סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
אתרוג ללא פטמה
היהודים במרוקו הקפידו לקנות ארבעת המינים לחג הסוכות רק מהמשובחים ביותר. היהודים לא גידלו ארבעת מינים אלה, ורק הערבים, אשר ידעו את ערכי היהודים בכל חג וחג, הם שמכרו וסיפקו ארבעת המינים ליהודים. ערבי אחד, הביא כמה ארגזים של אתרוגים. וביודעו שהיהודים יקנו אותם בכל מחיר הגדיל את מחיר כל אתרוג למחיר בלתי מתקבל על הדעת.
יהודי אחד בא אליו, בחר באתרוג משובח, והערבי ביקש מחיר יקר. היהודי הציע סכום מסויים, והערבי לקח האתרוג, תלש ממנו הפיטמה ואמר ליהודי ״אפילו חתיכה קטנה זו לא אמכור לך במחיר שאתה מציע״; היהודי אמר לו ״עכשיו שתלשת הפיטמה מהאתרוג, כל יהודי יקנה ממך אתרוג בכל מחיר״. הערבי, בתומו, לקח כל האתרוגים ותלש מכל אחד את הפיטמה שלו.
היהודים, שהקפידו על אתרוג עם פיטמה (בלתי מורכב) פסלו את כל האתרוגים שבידי הערבי, מבלי שידע מה הסיבה.
הערבי חזר כלעומת שבא, עם האתרוגים שלו, מבלי למכור מהם אף אחד.
בכך, היהודי גרם הפסד רב לערבי, על שרצה לנצל היהודים בדורשו מחיר יקר לכל אתרוג, שלפי דעתם לא היה כשר למצווה
איך לשמור על השטיח מפני גנבים
ערביה אחת מכפרי הבדווים ארגה שטיח קטן, ויצאה לשוק למכור אותו. השווקים האלה שהתקיימו פעם בשבוע ביום קבוע, השוק של יום ראשון, השוק של יום שני וכו'… לשווקים האלה באו המון ערבים מכפרי הסביבה. הערביה קיפלה את השטיח ושמה אותו על ראשה. עד אשר תמצא קונה מצוי. בתוך ההמולה שהיתה בשוק, היה גם הדוד שלי דוד רביבו, איש תחבולות ידוע. בעוברו בשוק, חטף את השטיח מעל ראשה של הערביה, והטמין אותו מתחת לג׳לאביה שלו, מתחת לבית שחיו.
הערביה הרימה צעקות ״גנבו לי, גנבו לי״. הדוד שלי בא אליה ושאל אותה ״מה קרה״, והיא ענתה לו ״לקחו לי השטיח מעל ראשי״. ״טיפשה שכמותך׳ הוא אומר לה ״למה את לא עשית כמוני, גם לי היה שטיח למכור, אבל מחשש הגנבים הרבים שמתהלכים בשוק, הטמנתי אותו מתחת לבית השחי, מוסתר בג׳לאביה שלי״.
מבלי להראות לה אותו, הדוד שלי לקח השטיח, אותו מכר בשוק אחר, והערביה התמימה חזרה לאוהל שלה בלי השטיח, שהשקיעה בו עבודת אריגה ממושכת. באומרה להבא אדע איך לשמור על החפצים שלי בבואי לשוק. דוד זה נהג תמיד בתחבולה. בהיותו פועל-עוזר לאבא שלי, היה מנצל את ראשי השבטים והשייחים שבאו לבקר באוהל של אבא. כדרך המוסלמים, כל מי שנכנס לאוהל הניח את נעליו בפתח האוהל ונכנס יחף. הדוד שלי, היה נועל נעליים אלה ומוכר אותן בשוק. בצאתם לא מצאו הנעליים שלהם, וקנו אחרים מאת אבא.
הכד שלא כולו מלא דבש
יהודי אחד, שהפרוטה לא היתה תמיד מצויה בכיסו, חשב על איזה רעיון שיכניס לו קצת כסף. חשב, חשב, ומצא. לקח כד חרס די גדול, מילא את תחתיתו בגילולי(צואה) בהמות, מעליה שם שכבה של זפת, ובחלק העליון שם שכבה של דבש. הלך לשוק הערבים והתחיל להכריז על הסחורה שלו: ״דבש, דבש טהור ומשובח״. הסיר המגופה של הכד והשאיר אותו פתוח לראיה ולטעימה. קונים עוברים וכל אחד טובל את אצבעו בדבש ומלקק אותה כדי לבדוק מה טיבו של דבש זה. ערבי אחד קנה את כד הדבש, אבל הוזהר על ידי היהודי, שלא ינער הרבה את הכד ושלא ישפוך אותו בכלי אחר, עד אשר יגיע לביתו. היהודי הלא ידוע לערבי, מיד לאחר המכירה, עזב המקום בריצה.
הערבי בא לביתו, לקח מקל והתחיל לנער את הדבש שבכד, כמה גדלה תמיהתו בראותו שהכד אינו מלא כולו דבש, אלא מעורבב בחומרים אחרים בלתי אכילים.
חזר לשוק למצוא את היהודי שרימה אותו. אבל היהודי נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. ״מה קרה לך״ שואלים אותו בשוק. סיפר המעשה בצורה מליצית, ספק בצחוק ספק בכעס. ״לוולא-עסל, תאנייה – קטראן, ותאלתא – כירא דל־בהאיים״ (הראשונה – דבש, השניה – זפת והשלישית – צואה). הגדרתו זו של הערבי המרומה הפכה במשך הזמן לפתגם עממי ידוע, בו משתמשים לגבי אדם שבפעם ראשונה הצליח במעשה ידיו, בשניה נכשל, ובשלישית הגיע לכשלון מוחלט. הערבי חשב שקנה מהיהודי דבש נקי וטהור, והנה במקומו מצא צואת בהמות. התחבולה של היהודים היתה תמיד מקור לפרנסתם. זה מה שאומר הפתגם ״לא תשרי, חתא ת-דוק״(אל תקנה לפני שתטעם).