רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטי

למכנס הגיע הצדיק באותה שנה בחודש תמוז והתאכסן בבית הרב הקדוש רבי זכרי משאש שהוא היה בעל הבית קבוע לכל שד״ר הבא מארץ ישראל. שם קבע לו ישיבה בביתו ויום יום רבני העיר וחכמיה היו באים ללמוד עמו. הרבנים הקבועים שישבו ללמוד עמו במשך שמונה שנים היו: בעל הבית הרמ״ז ובנו הצדיק ר׳ מרדכי, הגאון המשורר רבי דוד חסין והרב מרדכי צבאן זצלה״ה.

בשבת פרשת שלח לך אנשים, דרש הצדיק רבי עמרם בבית הכנסת הגדולה של האדמו״ר המלאך רפאל ברדוגו זצ״ל דרוש ארוך ונלהב לעורר את הצבור לעלות לארץ הקודש. דרשתו השפיעה מאוד על כל בני העיר והיתה התעוררות  גדולה לעליה המונית לארץ ישראל, ההתלהבות שאחזה בקהילה הבהילה את שר העיר שקרא לצדיק לבא לפניו עם רבני העיר ונגיד הקהילה ר׳ שלמה מימראן אשר הודיע להם  על האיסור לעזוב את העיר, כי יהודי העיר אחזו במספר  מלאכות חשובות וכל צרכי העיר היו בידם.           

מחמת מצב המלחמות, רק אחרי שבע שנים יכל ר׳ עמרם לעזוב את חבריו הרבנים ולהמשיך את דרכו בגביית תרומות לצורך ישיבת הברון ולחזור לחיק משפחתו.

» ממכנם נסע לעיר פאם עם מארחו רבי זכרי משאש אשר התלווה אליו בכוונה לנסוע אתו ארצה. שם התעכבו כשנה בערן עד שבנתיים רבי זכרי ע״ה חלה את חליו אשר מת בו בערב ראש השנה שנת התקמ״ב ונקבר שם בפאם.

כמובן שהספידו חבירו הצדיק רבי עמרם מספד מר מאוד. והודיע את גודל חוכמתו וחסידות לכל בני קהילת העיר  פאס.          

רב עמרם המשיך את דרכו לעיר צפרו ומשם נסע עם שיירה  גדולה דרך ההרים לכל הכפרים אשר שם היה ישוב יהודי, עד שהגיע לכפר אשג׳ן. שם תקפתהו מחלה ממושכת של הריאה אשר מת בה ביום תשעה באב שנת התקמ׳׳ב, חכמים נתנו בה סימן מהפסוק בישעיה ל״ז פסוק ב' שנת ״באומים ע״ד משב"ר״.

ע״ד־ראשי תיבות עמרם דיוואן

משב"ר ־בגמטרי״א שנת פטירתו תקמ״ב. שנה המסמלת משבר ואבל כבד על מותו של הצדיק יסוד עולם שהלך לבית עולמו.    

ועוד סימן שפטירת הצדיק גרמה להם עת צרה, דומה לאשה היושבת על המשבר, שאין לה כח להוציא את פרי בטנה. 

כאשר הגיעה השמועה על מותו של הצדיק הקדוש אשר עוד בחייו התפרסם כמחולל נסים ונפלאות ובזכותו התרפאו אנשים ונשים וטף ממחלות וממקרים קשים הספידוהו בכל  ערים והכפרים מספד גדול ומר.

חברו ללימודים ר׳ דוד חסין קונן עליו קינה מרה ובה הוא אומר: " אזיל דמעה, אל שמועה, כי לא טובה הסרא ארעא, דישראל, גברא רבא

״חברה קדישא של כפר ״אשג׳ן״ טפלו בקבורתו לפי בקשת הצדיק. וכך האגדה אומרת:

כאשר הגיע לכפר, ראה הצדיק ברוח קודשו שהגיע עת להחזיר נשמתו לבוראו. שלח אחר חברה קדישא והודיעם, כאשר שאלו אותו איפה הוא רוצה שיקברו אותו? אמר להם בבית הקברות היהודי הקטן אשר ״באשג׳ן״ תחת העץ הזית הגדול אשר בכניסה ובלי לבנות מצבה רק אבן פשוטה תהיה מונחת על הקבורה וכך עשו.

יום הילולתו נקבעה ליום השבעה של פטירתו ביום ט״ו באב שהוא ממילא יום טוב לישראל כפי שמובא בתלמוד.

עיין תענית כ״ו ע״ב ול״א ע״א. זכותו תגן עלינו אכי״ר

אמונה בחכמים, בלי צורך בנסים ונפלאות

אל לאדם לסמוך על שכלו אף על מה שהוא רואה בחוש. כ״כ שאין לו לצפות לנסים גלויים מותאמים לרצונותיו ולתלות בהם את אמונתו או ח״ו חוסר אמונתו, זוהי מציאות שאינה ניתנת לערעור, אך האדם, לפעמים רואה אותה ולפעמים נעלמת היא מעיניו.

האדם נתון לכל מיני לחצים ולכל מיני נסיונות. אך יד ההשגחה קיימת ומובילה את העולם. האמונה בה^, קודמת לשיפוט השכלי של האדם, אמנם הקב״ה ברא את העולם המתנהג לפי פיקודו בהתנהגתו בכח הטבע, אך כח עוד יותר לחסידיו ולצדיקיו, מבחינת הצדיק גוזר והקב״ה מקיים. וגם להיפך הצדיק בכוחו לבטל את גזירותיו של הקב״ה. עלינו להאמין אף בדברים הנראים לנו כהיפך מן הטבע ומן החוש השכלי.

מסופר מעין זה בגמרא, אירע שישב רבי יוחנן ודרש: עתיד הקב״ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן גדולות שלושים על שלושים אמות וחוצב בהם נקב של עשר ברום עשרים אמות, ומעמידן בשערי ירושלים. ודרש זאת מהפסוק בישעיה (נד, יב) האומר: ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: עכשיו בימינו אבנים טובות כביצת התור שהיא הקטנה במיני היונים אין אנו מוצאים כל כן, מרגליות גדולות כפי שדרשת איך אפשר אנו למצוא?