דמויות בתולדות היהודים במרוקו
רבי חיים בן-עטר
בעל " אור החיים "
1743-1696
השקט והשגשוג במחצית הראשונה לשלטון המלך מולאי איסמאעיל הביאו לתקופת פריחה חסרת תקדים במרכזים -יהודיים הגדולים בפאס, מקנאס, צפרו, טיטואן, מראקש וסאלי. היצירה הרוחנית והתורנית נמשכה, חלקית, גם בשלהי ימי שלטונו. וגם ב־׳שלושים שנות הבלבול׳׳ שאחר שלטונו הארוך של גדול שליטי מרוקו. בהעדר דפוס לא הגיע שמעה של יצירה רוחנית זו לכלל העולם היהודי. מבין גדולי הדור באותה תקופה ברוכת הרבנים, ממשפחות טולידאנו, בירדוגו, אבן צור, הצרפתי, סירירו, אבן דאנאן, די לויה, אזולאי, ביבאס, בן-חמו, אלבאז, ודי אבילה, זכה רב אחד בלבד לתהילת עולם, כנראה משום שעזב את מרוקו וזכה להדפסת ספריו עוד בחייו, הוא רבי חיים בן-עטר בעל הספר ׳אור־ החיים׳.
רבי חיים בן-עטר נולד לרבי משה, בעיר סאלי, שם התחיל את לימודיו אצל סבו הרב הגדול, רבי חיים הזקן, והשלימם בנדוד המשפחה למקנאס ולפאס. נשא לאישה את בת דודו. דודו, היה השר משה בן עטר, יצא ובא בחצר המלך, בעל מונופול הסחר עם ג׳יבראלטאר ועם אנגליה. הון חמיו שחררו מדאגות פרנסה ואפשרו להתמסר ללימודיו ולהוראתו בישיבות עירו, ולסירוגין, במקנאס ובפאס. שלוותו הופרה עם מות חמיו ב־1724 בשל רדיפות נושי חמיו, אמיתיים ומדומים, שמיררו את חייו.
בשנת 1739, החליט לעלות לארץ הקודש ולייסד בה ישיבה. בדרך התעכב באיטליה שלוש שנים להדפסת ספריו ולגיוס תלמידים וכספים ליסוד ישיבתו בירושלים. בעלייתו ביקש לעורר תנועת עליה המונית ולא להסתפק כרבני התקופה לסיים את ימיו בארץ ההבטחה. אבל נפטר שנה לאחר יסוד הישיבה ״כנסת ישראל״, בטו׳ תמוז תק״ג, כשהוא בן 47 שנים. ציונו בשיפולי הר הזיתים נמנה בין המקומות -קדושים, שרבים משטתחים עליו בכל ימות השנה, וביחוד ביום פטירתו.
רבי חיים בן־עטר מהרבנים המרוקנים היחידים שזכה לפרסם חלק מספריו עוד בחייו, וביניהם ״חפץ ה׳״ אמסטרדאם, 1732), פירוש של התלמוד. וספר ״פרי תואר״ על השולחן ערוך יורה דעה. ספרו המפורסם ביותר שזכה לתהילת עולם, ״אור החיים״ פירוש בדרך הפרד״ס על התורה, יצא לאור בליוורנו ב־1742, ונתקבל בהתלהבות עצומה במיוחד בקרב החסידים במזרח אירופה, שעד היום מזכירים את שמו כ-״אור החיים הקדוש״.
האגדה החסידית מספרת שכאשר נודע לבעל־שם־טוב,מייסד החסידות, על עלייתו לירושלים של הרב חיים בן-עטר. רצה מיד להצטרף אליו, אבל ׳מן השמיים׳ מנעו ממנו לצאת לדרך, כי אילו נפגשו היה בא המשיח – וטרם הגיע הקץ. בין תלמידיו נמנה הרב חיד״א, ובספרו"שם הנדולים״ הוא מפליג בגדולת רבו: ״ואני הצעיר זכיתי -הייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר, וחוכמתו ניכרת מספריו אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפו מלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורב עוזו נוראותיו".