלוב נוהגות הבנות ללבוש בערב זה את שמלותיהן המהודרות. הן ניצבות בפתח הבית כשפניהן גלויות; כד ניתנת לבחורים הזדמנות לקבוע את בחירתם. הארוס שולח בערב זה מתנות מיוחדות לארוסתו.

למחרת בבוקר נוהגים להשכים קום, כי לפי המסורת העממית שנשתמרה בדרום־מרוקו: המאחר להקיץ יהיה עצלן אותה שנה. בכמה קהילות עורכים הבחורים בשעה מוקדמת של הבוקר תחרות סוסים במטרה להגיע לנחל ולטבול שם. מבלים את כל היום על שפת הים, ליד נחל או בחורשה. יהודי אלג'יריה נוהגים לעלות באותו יום גם אל קברות הצדיקים.

במאראקש נוהגים היהודים לשים פעמיהם בבוקר למעיין הנקרא ״ סקאית אל־מזודי ״; האישה מכה במים 7 פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה את רגליהם ורוחצים פנים וחזה. אין יודעים מה טעם נוהרים הם למקום הזה. על כל פנים, יש עניין רב בהבאת האגדה הקשורה למקום זה והמובאת ע״י לג׳י :

היה היה עשיר מוסלמי בשם אל־מזודי. לאיש זה היתד. בת. פעם אחת, בלילה, חלשה דעתו והוא בעל את בתו. בשנצטללה דעתו, הלך להתייעץ עם אנשים חסידים ושאל את פיהם איך הוא יכול להיטהר מחטא זה. הם השיבו לו: עליך לחפור במו ידיך תעלת־מים שאורכה ארבעה ימי הליכה ואז יכופר עוונך. אל־מזודי החל בעבודה וחפר תעלה, שנועדה לספק מים למוגאדור…

היהודים שואבים באותו יום מים מכל באר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית. יהודי תאפילאלאת שופכים מים עד כי יוצף ביתם, ואומרים ״דפאענא אל־באס אול־עכאס״ (אנו דוחים את הרע ואת הכישלון).

 יהודים אלה נהגו גם לצקת באותו יום שמן על סף הבית ולטבול את רגליהם בשמן, בטרם היכנסם לבית. בקהילות אחרות שואבים מים מהנהר ולאורך כל הדרך שופכים מים. הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראיה.

כדאי לציין אמונה עממית נוספת הקשורה במנהג זה: בכמה קהילות דרומיות מזכירים היהודים ״נעאס דל עומר״ — דהיינו נימנום העומר. לפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות. הטבילה ביום המימונה נועדה לגרש סכנה זו ולחסן את האנשים מפני העצלות. ״זורקים את העצלות״ למים.

במקומות שאין שפת־ים או נהר, נוהגים לבלות את כל היום בחיק הטבע ^. מן הראוי להוסיף שבאותה תקופה לערך נוהגים התלמידים המוסלמים שבפאס לחגוג את ״ שולטאן א־טולבה  ״. נוהגים לצאת אל הטבע למספר ימים. לא מן הנמנע שיהודי פאס הושפעו מחגיגות אלה, אם כי אין לדעת בביטחון באיזו תקופה הן החלו.