ברברים


מעמד היהודים בין הברברים – אליעזר בשן

מעמד היהודים בין הברברים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

מעמדם של היהודים בין הברברים היה שונה מזה שתחת חסות הסולטאנים. בוואדי דרעה היו סביב שנת 1880 כ־80 כפרים וחיו בהם מעל 1,000 משפחות יהודיות. עד הזמן החדש היהודים גרו במבצרים מוקפים חומות חימר שסגרו על חצרות. עד מחצית המאה ה־19 בערך היו היהודים מזוינים, רכבו על סוסים ולחמו להגנתם. לאחר מכן נהנו מחסותם של פטרונים ראשי משפחות או שבטים, ומעמדם היה מבוסס על ברית ה'עאר, (בתרגום מילולית: בושה), שהיתה כעין אמנה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לסייד – האדון ראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו התבטא ב'דביחה, – הקרבת שור או כבש שהקריבו היהודים. תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור עליהם, ונקמו במי שפגע בהם, כמו שנקמו במי שפגע בבן משפחתם. אם יהודי נשדד, היה השבט שהתוקף יצא ממנו חייב לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. אבל ליהודים היה אסור לעזוב את מקומם לצמיתות, ואשתו וילדיו של היהודי היו ערבים שהוא יחזור לביתו, אחרת הסייד היה יכול לקחתם ממנו. הוא היה יכול למכור, להוריש או לגרש את היהודי ולהרוס את ביתו, אם רצונו בכך. בתקופות של מלחמות בין־שבטיות ומרידות של הברברים נגד הסולטאנים, סבלו היהודים מהתנפלויות וגירושים ממקומות מגוריהם.

היהודים היו חיוניים לברברים בתור אומנים שייצרו, תיקנו או רכשו בגדים, סנדלים, רסנים ופרסות לסוסים, כלי מלאכה ונשק. תמורתם קיבלו היהודים מהברברים צמר ועורות. הם היו המתווכים ביניהם ובין יושבי הערים, מכרו את הדרוש להם ושיווקו את תוצרתם. בעל המלאכה והסוחר הנודד היה לן בביתו של הברברי, וחוזר לביתו לשבת או לחג. הברברים העדיפו לסחור עם היהודי במקום עם המוסלמי, שאיים על מעמדם וכבודם. עם זאת הדימוי השלילי של היהודי בעיניהם דמה לזה של המוסלמים, והתבטא בין השאר באמונה, שהם זייפו את התורה, ושאינם מלים את ילדיהם.

בראש הסולם החברתי בין היהודים עמדו הסוחרים, שהיו מלווים לברברי או שותפים עמו. היו יהודים שעסקו בחקלאות ובמרעה, על אדמות שחכרו מהברברים. לעתים הם היו נודדים בחיפוש אחר מקורות פרנסה, ולפיכך היו מקומות בהם חיו רק כמה עשרות משפחות יהודיות, ואף פחות מזה. יהודים אלה היו שונים מאחיהם יושבי הערים. גופם היה חסון, והיו להם מסורות ומנהגים שונים מאלה של התושבים׳ והמגורשים.

ראשית הישוב היהודי במרוקו-תולדות יהודי אל-מגרב – י.ג.הררי

מרוקו – סקירה כללית קצרהתולדות יהודי אל-מגרב

מרוקו שוכנת בצפון מערבה של יבשת אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של 443,680 קמ״ר. גבולותיה: הים התיכון בצפון, סהרה הספרדית בדרום, האוקינום האטלנטי במערב ובצפון מערבה, אלג׳יריה במזרחה. למרוקו חוף באורך1440 ק״מ.

את הארץ ניתן לחלק לכמה אזורים: האחד — מישור החוף הצפוני, המשתרע לאורך חופי הים התיכון. השני אזור הרמות והשפלות, הבאות בין שלושה רכסים של הרי האטלס, מן החוף האטלנטי ועד לים התיכון. כאן נכללת גם שלשלת הרי ריף, המתחילה במיצר גיברלטר והנמשכת מזרחה. האיזור השלישי, בדרום מזרחה של מרוקו היא הצחיח ביותר, והמגיע עד לסהרה, ואף נכלל במדבר זה.

נהרותיה של מרוקו מוליכים ברובם אל האוקינוס האטלנטי. בכלל זה הגדולים שבהם, הסאבו, הקוראגראג׳ האוומדרביה, הטנסיפט והסוס. אל הים התיכון זורם הנהר מולויה. דרומה לעבר הסהרה פונים הנהרות זיז וגרים.

האקלים ברוב חלקי הארץ מתון ונוח. במורדות המזרחיים של הרי האטלס שאינם פתוחים הם קרירים יחסית עם כמות משקעים מספקת.

אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן או תערובת של כושים ולבנים יושבת בכל האיזור הצפוני של אפריקה מן הים התיכון ועד למדבר סהרה.

לפני פלישת הערבים השמיים לאפריקה, ישבו החמיים בחלקו הגדול של צפון היבשת. גם היום הם מהווים כחמישית מתושבי אפריקה כולה. בקרב החמיים הצפוניים נכללים הברברים שבטריפולי, תוניס, אלגיר ומרוקו. במרוקו בניגוד לאזורים אחרים לא הפך האזור הברברי לעיקר לאחר הכבוש המוסלמי. הברברים מהווים היסוד המקומי הבולט ביותר מבחינה מספרית וחברתית, כשהם שונים מהערבים באורח חייהם. הם עוסקים בעבודת אדמה ובמסחר. גם משטרם החברתי לא נישתנה בעיקרו בעקבות הכיבוש המוסלמי. הוא מבוסס על שלטון פנימי של כפרים המאוגדים בצודה רופפת לשבטים. הקשר בין תושבי הכפר אינו משפחתי אלא מינהלי בלבד. המשטר השבטי מתייחס בעיקר לשטחם הצבאי והדתי. האוטוריטה החאריזמאתית חשובה אצלם יותר מן המעמד החברתי הבא בירושה. השפה היא ערבית־המורית, ניב מיוחד לתושבי מרוקו, נפוצה מאד כשפת דיבור, אולם השפה הרשמית היא הערבית הקלאסית (הספרותית).

