מורשת יהדות מרוקו

היהודים באגאדיר

בין החלוצים האירופיים שהיו ממייסדי העיר אגדיר נמנתה משפחת קורקוס היהודייה. עוד בסוף המאה ה־19, ב־1880, מוזם קורקוס, יליד מוגדור, שהיה נשו בנישואין שניים לגברת האנגלייה האצילה, סטלה קורקוס האגדית לבית דוראן, רכש קרקעות באזור.

הערת המחברת : סידני קורקוס, ידידי, הנין של הזוג מוזם וסטלה קורקוס, מחזיק מחברת בכתב ידה של גבי סטלה קורקוס, ובה היא מוסרת את תיאור הקרקעות, את תאריך רכישתן, את מחירן, את שוויין בשוק, את בעליהן הקודמים וכו', מעין שטרי קניין, וכמו כן יש בה מאות תעודות עתיקות המעידות על עסקיה באזור.

• הוא התאהב במקום היפהפה והפראי שהצטייר בעיני הזוג כמעין ״פאר־ווסט" (far west). במועד קבוע מראש ובלוויית שומרי ראש ומשרתים (המקום היה כמעס מדברי, וסכנה ארבה להולכים בדרכים) רכבו מוזס וסמלה על גבי חמורים, ופניהם לאגדיר. שם קנו אדמות. לאחר זמן מכרו אותן וקנו שטחים טובים מהם, וחוזר חלילה. הם לא התגוררו דרך קבע באגדיר, אך שם חוו את חוויית הראשוניות המלהיבה של חלוציות. לאחר פטירתו המוקדמת של מוזס קורקום ניהלה אשתו את עסקי דלא ניידי שלהם במרץ ובחכמה. היא עבדה בשיתוף פעולה מלא עם איש שטח מרוקני מוסלמי שרכש את אמונה ואשר היה קרוי בפי המקומיים ״האינגליז׳״, שהרי היה דוברה של הגברת האנגלייה. סטלה קורקוס לא ידעה מילה אחת בערבית או בצרפתית והתעקשה לדבר אנגלית בלבד, שהרי לחנך את העם היא באה. מאוחר יותר הקימה בית ספר לבנות במוגדור, ובזכותה האנגלית והמלכה היו מיוצגות שם נאמנה. המוסלמי המקומי, ״האינגליז׳״, אינו יודע מילה אחת בצרפתית או באנגלית, ואף על פ׳ כן נקשרו ידידות אמיצה וכבוד הדדי בין שני האנשים האלה. דמות יהודית אירופית, מן הבולטות בבוני העיר, הייתה היהודי לאון קורקוס, בנו של מוזס קורקוס, שהעתיק ב־1927 את מקום מגוריו ממוגדור לאגדיר. הוא גר באזור ״אנזה"(Anza) לרגלי הקסבה על שפת הים, אשר שם גרו החלוצים, ועבד בחברת ביטוח אנגלית ״לוידס"(Lloyd's) המתמחה בהערכת נזקים של אניות. לנוכח פיתוח הנמל, ביטוח אניות הוא מקצוע מבוקש. בנו ארנסט – הוא בעל עיטור גבורה מאת דה גול על שירותו במלחמת העולם השנייה –  המשיך את דרכו, ובנוסף לעסקי הביטוח גם הקים מחצבה העתידה לספק חומרי חציבה להקמתה מחדש של העיר אחרי רעידת האדמה. ארנסט יזם את הקמת בית הכנסת החדש באגדיר והעביר אליו את תכולת בית כנסת ״קוריאט" ממוגדור, שהיה שייך למשפחת אשתו, מסעודה קוריאט. נציג נוסף של המשפחה בעיר היה מוריס קורקוס, שהיה ידוע בקהילה היהודית כמוהל מבוקש. גם מונטי בן אחר של סטלה קורקום, – הוא טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי ובעל עיטורי גבורה והצטיינות משתי מלחמות העולם – השתקע בעיר והביא אתו חברים משקיעים מאנגליה, ואלה התאהבו במקום הקסום והפראי משהו ורכשו בו אדמות. נדל׳׳ן, מסחר ותעשייה מפתחים בוודאי כל מקום שהם פועלים בו, וכך קרה גם באגדיר.

דוד קורקום, מי שנודע לימים כחוקר יהדות מרוקו במכון בן צבי בירושלים, הגיע ממוגדור לאגדיר ב־1939. הוא ניהל עסקים עם הדרום הגדול והגיע לפאתי מאוריטניה. הוא סחר בתה, בסוכר (הנמכר בצורת "לחם", שצורתו קונוס), בנרות (במקום חשמל השתמשו בנרות למאור) ובדגנים. הוא היה מגדולי הסוחרים בכל אזור אגדיר והסוס. הוא גם ייצא לאנגליה חרובים, אשר גרעיניהם עשירים במין ז׳לטין המייצב את בדי הצמר והפלנל (את קליפת החרובים מרסקים וטוחנים עד דק עד לקבלת קמח המהווה תוסף תזונה למספוא לבהמות). הוא היה חבר מוביל בלשכת המסחר של אגדיר וממייסדי המועדון ״ליונס"(LIONS). לעומת משפחת קורקום קבעו כמה משפחות יהודיות את מקום מגוריהן בכפרי הסביבה. ידועה משפחת אביסרור על כל ענפיה, אשר כבר אז רכשה אדמות וסחרה בגידולים חקלאיים. באגדיר היו אדמות הקסבה שייכות ברובן לשלום אביסרור, סוחר ממולח ומצליח.

