ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו..אנתיפדה במרקש

אנתיפדה במרקש

אותו בוקר תקפו אותי כאבי בטן שלא הכרתי קודם,  אמרתי לאימי: "היום אני לא הולך לבית הספר אני מרגיש שאני הולך למות!". אבי המחמיר תמיד, שהיה במטבח שמע את השיחה והתערב: "דויד, שוב לא הכנת את שיעורי- בית שלך?", לא היה לי אפילו כוח לענות לו, הכאבים התישו אותי לגמרי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיו לי כאבי בטן, אמי לקחה אותי כבר מספר פעמים לרופא המשפחה – אך זה לא מצא את הסיבה לכאבים. בבוקר ההוא אמי הרגישה שהפעם זה משהו יותר רציני מ"סתם" כאב בטן והחליטה לפעול: תחילה שפכה מחיה, ערק, על בטני, התרופה האולטימטיבית לכל מיחוש, מדלקת פרקים ועד ללב שבור. אחרי שאפילו הערק לא עזר היא אמרה לאבי: "אתה לא מבין כלום בילדים עדיף שלא תתערב!" עטפה אותי במעיל הכחול והחם והבהילה אותי לבית החולים הממשלתי.

רופא  צרפתי צעיר ויפה היה תורן במיון, עם כל הכאב והטשטוש שלי חייכתי. הוא חייך בחזרה, בדק אותי אמר לאימי:"זה מקרה חירום צריך לנתח מיד". אימי כמעט התעלפה: "מה קרה? איזה ניתוח?" היא אחזה בזרועו בחוזקה. "מדם סה, לאפנדיציט, לאפנדיציט!" הוא אמר לה בצרפתית. מהלחץ החל גם ראשי לכאוב, גופי התמלא חרדה מהלא נודע, לא הבנתי איזה טיפול בדיוק מציע הרופא הצעיר, אבל מה שהיה חשוב לי באותו הרגע זה שהכאבים יפסקו ומהר.

תוך כמה רגעים השכיבו אותי על מיטת בית החולים ואחות צעירה וחייכנית החלה לדחוף אותי לכוון חדר הניתוח, אימי מחזיקה את ידי בחוזקה וביד השניה ליטפה את ראשי כאילו הייתי תינוק. כעבור חצי שעה הורדמתי בהרדמה כללית והניתוח החל.

את ההתאוששות עשיתי בחדר משותף עם מוסלמי צעיר בן עשר, שחלק איתי מעבר לשנת לידה זהה, גם ניתוח אפנדציט בן יומיים. טולטלתי כולי והתרגשתי מאוד כיוון שבמעמד זה, לראשונה, פגשתי מוסלמי פנים אל פנים. לא ידעתי ולא הצלחתי לשער מה זה מוסלמי? עם הזמן התברר לי ששכני לחדר – עבדול כרים – יודע על יהודים בערך מה שאני יודע על מוסלמים. שכבנו כל אחד במיטתו והמטרנו זה על זה שאלות שונות ומשונות:

– "אתה מאמין באלוהים?" שאלתי

– "כן" הוא ענה נחרצות

– "ואתה" הוא שאל "צם ביום כיפור"?

– "לפעמים" עניתי.

– "מה זה בשר כשר?" הוא המשיך "למה היהודים לא עובדים בשבת?" הוא הקשה.

– "המוסלמים לא עובדים ביום ששי ואנחנו בשבת". עניתי בקצרה.

– "אז מה אתם עושים בשבת אם אתם לא עובדים?" הוא לא הרפה

 -"אנחנו מטיילים בגני המלך, או הולכים לכיכר הגדולה,שותים תה בהיר עם נענע מתבוננים בלוליינים ובקוסמים". עניתי מבלי להתבלבל.

– "גם אני הולך ביום שישי עם אבא לגמע- אל- פנה לאכול מרק חומוס עם ראש כבש". אמר עבדול בהפתעה מהולה בשמחה.