לפני שהגיעו שבטים ידועים אחרים, נאחזו בחופי אפריקה הפיניקינים, שהתמזגו לאט לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסיה הקרויה לובים־פונים. אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה (ה״ניאופונית״, כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חורבן קרת החדשה)! ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחץ היוונים, וחלקו המזרחי של האיזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית־תלמי במצרים. אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני םה״נ את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתה וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים. שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברבריים שמרו אמונים לרומי; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין: שבע מאות שנה של הגמוניה פיניקית־פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי־לחץ מדיניים ולאחר־מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים. בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסיה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות־יישוב רבים מעידים עתה על מציאותם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל־עולם זה. תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האיסלאם — במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת, — שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האיסלאם. שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת השתייכותה של האוכלוסיה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה! כרחוק מזרח ממערב רחוק אופיה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב — הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד — מזו של האיסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה (23% של האוכלוסיה), באלג׳יריה (33%) ובמארוקו (40) — על אף נחשלותה התרבותית.

ההתרחשויות בתקופות אלה, הועידו תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים גם בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי־האי ערב בעת צמיחת האיסלאם! היהדות בספר הצפוני של הכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית; הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב ״עמ־הארץ״ היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.

במחקר היהדות שבארצות ה״פריפריה״ האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.

פרק ראשון

 

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.—ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

הצידונים היו יורדי הים הראשונים שבין העברים הקדמונים. עריהם המסחריות (המפורסמות מביניהן: צור וצידון), שתחילה היו פזורות רק לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל וסוריה של היום, נפוצו לאורך חופי הים התיכון. המפורסמת ביניהן היא קרתא־חדשה, הידועה יותר בשמה הרומי — קרתגו. מקומה ליד העיר טונים של היום.

קשריהם של הצידונים על מלכי ישראל רשומים בספרי מלכים ודברי הימים: ״וישלח חירם — מלך צור — באוני את עבדיו אנשי אוניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים כיכר ויבואו אל המלך שלמה״ (מלכים א׳ ט! כ״ז—כ״ח). לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה, והם ראשוני הישוב היהודי שם. מסורת דומה קיימת גם בין יהודי תימן.

מסורת אחרת הנפוצה בקרב יהודי האטלס, מיחסת את ראשית יישובם לבני השבטים זבולון, אשר ונפתלי. לפי המסופר במלכים ב׳ הוגלו שבטים אלה על ידי האשורים לפני יתר שבטי מלכות. במשנה צויין: ״רבי שמעון בן גמליאל אומר: זבולון ושבט נפתלי גלו תחילה״. אסכולה אחרת של חוקרי המקרא משייכת את השבטים הללו רק לזבולון. (״זבולון לחוף ימים ישכון״ — ״ברכת יעקב״, ספר דברים).

רמזים נוספים לביסוס תאוריות אלו, מוצאים אנו בסיפור התלמודי על יונה הנביא, בן אמיתי מזבולון, שברח לתרשיש, שהיא ״עיר תוניס באפריקי״, בה ישבו מבני עמו.

בין היהודים הראשונים בצפון אפריקה היו כנראה עבדים שבויי מלחמה. עמום הנביא אומר: ״על שלושה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים״ (עמוס א, ט—י). יואל הנביא אומר: ״וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי… ישראל אשר פוזרו בגויים״. בראש הגויים הללו מזכיר יואל את צור וצידון (יואל ד/ ב—ד).

בקיר בית הכנסת שבאי ג׳רבה קבועה אבן המיוחסת למקדש שלמה, שלפי האגדה הובאה לשם מירושלים על־ידי יהודי האי, בהגיעם למקום באניות תרשיש. בדרום מרוקו, מול הרי האטלס, רווחת בין היהודים האמונה, כי מוצאם משבט אפרים.

דברים מפורשים על הגלית בני ישראל לצפון אפריקה נאמרים במדרש ובתלמוד — ״לאן הגלה אותם ?— מר זוטרא אומר: לאפריקי״. ״אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא״ — ברבקיה היה שמה הקודם של אלג׳יריה. השם סמטריא מיוחם למרוקו. ״אמר רב יהודה : אמר רב : מצור ועד קרטגו מכירין את ישראל״.

קיימות גם אגדות המייחסות את תושבי מרוקו לכנענים, שברחו מארץ ישראל מפני יהושוע ולפלישתים שהוכו בימי דוד. האגדה מספרת כי יואב, המצביא העליון של דוד, המשיך במסעו עד לחוף האוקינוס האטלנטי. יהודי מוגדור מספרים, כי טבעת הזהב של יואב נמצאה ליד עירם. היום מכונים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלישתים.

בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקים אברליוס אנטונינוס, הם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא, כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימוס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים מפרשים ״וללבן עד עת קץ״ בספטימיוס ואנטונינוס. בחורבות בית- הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ״לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיום סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס פפטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים״. כתובת שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930