ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

לוקס שלא נולד

בתחילת המאה, החל הפיתוח המואץ של אוניות-קיטור מודרניות בנויות פלדה, המסוגלות להפליג במהירות בכל מזג אוויר. אלה דחקו הצידה את ספינות המפרשים בנויות העץ שהיו תלויות ברוחות המשתנות ובמזל. מחירי התובלה היבשתית ירדו בצורה משמעותית ואפשרו פיתוח המסחר בין ארצות. צניחת המחירים נתנה הזדמנות לבני המעמד הבינוני להשתמש באוניות-קיטור לצורכיהם ולהתחיל לראות עולם. רפאל הצעיר, שלימים יהיה אבי, אבל עכשיו יש לו בלורית כהה ושחורה, יכול היה להרשות לעצמו כרטיס נסיעה רק בכיוון אחד. מה שלא מנע מבעדו לרכוש את הכרטיס לצרפת ולקוות לטוב.

רפאל זה הלך לסוכנות האוניות בקזבלנקה כדי להזמין מקום על סיפון האונייה מרי-אן המפליגה למרסיי. בעלת הסוכנות חיטטה במסמכים והודיע לו קצרות ונחרצות שכל המקומות נמכרו כבר ושאם יתפנה מקום זה יהיה רק על הסיפון העליון. רפאל המאוכזב חזר לביתו ולמחרת שב לסוכנות, כדי לקנות את המקום על הסיפון העליון והנה, כבדרך נס התפנה תא קטן בבטן האוניה ורפאל מצא עצמו עם כרטיס בכיוון אחד, על אוניית קיטור המפליגה מקזבלנקה למרסיי.

הימים עברו בעצלתיים ורפאל היה מביט בכרטיס הנסיעה ומדמיין כיצד נראית צרפת? איך נראים האנשים? והרחובות? והאם האדמה מריחה בפריז אותו דבר? ביום ההפלגה הגיע לנמל קזבלנקה חמש שעות מוקדם מידיי, הביט בספינה וחלם. ברגע שהרשו לו לעלות רץ ונעמד על הסיפון, חיכה עד שלאט לאט התמלאה כל האונייה עד להתפקע: חיילים צרפתים במדים ששירתו במרוקו וחזרו לחופשת מולדת, אירופאים שעוסקים במסחר במרוקו העבירו סחורות וסתם תיירים שהזדמן להם פעם ראשונה בחייהם לצאת את גבולות המולדת. בתוך כל המולת עליית הנוסעים לסיפון התרוצצו סביב הסוורים, חצי עירומים, מעמיסים את הפחם הדרוש להנעת מנועי הקיטור הענקיים בבטן האונייה הפתוח.

עם שקיעת החמה, הניחו סוף סוף את שק הבננות הירוקות האחרונות שצריך היה להעמיס ואחרי שהונח השק האחרון החלו הסוורים סוגרים את מכסה העץ הכבד שחסם את בטן האונייה. רפאל הסקרן הביט בהתרגשות כשאל הסיפון עלו שני קצינים צרפתים שמדיהם  הצחורים הסגירו את תפקידם: רב-חובל הנמל ועוזרו שבאו לשחרר את האנייה מהרציף.
אחרוני הנוסעים ממהרים לעלות לסיפון, הסולם נאסף על ידי המלחים כהה העור, גם החבלים העבים  שקשרו את האנייה לרציף נמשכו פנימה בהוראת רב החובל. מנועי הבוכנה החלו הומים, הספינה רוטטת בכמיהה להפלגה ורפאל, שזוהי לו הפלגת הבכורה של חייו אוחז בחוזקה במוטות גדר הסיפון כדי לא ליפול, קצת נפחד והרבה נרגש. התנודה הולכת וגואה האנייה זזה אט אט, מתרחקת מהרציף, קודם הירכתים, אחר כך החרטום, עוד רגע קט והחוף נעלם מן העין, מרחבי האוקיינוס סביב והלב הומה.

אחרי שהביט עד שפיסת האדמה האחרונה של קזבלנקה נמוגה בערפל הסגול. רפאל ירד לבדוק את תאו ומצא כוך אפל ורועש הצמוד למנועי האונייה. הוא תהה בינו לבין עצמו מה עדיף? לשבת בכוך החשוך וחסר האוויר הזה, או להתחכך על הסיפון בהמוני האנשים. אחרי רבע שעה החליט רפאל שהוא מעדיף לראות אוקיינוס ואנשים – ועלה לסיפון הדחוק. רעש הגלים החזק נבלע בקול צעדיהם הנגררים הלוך ושוב של המוני הנוסעים על סיפון העץ. אנשים פטפטו בבליל שפות בלי הפוגה, מכל פינה נשמעו צחקוקים של נשים זולות, שני לבושי מדים צרפתים התווכחו ביניהם וכמעט הגיעו לתגרת ידיים והים מכל עבר… ים כחול-שחור וריק. אחרי ארבע ימים ארוכים וארבע לילות סהרוריים נכנסה האונייה לרציף נמל מרסיי. שש שעות אחר כך, נלהב ונרגש שם רפאל בפעם הראשונה את רגליו על אדמת פריז – והתאהב מיד.