משם חצינו את הקווים ושוחחנו על בית הספר, החברים והשכונה. השיחה שהתנהלה בצרפתית, קלחה. עבדול-כרים דיבר צרפתית על בוריה כנראה למד בבית ספר צרפתי  פרטי ולא בבית ספר אליאנס כמוני, הוא בן דור רביעי לתרבות מערבית במרוקו ולא הייתה לו שום
בעיה לבטא "ריש" כפריסאי מושלם ללא כל מבטא זר.  קנאתי בו היות וניחן מלידה בכלי לשון כמעט מושלם, למרות שגם אני דיברתי צרפתית מצוין לאמיתו של דבר מגיל שש לא היה לי שום קשר לשפה אחרת. אפילו פטימה, העוזרת הערבייה שלנו נאלצה ללמוד צרפתית כדי שתוכל לדבר איתי. כשנכנסתי לבית הספר אליאנס התחלתי ללמוד מהתלמידים היהודים ערבית- מוגראבית כי מחציתם לא ידעו צרפתית בכלל,  אז גיליתי להפתעתי שמרוקו היא לא חלק מצרפת כפי שתמיד חשבתי לעצמי… אך עם עבדול דיברתי צרפתית ולאט לאט גיליתי שזה, המוסלמי, יכול להיות חבר טוב שלי. דיברנו על כל הנושאים בעולם, פעם הרגשתי אליו אהבה וקרבה גדולה ואם לא הייתי מרותק למיטה הייתי מחבק אותו, ופעם הרגשתי שנאה, ומרירות למשל כשאמר לי בהתנשאות שמרוקו היא מדינת המוסלמים ואף פעם לא תהיה מדינת היהודים או הצרפתים. הוא ניסה לרמוז ללא הפסקה שהמוסלמים הם "על הגובה" ואילו אנו היהודים, באים אחריהם בכמה דרגות. חשתי לעיתים אי נוחות, אך יותר מכל הייתי מסוקרן ומרוגש.

הפסקנו לשוחח כשהוריו באו לבקרו. הבטתי בהם, לפי לבושם הארופאי ולפי המטעמים שהביאו לו הבנתי שעבדול בא ממשפחה אמידה. משפחתי לעומת זאת לא הייתה עשירה ולא יכלה לפנק אותי כמו שהוריו של עבדול פינקו אותו. שכבתי במיטתי וראיתי בקנאה כשריר נוטף מפי איך הוריו של עבדול מוציאים מתוך שקית נייר חומה תפוחי עץ אדומים, גדולים ועסיסיים – מצרך יקר ערך שהורי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות  לי. הוריו כיבדו אותי בתפוח-עץ, לא עמדתי בפיתוי ונגסתי בתפוח עוד כשנוכחו  בחדר. אם אמי הייתה רואה אותי, וודאי הייתי ננזף – אחרי הכל, היא עשתה מעל ומעבר לספק לי את האוכל המזין והטעים ביותר, כדי שאבריא מהר.

שעות הביקור בבית החולים היו קצרות ונגמרו מהר ואמי רצתה לבקר אותי כל יום ולהקדיש לי יותר זמן. היא קמה כל יום בחמש בבוקר ובאה ברגל מהבית לבית החולים. בכניסה שיחדה את השומר בכסף או בלחמניות חמות שהכינה בבית כדי שיתן לה להיכנס והעירה אותי כל בוקר בנשיקה, אוחזת בידה כוס חלב- מלא וחם, תוך שהיא שופכת לכיור בשאת נפש את החלב שקיבלתי בבית החולים וממלמלת: "קום דה לו", החלב הזה הוא כמו מים. והיא צדקה, האחיות הערביות היו מוסיפות לחלב מים כדי שיספיק לכל החולים.

חמישה ימים אחרי הניתוח הרגשתי בריא לגמרי. ירדתי מהמיטה התחלתי להסתובב במחלקות השונות ובחדרי בית החולים. מיד הפכתי לחביב הקהל וכל החולים רצו בחברתי. ביום השחרור מבית החולים, אימי הלכה להודות לרופא הצרפתי שניתח אותי והוא אמר לה: "מדאם, את לא צריכה להודות לי, חמש דקות עבודה לא יותר, הכנסתי אצבע לחתך קטן  הוצאתי את האפנדיציט קשרתי אותו  והחזרתי אותו למקומו – זה הכל, פשוט מאוד". הם לחצו ידיים בחום, אני קיבלתי ליטוף על הראש וזהו.

