ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

אשת החייט

בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא כמו כולם, אהבתי את הצבא, אהבתי את התפקיד שיועד לי ומילאתי אותו במסירות רבה ובנאמנות. עסקתי במלא הרצינות במשימות שהוטלו עלי והשתדלתי למלא אותן על הצד הטוב ביותר. בבסיס בו שירתתי הייתה אווירה נהדרת, לא היו הבדלי דרגות ולא שאלו מהיכן באת. חשובים היו רק הקישורים שלך וביצוע המשימות. התייחסו  אלי בכבוד והחזרתי כבוד ובאווירה נעימה וחברית נטולת כל אפליה למדתי להועיל והשתדלתי לתרום למדינה כמיטב יכולתי.

לקראת שחרור הייתי בחרדה לבאות כיוון שידעתי שיהיה לי קשה בחוץ. מבחינתי הצבא היה חממה אוהבת ותומכת ובשחרור עמדתי לאבד את זה. כשחזרתי הביתה לבית הורי בקריית שמונה נוצר אצלי חלל ריק שלא ידעתי איך למלא. לא היו לי חברים רבים, ואלה שהיו עזבו את העיירה כדי ללמוד או לעבוד בעיר הגדולה. הסתובבתי כמה שבועות חסר מעש,  בערבים הייתי הולך למרכז העיירה להתפנק לי על איזה עוגת, קרם -שניט,  כדי להמתיק קצת את החיים החדגוניים.

אחרי זמן מה הוצאתי מארגז המצעים את הצבעים, המכחולים והבדים שלי והתמסרתי כל כולי לתחביב ילדותי – הציור. התחלתי לצייר בגיל צעיר מאד, בבית לא עודדו אותי במיוחד כאילו שזה היה דבר טבעי שילד יתחיל לצייר בעצמו. הורי היו אומרים לי: "זה בגנים שלנו יש במשפחה הרבה ציירים",  ומסרו לי את שמות כל הציירים במשפחה. זאת הייתה התקופה הרומנטית שלי, הוקסמתי מהנוף של הגליל ומהאור הזוהר, ציירתי ללא הפסקה, חזור וצייר את השדות הירוקים, פרחי הבר צבעוניים ואת הרי נפתלי הנישאים שראיתי מחלון חדרי. התמסרתי ברצינות לציור והוא הפך להיות הדבר החשוב בחיי. הצלחתי להוציא תחת ידי ציורים מלאי צבע שהזכירו בסגנונם את ציורי האימפרסיוניסטים. מלכתחילה למדתי לצייר לבד, תוך התבוננות בספרי רפרודוקציות של אומנים צרפתים. עכשיו השתכללתי ושילבתי סגנונות – התחלתי לצייר את הגליל בצבעים של פריס, בחלק מהציורים שלי הצלחתי להעביר לבד הלבן את הרכות של רנואר, את החופש הסוראליסטי של ואן גוך ואת השימוש  בגווני הצבעים של מאטיס.

אחרי חמישה חודשים היו לי מספר ציורים גמורים ומשופצים והשתתפתי בתערוכות ציור קבוצתיות בקריית שמונה ומחוצה לה. כמה מהמבקרים בתערוכות אמרו לי: "עזוב את החור הזה! סע לפריז ללמוד ושם גם תוכל להתפרסם" אך אני הייתי מאוד קשור להוריי המבוגרים וקשי היום ולחדר וחצי דל הרהיטים שהיה לי ביתי היחיד. לא ראיתי את עצמי עוזב את העיירה ואת אנשיה הפשוטים. נשארתי במקומי והמשכתי לצייר את מה שראו עיניי. קניתי כן ציור גדול ויקר וביקרתי לעתים קרובות בחנות היחידה לצרכיי אמנות שהייתה בעיירה. על מוזיאונים, תערוכות ולימודים מסודרים לא היה בכלל מה לדבר. השתדלתי מאוד לנסוע באוטובוס לקריית האומנים בצפת, בניסיון להתעדכן בחידושים האחרונים באומנות, אבל גם לזה לא תמיד מצאתי את הכסף. המשכתי לצייר יום ולילה. אמי דאגה להניח מדי פעם ליד כן הציור ספל קפה שהיה נשאר שם עד שעות הערב או עד שהייתי טובל בו את מכחולי בטעות.

