מורשת יהדות מרוקו

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

הקדמה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.

כיצד הגיעה קהילה זו לגדולה ולגדלות רוחנית בקנה מידה שאין דומה לו, כאשר קהילה זו הגיעה בשיאה לכ – 5.000 נפש בלבד ? מהם השורשים הרוחניים, התרבותיים, התורניים, שהצמיחו את אחד מענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות, אור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר זצוק"ל – יליד סאלי ?

תרומתה התורנית של קהילת סאלי לעם ישראל היא אדירה ומיוחדת במינה – למעלה ממאה יצירות תורניות נכתבו על ידי בניה, חלקן בהיותם בסאלי וחלקן כשגלו ממנה. כמה מהיצירות התורניות הללו, חוללו מהפכה, תפנית בדור יוצריה.

יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית, כשהיא פורצת את כל הגבולות הגיאוגראפיים, הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים. זוהי יצירתו המופלאה של אור החיים הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק"ל. יצירתו היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם !

מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים בתחומי היצירה התורנית המגוונת, כפי שהיה הדבר בספרד – רבנים, פוסקים, אב"ד, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים. בחיבור הז אשתדל להראות הדברים כהווייתם, ביופיים ובהדרם לאקמא שכינתא מעפרא. אמן כן יהי רצון.

המחבר אורי חנניה אלנקוה.

היישוב היהודי במרוקו.

כבר בתקופת בית ראשון, בימי שלמה המלך, ישנן עדויות על יהודים שהגיעו לאזור מרוקו לצרכי מסחר באוניות. " נר המערב " מחזק ידי המסורות המספרות שרבים מבני עשרת השבטים התיישבו במרוקו ומצא לכך סימוכין בדברי הגמרא – סנהדרין צ"ד, המספרת על כך שעשרת השבטים הגיעו לאפריקה, לעיר " שוש " וכן ל " שוש תרי ", במרוקו ישנו מקום הנקרא " שוש " באזור זה ישנו חבל הקרוי " שוש " וחבל אחר הקרוי "שוש שטוקא " – שוש אחרת. שתי הלשונות " שוש תרי " ושוש שטוקא, מדברות על שתי " שוש ".

באחת מערי חבל שוש – איפראן, נמצאו כתובות עתיקות המאשרות סברה זו . בשנת ד"א רצ"ג שלח יוסטינוס צו לעיר סאלמון – כנראה סאלי – ובה פקודה בשם הקיסר לצוות על היהודים להמיר דתם לדת הנוצרית.

באותה תקופה שגשגה קהילה יהודית מפוארת בעיר בוריון ובה היה ביכנ״ס עתיק מימי שלמה המלך. בעיר אופראן גם בה הייתה קהילה יהודית עתיקה, נמצא בית העלמין העתיק ביותר במרוקו ובו כתובת עתיקה מלפני כ- 2000 שנה (ג״א תשנ״ו): ״יוסף בן מימון ג״א (ג׳ אלפים) תשנ״ו״.

 המושלים שם היו אפרתים משבט אפרים וברבות השנים הפך שמם לאפריאט. על פי השערת ״נר המערב״ – בוריון היא אופראן, אך יש לדייק שעיר זו היא אופראן בדרום ולא איפראן הצפונית.

דרך אגב, העיר אופראן נקראה כך על שם אפר ר״ן – שיש בה מערת הנשרפים, צדיקים וחסידים שנהרגו עקד״ה, בסרבם להמיר את הדת ונשרפו ר״ן – מאתים וחמישים צדיקים וכן רומז שמה ליושבים בה האפרתים ־ אפריאט משבט אפרים.

בעיר הדרומית דאדס הייתה קהילה יהודית מיוחסת ובתוכה ־ משפחת פרץ, המיוחסת לפרץ בן יהודה, משפחה שגלתה מירושלים, וכן ישנן עדויות על שרידי קהילות יהודיות עתיקות באיזור הדרע – חבל המקובלים במרוקו.

על פי החיד"א, באיזור זה נמצאו גליונות הזוהר הקדוש לראשונה. כאן פעל המקובל הידוע רבי יצחק דמן עכו, רבי דוד דרע הלוי בעל ספר ״ המלכות ״ ועוד.

כן מספר ההיסטוריון הערבי איבן חלדון שלפני כ־1200 שנה הייתה מלכה יהודיה ששלטה באיזור דרום מרוקו וקראו לה כהנא דהיא, ולצידה סייעו לה אחיה גיבורי המלחמה. הדברים מעידים על קדמות הישוב היהודי במערב.