פריז הכתה את רפאל ביופייה העז, צבעיה ואווירתה. בבית הספר אליאנס שבמרוקו, בו למד רפאל בילדותו נהגו לשיר שירי אהבה והלל לפריז, עיר האוהבים והאורות – עכשיו הבין למה. הוא מצא חדר בעליית גג בדירה קטנה ליד הכנסייה סקרי-קר, הנוף הנשקף מהחלון עצר את נשמתו. בפנים החדר ניצבו רהיטים פשוטים ישנים, ועל הקיר נתלו שלוש תמונות של בנה של בעלת הבית שאמנם חלם להיות צייר דגול, אך התפרנס מגזרי נייר שהיה גוזר במספרים שלו, פרופילים של תיירים או מקומיים מתוך נייר-צילום שחור תמורת עשרה סו. אמו  של האמן גרה בדירה לה שייכת עליית הגג והייתה מלאת אהבה לכל הסביבה, אנשים, ובעיקר לחיות.

ביום השני לשהותו בפריז, עלה רפאל על הספינה בטו-מוש, ספינת זבוב, והפליג לאורך נהר סיינה. זמר בעל קול צרוד ובידיו אקורדיון שר על הסיפון שירי אהבה והלל לעיר. רפאל הולך,

תחת שמיים ספק-בהירים ספק-קודרים של שעות בין השמשות, בשדרה היפה ביותר בעולם שאן-אלי-זה ורואה את המקומיים יושבים בהמוניהם בבגדיהם החגיגיים  בבתי הקפה וולטר ולה-פה. מגדל אייפל המרשים ניראה מכל מקום. שלושה חודשים עברו על אבי בפריז היפה. שלושה חודשים של מפגש עם אמני רחוב זרוקים ואמנים מפורסמים, ביקורים בגלריות ושיטוטים אינסופיים ברחובות העיר. בתום שלושה חודשים אזל כל כספו והוא החליט לרדת דרומה, אל הכפרים בסביבות העיר ארל, לנסות לעבוד בכרמים ולהתחיל לחסוך כסף לחזרה הביתה.

עת הגיע לכפר הראשון, ניסה את מזלו ודפק על הדלת בית גדול מוקף כרמים. בעל הבית העגלגל ואישתו הגדולה, אנשים חמים ובעלי מזג טוב פתחו את הדלת ושמחו לקחת את האיש הצעיר לעבודה. מה גם שאת מרוקו לא הכירו בכלל ומצאו בסיפוריו של אבי מקור לשמחה, לימוד וידע חדש. אבי עבד כשבוע אצל בני הזוג, ויום אחד בעודו בוצר ענבים, ראה מקצה הגבעה נערה יפה יורדת בצעד קל הישר אל תוך ידיו. היא הציגה עצמו כמרי-אן, ביתם של הזוג העגול, היא חזרה לחופשת הקיץ מבית הספר לאמנות בו-זאר, בו למדה. רפאל מרגיש את הדופק שלו עולה ושואל את עצמו האם זו יד מכוונת שקראה לאוניה שהביאה אותו לצרפת בשם מרי- אן? או סתם צירוף מיקרים מרשים?

הם התאהבו עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה. ביום עבדו יחד בכרם, מדברים על אמנות אימפרסיוניסטית בלהט שרק אנשים צעירים מסוגלים לו ובערבים הקרירים אחרי העבודה יצאו להסתובב כשזרועו סביב מותניה וצחקוקיהם הפריעו את השקט  ברחבי הכפר הדומם. הם הלכו להתגורר בבקתת-העץ שבשולי הכרמים ואת מנוחת הצוהריים העבירו עירומים, מתגוללים על ריצפת העץ הישנה והחורקת, שותים יין ומתלטפים. זו הייתה התקופה היפה בחייו של אבי. בשקט. בלי לחצים ובלי דאגות. בלי עבודה קשה ועם הרבה אהבה והיא נשמכה כל חודשי הקיץ. כשהתחילו הרוחות הראשונות לנשב בחוץ, החלו גם רוחות חדשות לנשב בפנים. לילה אחד אחרי ששכבו אמרה מרי-אן לאבי "לילד שלנו אני רוצה שנקרא לוקס" ונשקה לו. אותו הלילה חשב אבי כיצד יקרעו עליו הוריו קריעה אם ישא גויה לאישה, וכיצד יתפלצו אם ישמעו שלנכדם הראשון קוראים "לוקס", שם אחד המבשרים בברית החדשה… כל הלילה התהפך מצד אל צד. נקרע בין אהבתו לאישה הצרפתית היפה הזו, ובין מחוייבותו ליהדות, לאורח חייו ולהוריו. בבוקר, לפני שהקיצה יצא בחשאי לביתה דואר המקומי ושלח טלגרמה דחופה לדודו האהוב במרוקו: "דוד יקר, שלומי טוב ואני מתגעגע הביתה. אל תשאל שאלות מיותרות, אך אם לא תעזור לי, תמצא אותי ממיר את דתי שלא על דעתי עוד לפני יום כיפור. שלח לי טלגרמה בדחיפות עם כל אמתלה שבגללה אצטרך לקום ולעזוב. מתגעגע – רפאל".

 לעת ערב חזרה מרי-אן מקניות יומיות בעיירה הקרובה כשהיא אוחזת בנייר, ועיניה דומעות. היא חיבקה את רפאל ארוכות ומסרה לו טלגרמה דחופה: "רפאל היקר, אימא מתה – בוא מהר הביתה" אבי, שחקן מלידה, קיבל את הבשורה כצפוי, באופן קשה וכבר למחרת בבוקר ארז, חיבק את "אישתו לעתיד"(או מרי אן היא לא אשתו לעתיד) ואת הוריה בחום רב, סגר את הדלת אחריו תוך שהוא יודע כי לא ישוב לראות את האישה הזו שהוא אוהב ושב למרוקו ואל חיק היהדות. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930