יום אחד בעודי מרוכז בציור שמן על בד – נכנסה אימי ואמרה: "דויד, אני צריכה את עזרתך – קיבלנו כמה חליפות ערב מהדוד סימון מאמריקה,  נראה לי שלא חסר להם שם אוכל כמו אצלנו, החליפות ממש כמו אוהלים, הן לא מתאימות לך או  לאבא, שמעתי שיש לידינו איזה חייט רומני, תשאל אותו אם הוא יכול לעשות משהו עם המעילים. בקושי ניתקתי את עצמי מהציור, תוך שלבשתי את מעילי נתתי בו מבט אחרון וידעתי שהוא עדין לא גמור. לקחתי את שני מעילי החליפות מאמריקה ויצאתי אל החייט  מרחק חמש דקות הליכה מביתי.

ביתו של החייט  טבל בצמחיה, ובעיני הצייר שהיו לי אז נראה הבית כגזור מתוך ספר. עברתי שביל צר ומצאתי את עצמי מול דלת כניסה בצבע כחול – ביתו ומבצרו של החייט הרומני. דפקתי קלות בדלת הכניסה ואחרי כמה רגעים פתחה את הדלת  אשתו של החייט. סקרתי אותה לכל אורכה. היא נראתה לי כבת ארבעים, ארופאית וחייכנית, גבוהה יחסית, דקת צוואר ובעלת עור בהיר ושקוף. עיניה הגדולות והירוקות סקרו אותי. חשתי את ליבי הולם בפראות, היא הזכירה לי את אחת הדמויות בציור של רנואר, זאת עם השדיים המלאים…

"שלום" אמרתי לה וקולי רעד מעט, "באתי אל החייט". היא פתחה את הדלת לרווחה ואני נכנסתי פנימה. ביתם היה קטן מאוד אך מסודר, נקי וכולו אומר חמימות. על הקירות היו תלויים כמה צילומים משפחתיים ישנים בשחור לבן, נתתי דעתי בתמונה קטנה בגווני אפור אשר הייתה תלויה על הקיר, בין  הצילומים. כל טכניקות הציור המוכרות לי היו מרוכזות בתמונה הקטנה הזאת. הבחנתי מיד בדמיון הרב בינה לבין בעלת הבית ושאלתי אותה: "מי האישה היפה בתמונה?"  היא הסמיקה וסיפרה בעיניים בורקות על צייר רומני מפורסם שצייר אותה ברומניה בגיל עשרים. הבטתי עמוק בעיניה ותוך כמה רגעים שכחתי מהי מטרת בואי לבית הזה.

בעל הבית, שקוע בכורסת עור ישנה ובקריאת שבועון רומני מהחודש שעבר, הסיר את משקפיו ומבטו נפל על המעילים שבידי. הוא לקח אותם, מישש אותם ביד מקצועית, העביר אותם מצד לצד ואמר לי: "שמע בני, את המעיל הקיצי אני יוכל להתאים למידותיך, אך אין לי מה  לעשות  עם מעיל הצמר, ראה, יש חור גדול בדיוק בחזית המעיל",  הוא הכניס את אצבעו דרך החלק האחורי של המעיל כדי להבהיר את דבריו ומיד בצבצה אצבעו בחזית המעיל. תמהתי איך לא הבחנתי בחור הזה קודם. החייט הציע לי לקחת את המעיל המחורר למומחה בעיר, ואני השארתי אצלו את המעיל הקיצי – נתתי באישתו מבט רב משמעות ומלא עניין ויצאתי בעד הדלת הכחולה עם המעיל המחורר בידי.

חזרתי הביתה לציור, וניסיתי להמשיך לצייר את הנוף, אך לא הצלחתי להתרכז ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליה לרגע. כל גבעול הזכיר לי את צבע עיניה וכל הר מתעקל את חיוכה, שנראה לי עכשיו מפתה ומלא משמעות. החלטתי למצוא סיבה טובה כדי לחזור בהקדם האפשרי לביתה. ואז עלה במוחי הרעיון לתקן את החור במעיל. חיפשתי בארון הבגדים של אמי את קופסת התפירה הישנה שלה. התיישבתי על המיטה במקום מואר היטב, הנחתי את המעיל עם החור על ברכי, פרמתי את תחתית המעיל הוצאתי משם כמה חוטי צמר צבעוניים, השחלתי חוט למחט ובמיומנות רבה כאילו זו עבודתי מימים ימימה  ותוך כמה שעות עבודה הצלחתי לתפור בשתי וערב את החור במעיל. אחרי גיהוץ טוב עם המגהץ הכבד מלא הפחמים העבודה נראתה מושלמת והחור נעלם כלא היה.