כך במרוקו כבעיר מאלי, האוכלוסייה התחלקה בכללותה לשתי קבוצות:

א.      קבוצת המתיישבים ־ התיישבות בולטת במיוחד בחבלים הדרומיים של מרוקו.

ב.      קבוצת המגורשים – בעיקר בערי החוף וכן בערי המרכז והצפון.

הראב״ד כתב

 :

״… שאתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלה (סאלי) בקצה המערב עד תאהרת בראש המערב״.

כאן אנו רואים שכינויה של מרוקו היה המערב ־ אל – מגרב (מכאן בא שם המשפחה מוגרבי ־ המערבי).

כפי שנראה, אל סאלי ואל שאר הקהילות היהודיות, הגיעו מגורשי ספרד. בין המתיישבים הוותיקים למגורשים נתעוררה מחלוקת בענין ״הנפיחה״. השאלה הייתה האם להתיר בהמה שנמצאה סירכה בריאתה, יל ידי בדיקת הריאה בנפיחה ?

המגורשים נהגו להקל ולהתיר בהמה זו. המתיישבים התנגדו ולהגנתם הצטרף הרב חיים גאגין ־ גולה שהתיישב בעיר פז.

הוא השיב לטענות המגורשים בקונטריס ״עץ חיים״ וחיזק את ידי המתיישבים הוותיקים לבל יאכלו בהמה ״מנופחת שכזו״ (קונטרים זה הוזכר ב״פרי תואר״ לאוהחה״ק ־ בסימן ט״ל ).

כגגד טענת המגורשים כי הטריפות הן מדרבנן ובמקרה הנפיחה, זהו ספיקא דרבנן ולכן נקטינן לקולא, השיב הרב שאין זה מדרבנן אלא מדאורייתא ולכן אין להקל. הוא מגלה כי ויכוח דומה היה כשלושים שנה קודם לכן בספרד וכתב כי מה שהתירו את הנפיחה בזמן הגירוש היה, משום שהשלטונות הנוצריים אסרו על היהודים למכור את הטריפות לגוי ולכן השתדלו הרבנים להיתלות בקולות שונות על מנת להתיר את הנפיחה.

קורות העיר

סאלי היושבת על הנהר ־ נהר הבורוגרג היפה, סמוכה לעיר הבירה רבאט כששתיהן שוכנות לחוף האוקיאנוס האטלנטי והנהר מפריד ביניהן.

נופים מרהיבים מעטרים את סאלי כבספרד, דבר שהבטיח השראה רוחנית גדולה, כדברי רבותינו על דירה נאה המרחיבה דעתו של אדם.

בסמוך לעיר, ישנה עיר קדומה – העיר הרומאית הקדומה, שלה, אליה הגיעו, קרוב לוודאי מגולי ציון בגלות רומא.

בתקופה הרומית, לפני כ – 2200 שנה, ערי החוף המערבי – צפוני של מרוקו ־ סלה וטינגיס (טנג׳יר), נשלטו על ידי קרתגו וכן בתקופת הקיסרות הרומית לפני כ-1900 שנה, נשלטו סלה, וולובליס, טינגיס וטמודה (באיזור תיטואן) על ידי הקיסרות. בתקופה זו ישנן עדויות על ישובים יהודיים קדומים בוולובליס, סלה (סאלי העתיקה) וטינגיס (טאנג׳יר העתיקה).

במקום זה היה ישוב פניקי עתיק סאלא ומאוחר יותר עיר קרתגית.

ישנה אגדה לפיה לכאן הגיעו אוניותיו של שלמה המלך לקנות זהב. לפיכך נותרו במרוקו כמה מבני שלמה המלך.

בתקופת הרמב"ם (לפני כ-900 שנה), נרדפו הערים פז, סאלי וסביבותיהן על ידי כת אלמוואחדין.

בתקופת הגירוש מספרד, הייתה סאלי מן המקומות המועדפים על ידי המגורשים. דבר שסייע לבניינה של סאלי כמרכז תורני חשוב.

סאלי שימשה כמרכז ליהדות דתית אדוקה ומרכז יהודי חשוב ששמר על קשר קהילות אחרות בצפון אפריקה, באירופה ובארץ ישראל.