ב־1896 עבר במקום חוקר מחופש ליהודי. שמו שארל דה פוקוCharles de Foucault  הוא כותב בפנקסו את התיאור הבא: ״כפר עלוב של כמה צריפי דייגים״. בעצם זה מה שנותר מ״סנטה קרוז״ הישנה. ומדוע התחפש החוקר ליהודי? אולי מפני שביקש לטשטש את זהותו ולהיראות כאחד המקומיים.

בשנות השלושים הגיעו לאגדיר טיפין טיפין משפחות יהודיות, בעיקר מן הערים השכנות הצפוניות, מוגדור (174 ק״מ מאגדיר) וםאפי (עוד 125 ק״מ). הם הולכים אחר הדגים: הדגים הדרימו, ואתם – היהודים. רווקים ומשפחות צעירות הגיעו לעיר החדשה בתורם אחר הפרנסה המצויה בה בשפע. רובם היו צעירים ומלאי תקווה בוטחת בעתיד המזהיר הצפוי לעיר, וככאלה ביקשו לבנות קן משפחתי שפניו אל המסורת מכאן ואל המודרנה מכאן. הם היו אמיצים. קצת הרפתקנים. הם לא יכלו להישאר אדישים לנוכח יופיו של המקום הטבעי והפרוע קמעה, ובלב טוב ובוטח התמסרו לעשייה לביתם.

ב־1932 מצא מר סֵלַם סרפתי, בהגיעו לאגדיר ממוגדור, ארבע משפחות יהודיות: אביסרור, זפתי, אביטבול ולוי. אנשי המשפחות הללו גרו ברובם בקסבה ועבדו בחברות צרפתיות לתובלה ימית. ואולם הקהילה גדלה במהירות. הנה רשימת היהודים והמשפחות היהודיות שהתגוררו בעיר ב־1934^,

הערת המחברת : השמות נמסרו ל׳ מפי עזיזה חיון, מראשוני אגדיר ובעלת זיכרון מופלא. תודה, עזיזה. יכול להיות שהרשימה אינה שלמה, אף היא משקפת את הנוף האנושי היהודי של המקום בשנות השלושים.

דוד וחנה מוריוסף, עמרם אלמליח ובן דודו ז׳אק אלמליח, דוד ורחל לוי, יוסף לוי, שלמה אלמוזנינו, משפחת פרוז, ז׳איס ומרים אביסרור, דוד ויצחק בניהם ומשפחותיהם, בּבָה וחנינה מאראש, אלברט ואסתר לבית סבג מאראש, נסים ומימי לבית הרוש מאראש, יוסף וסעדה מאראש, אסתר ומרדכי סבת, משפחת אוחיון, דוד אוטמזגין, עזיזה ואיגו חיון, חיים ופיבי הרוש, מאיר וטרז לוי, נסים וחסיבה אביסרור, רפאל אביסרור, סלם בוטבול, דוד ומרים בוחבוט (בעלי בית הכנסת "בוחבוט"), מאיר ורינה בוחבוט, שלמה וסול בוגנים, בנימין ורחל בוגנים, אהרון וטאני זירי, בבה ומרים זירי, מאיר וטאני זירי, דוד וסעדה סבג, יצחק סבג, מורים סבג, חיים וז׳ורזט לוסקי, יצחק ורז׳ין עמרם, רפאל בעודה קריספיל, אליהו ומזל קריספיל, שלמה וחנה קריספיל, אלי עטר, משפחת שריקי, משפחת ברשישת, משפחת בן אבו, משפחת אביטבול, יעיש חנונה, דוד ויצמן, משפחת שמעון אדרי, משפחת סרף, האחים אסידון.

יש גם רב ומוהל, ״חכם איזי״, עמרם (בעלי האטליז הכשר), לוסק׳ (בעל המכולת), יעקב חנונה (מוכר יינות כשרים בשם Le Palmier), כלפון החייט, שמחה התופרת ורחל אביסרור מ״חברה קדישא״. שני בתי כנסת היו באגדיר של הימים ההם: בית הכנסת "בוחבוט״ ובית הכנסת ״בוגנים", שניהם על שם בעלי הבית. היהודים התפללו גם בתלמוד תורה. הייתה לבני הקהילה היהודית מסעדה כשרה שנוהלה ביד׳ מאיר בוחבוט, ואחריו בידי מר עטר, שהעניק למקום את השם ״דולפי״.

במה עסקו היהודים הגדיר״ם ? במקצועות חופשיים, במקצועות שירות, בבנקאות, בפקידות בעירייה, בדואר, במכם של הנמל, במסחר בקמעונות ובסיטונות של התוצרת החקלאית העשירה, במסחר ובתעשייה זעירה, בתכשיטנות, בעיבודי עורות ובעיקר בסחר דגה.