המתנתי קצר רוח לבוקר שעלה, יום אביב תכלכל וצעדתי שמח וטוב לב מצויד במעיל הצמר הצבעוני המתוקן לבית החייט – הכל נראה לי טוב. הגעתי מתנשף על אף המרחק הקצר ודפקתי בדלת הכחולה בהתרגשות רבה. אשת החייט פתחה את הדלת, קפאה לרגע קט ואחר התעשתה והזמינה אותי בסבר פנים יפות ומנומסות להיכנס פנימה. הראיתי לה בהתלהבות רבה את המעיל המתוקן והיא לא הפסיקה להתפעל מעבודת התפירה האומנותית ומהסבלנות שלי ואמרה לי, אם הבנתי נכון, שאני צריך להפוך את העניין למקצוע. אחרי שהניחה את המעיל בחדר הזמינה אותי לארח לה לחברה עד שבנותיה הקטנות יגיעו.

שוחחנו בצרפתית כיון שאשת החייט לא ידעה עברית ואני לא שלטתי ברזי הרומנית… בינתיים הגיעו שתי בנותיה היפות מהגן ומבית הספר. שאלתי לשמן והתעניתי במעשיהן. שוב לא יכולתי לדבר ביחידות עם האישה בעלת העיניים הירוקות. שתיתי את התה, שילמתי עבור התיקון וקבעתי לחזור בעוד שבוע למדידות. בלב כבד הותרתי את אשת החייט מאחורה סוגרת אחריה את הדלת הכחולה. תהיתי איך אעבור את השבוע…

שבעה ימים ושבעה לילות חלפו עליי בהתרגשות גדולה ובנדודי שינה. מרוט עצבים הגעתי ליום המדידות, אשת החייט פתחה את הדלת הכחולה אל עולמה ואמרה לי בשמחה: "כנס – מעיל אחד כמעט מוכן", החייט ראה אותי, חייך ואמר: "מה שלומך דויד? בוא תמדוד את המעיל". השחלתי את שרוולי המעיל שהיה עוד מלא סיכות ותפר לבן גס היה תפור לכל אורכו. נעמדתי לפני המראה הדהויה שעל ארון הבגדים היחיד בבית והבטתי בתלבושת הגביר מאמריקה שישבה עליי. "המעיל נראה ממש מצוין" אמרתי בהתפעלות. החייט נראה מרוצה וביקש ממני להישאר לכוס תה.

עת שתינו את תה נפתחו חרצובות לשונו של חייט, באותה שעה סיפר לי את כל הקורות אותו ברומניה: על שהייתו במחנה ריכוז ועל כך שירוקת העיניים, אישתו, היא נוצרייה ילידת המקום. היא הצילה אותו, כך סיפר לי בקול רועד, אספה אותו לביתה כשהיה ממש שבר כלי וסעדה אותו באהבה גדולה. בתום המלחמה הם התחתנו ולאחרי שנה נולד להם בן זכר ושתי הבנות הקטנות נולדו מאוחר יותר בארץ. כך סיפר וסיפר מתאר את קשיי ההתאקלמות בארץ ואת שתי עבודות בהן הוא עובד כדי שיוכל להביא לחם הביתה. נתן דעתו על האמריקאים ועל כל שהוא כועס שלא עזרו לעם הרומני במרד נגד הרוסים בשנת 1956. אני לא הכבדתי במילים, אך הקשבתי קשב רב לכל מילה שיצאה מפיו. כך התפתח בינינו קשר חברי, שמחתי לראות שאני מחבב את החייט, שהיה אדם סימפטי לכל הדעות וחשבתי לעצמי, טוב שכך, עכשיו אוכל להמשיך לראות את אישתו היפה ללא הפרעה. כך יצא שבימי החורף הקרים והמשעממים בקריית שמונה הייתי בא לבקר אותם ולשתות כוס תה חם. את הציור הזנחתי לגמרי, לא ראיתי דבר מלבד עיניה הירוקות.