חזרתי הביתה לחופשת מחלה בת שבועיים. אבי הביט בי מתרוצץ בבית ונאנח: "כשאתה לא בבית הספר אתה רק עושה שטויות". משכתי בכתפי, אבל הוא צדק. שבוע אחרי שיצאתי מבית החולים הסתובבתי בשכונה עם חברי היהודי רוברט. רוברט היה כבר בן שלוש עשרה ואני הבטתי בו בהערצה תמידית. היו לו תלתלים שחורים ועיניים חומות, נבונות ועצובות. אותו יום אחרי ששחקנו כמעט את כל המשחקים האפשריים סיפרתי לרוברט על הילד המוסלמי עבדול כרים שכל הזמן הבליט את עליונותו. רוברט הקשיב, ואז אמר: "ככה? בוא נסדר את הערבים!" הצטרפתי אליו ללא היסוס, אחרי הכל רוברט כבר בן שלוש עשרה ואני שמחתי שיש מישהו שיראה לעבדול-כרים מי כאן הבוס!

עמדנו מול דלת עץ גדולה, צבועה בכחול-טורקיז, שהובילה לבית ערבי גדול מאוכלס במשפחה מוסלמית רבת אוכלוסין. רוברט נתן לי את חלוקי הנחל והראה לי איך לקלוע. לבד בחיים לא היית מעז אפילו לחשוב על רעיון כזה, אך רוברט מלא הביטחון דחף לי את חלוק הנחל ליד אמר: "מהר! יש לנו בדיוק  שעה עד שבעל הבית יגיע, תיקלע טוב". אחת האבנים שלי פגעה בזגוגית החלון ונפצה אותו לרסיסים.

דיירי הבית ניסו כמה פעמים לצאת מהבית אך פחדו כנראה ממטר האבנים שהגיע משום מקום. מעניין שאף אחד מהשכנים לא בא לעזרתם. בזמן שזרקתי אבנים על הבית הייתה לי הרגשה נהדרת. "הראתי להם!" חשבתי "עכשיו מי הבוס?! הא!". אך כשראינו את בעל הבית מגיע מקצה הרחוב ברחנו בריצה כמו עכברים כל אחד לביתו. אני התחבאתי מתחת למיטת ההורים הגדולה ורעדתי בכל גופי. בעל הבית המוסלמי דפק על הדלת ואמר לאימי בפנים חמורות "הילד שזרק אבנים על הבית שלי נכנס לכאן". אמי אמרה לו: "אף אחד לא נכנס לכאן אתה יכול לחפש אם אתה רוצה". כעסתי מאוד על אימי ועל הביטחון המופרז שלה, למזלי זחלתי תחת המיטה לפינה החשוכה ביותר, אחרת היה בעל הבית רואה אותי כשהתכופף להסתכל תחת המיטה. המתנתי עד שהלך ורק אחרי שיצאתי וניערתי מעלי את האבק,  חזרה אלי הנשימה הסדירה.

שלושים שנה עברו מאז. עכשיו כשהאינתיפדה גואה סביב ומהומות מתרחשות תדיר בשטחים ובירושלים, ילדים ירושלמים רבים נוהגים  לנסוע כל יום שישי לאל-אקצה לתפילה. ביניהם גם הילד בן העשר, מוחמד כרים. לפני שבוע הוא הספיק לברוח ללא פגע כשהחלו המהומות וזריקת אבנים על השוטרים. השבוע הוא לא הספיק לברוח והשוטרים ירו בו כדור גומי בראש.  עכשיו מוחמד בבית החולים אל-מקאסד, שוכב בעיניים עצומות משפחתו סביב מיטתו, צינור ההנשמה תחוב בפיו ותחבושת גדולה מכסה את ראשו הקטן. אביו, עבדול-כרים היה איתו בתפילה ואמר לשוטרים שבאו לבקר אותו בבית החולים: "למה? למה? זה ילד קטן! מספיק זרנוק מים כדי לגרש אותו, לא צריך לירות בו! הייתה לי הרגשה רעה… לא רציתי שיבוא איתי לתפילה היום, עכשיו הוא נפגע"… שלושה ילדים נורו השבוע מכדורי גומי בידי חיילים ושוטרים ישראלים בזמן התפרעות בהר הבית: כדור אחד פגע בעינו של עלי הקטן מכפר קלנדיה,  כדור שני פגע בראשו של מוחמד וכדור שלישי פגע  שראשו של מג'די. אני הייתי מצוי באותה שעה  במחלקה של שוטרים ששמרה על הסדר בהר הבית ועצרה ילדים חשודים שזרקו אבנים על המתפללים בכותל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930