באותו קיץ מצאתי סוף סוף  עבודה במשמרות. הביקורים אצל החייט הפכו להיות סבוכים יותר, באתי לבקר בכל פעם שיכולתי, אך הפעמים הלכו והתמעטו. ואולי אפילו הוקל לי שלא הייתי צריך לעמוד בפני הפיתוי. בוקר אחד כשהלכתי לשם מצאתי את אשת החייט לבדה. בעלה היה בעבודה והילדים בגן ובבית הספר. מצאנו את עצמנו לבד. הבית הקטן שרוי באפלולית ובקרירות נעימה. בפינה עמדה השידה החומה הישנה שהזוג הביאו מרומניה ועליה צילומים צבעוניים של הילדות ממוסגרות בזהב. חלונות העץ הכבדים  היו מוגפים, סדר מופתי שרר בכל, ניכר היה ששום חפץ לא הונח באקראי. האור הדל היחידי נכנס מחלון המטבח וגרם לאווירה מיוחדת ושקטה דבר שהזכירה לי את הציורים של הצייר ההולנדי ורמאייר שחי לפני כחמש מאות שנה. על הפטיפון התנגנה לה בדרך כלל האופרה כרמן של ביזה, שהייתה אהובה על בעלת הבית. אשת החייט החביבה התאמצה מאוד לשוחח איתי, אך אפילו השפה הצרפתית נשמעה בפיה מוזר מאד היות ולמדה אותה מהעיתונים צרפתיים ישנים ומחוברות מצוירות. על אף קשיי השפה לאט לאט ברור היה לי שצומחת כאן אהבה גדולה. התאמצתי לבקר אותה בימים בהם החייט עבד… בוקר אחד, בפיק ברכיים ולב הולם משכתי אותה אלי בעדינות. היא נענתה, אז כרכתי את זרועותיי סביבה ונישקתי אותה  בפעם הראשונה, בפחד, בחשש, זאת עדיין לא הייתה תשוקה, אולי תפילה חרישית להצלחת הקשר.

מרגע זה ואילך פקדתי את הבית בכל פעם שנזדמן לי. הייתי מתאכזב קשות כשראיתי את החייט שקוע בכורסתו ומנמנם ומאושר עד הגג כשנפקד. על אף המצב הכלכלי הקשה של השניים דאגה תמיד בעלת הבית לבקבוק יין מוסקט מתוק על השולחן הפרחוני והמסודר. היה ברור שהיא אוהבת להתנשק ולהתגפף איתי ואני מצידי נהניתי לא פחות מהפגישות ומכל השאר… הפסקתי לצייר וכל כולי הייתי שקוע  ב א ה ב ה. כך המשכתי לבקר את הבעל בערבים כדי לדבר על פוליטיקה ובבקרים להתגפף ולהתנשק עם אשתו היפה והרומנטית.

בוקר אחד,  כשהחזקנו ידיים תחת השולחן הפרחוני ושמענו את האופרה שגם אני התחלתי לאהוב פתח פתאום בנה הבכור את דלת הכניסה לבית. הוא הבחין בבקבוק  היין שעל השולחן ובכוסות החצי מלאות, ואמר בחיוך שובב: "יש כאן אווירה מאוד רומנטית!"  אשת החייט הסמיקה כעגבנייה ואני הרגשתי איך הדם אוזל מפניי. אחרי המקרה הזה אילצתי את עצמי בייסורים לבוא רק בערבים בעיקר כדי לראות אותה וגם כדי לפטפט קצת עם בעלה על אירועי היום. לפעמים עוד החזיקנו ידים מתחת לשולחן העגול או העברנו בינינו פתקים בצרפתית ומי שראו אותנו היו הבנות הקטנות שהתרוצצו בין רגלינו. אך הן שמרו את הדבר בסוד, או אולי לא הבינו במה מדובר. אהבתי אותה, את אשת החייט וגם היא אהבה אותי אך ידעתי שזה חייב להפסיק לפני שיהיה מאוחר.

זה כמה חודשים שלא ביקרתי בבית החייט, ערב אחד החייט שאל את בנותיו: "למה דויד, לא בא לבקר יותר?" והם הסתכלו אחת על השניה וענו לו במקהלה :"לדויד יש חברה חדשה!".

העיירה גדלה והוכרזה עיר בישראל, אשת החייט זקנה, אך בעיניי היא נשארה האישה בעלת העיניים היפות ביותר בצפון. לא שכחתי אותה וכשנפגשו במקרה ברחוב הייתי מחזיק את ידה ומתרגש שוב כמו בפגישתנו הראשונה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930