לפני כ-700 שנה הושלמה הרקונקויסטה (כיבושה מחדש של ספרד מידי חליפות אלמוואחדין הערבית ). באותה תקופה שימשו סאלי וטנג׳יר כערי חוף למעבר בין ספרד, פורטוגל ומרוקו. במעבר זה השתמשו סוחרים, נודדים, שודדים, סוחרי עבדים ויהודים גולים.

היהודים הפליטים נהרו למרוקו בשני זרמים גדולים: בתקופת הגירוש הקטן מספרד ־ בשנת הקנ״א, 1391 בעיקר מאיזור סביליה והגירוש הגדול ־ בשנת הרנ״ב 1492 מחבלי ספרד השונים ובעיקר ממחוז קסטיליה וכן מפורטוגל.

יוצא מכאן שתושבי סאלי היהודים באו משתי קבוצות:

א.      קבוצה קדמונית – המתיישבים צאצאי הגולים מגלות רומא.

ב.      קבוצת הגולים – מגורשי ספרד.

רבי אברהם בן דוד מתאר את הרדיפות שהיו לפני כ שנה:

״בשנת תתק״ב (ד׳ אלפים תתק״ב) שגזר להוציא את ישראל מן הכלל… וכן לא השאיר להם בכל מלכותו ושאר מדינת צלא (סאלי) מקצה העולם ועד מדינת אלמהדיה ".

בתקופת גירוש ספרד הגדול, נמצא תיאור הקהילה היהודית במרוקו על ידי פורטוגזי אלמוני והוא מציין כי בדמנאת (עיר בעלי הגמרא), (א) חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם ב-סלא (סאלי) והם עשירים, מתיאור זה עולה שבתקופה זו, הייתה הקהילה היהודית בסאלי גדולה ומבוססת.

בשנת התפ״ד, מונה רבי משה בן עטר מסאלי, על ידי המושל איסמאעיל לנגיד היהודים במלכותו. הוא סייע במאמצים דיפלומטיים להשגת חוזה שלום בין מרוקו לאנגליה ועסק בפידיון שבויים, כן עסק בכך חמיו רבי אברהם מאימראן הי"ד.

בשנת התפד״ה ב-ז׳ באדר. גזר המלך עונש שריפה על רבי משה ורק בדרך נס ניצל ברגע האחרון. רבי יעקב ששפורטס, עליו נדבר בהמשך, ציין ״שאין בסאלי בית תפילה בגזרת מלכותו״, גזירה זו נפוצה אז בערי מרוקו.

ב״נר המערב״ לרבי יוסף טולידאנו הובאו דברי הראב״ד: ״שאתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלה (סאלי) בקצה המערב עד תהארת בראש המערב״.

רבי אברהם אדרוטיל ממגורשי ספרד, מספר על תלאות הגירוש:

״שנכנסו קצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול החסיד מחסידי אוה״ע, מולאי – שיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב״.

על תלאות היהודים סיפר: ״יש חובלי אוניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל (ש)קוששו עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה, למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו אל החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם וימשכו אותם אל אוניותיהם ויקחום שבי.

 האכזרים האלה אטמו אוזנם משמוע זעקת האבות והאמהות… את הילדים הובילו איתם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים״. (אדרוטיל – ספר הקבלה, דבריו מובאים ב־״דברי ימי ישראל״ ־ גרץ ־ שפר ח״ו).

כן ניתן לראות דברים ברוח זו ב-״שבט יהודה״ לרבי אליהו קפסאלי " החייט " :

״ ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאש והערל גליאן ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמוהם ״.

בשאלות ותשובות ״ כרם חמר ״ כתוב ״ רבאט וסאלי הם מן המקומות העתיקים ביותר בהם ישבו יהודים בתקופות קדומות ללא ^הפסק עדות זו יכולה לסייע לנו להבין את ההמשכיותבהעברת התורה ומסורתה ובאמיתות מנהגי הקהילה.

הטלטלות העזות, הגירושים, ההרג השבי, הביזה, איסור הקמת בתי כנסיות והחרמת כתבי קודש, אפיינו את התקופה הקדומה הזו מחורבן בית שני ועד לשנים שלאחר הגירוש הגדול מספרד. מרקע זה נוכל להבין מדוע מועטות הן העדויות על חיי הקהילה, על היצירות התורניות בתקופה הזו ועל החכמים ומדוע עיקר העדויות מתארות את המצב הקשה.

ב ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה די-וירגה מסופר על ״ ילדי יהודים שקברניט אוניה לקחם בסאלי בכוח בשנת 1500 ״ (למניינם).

רבי גדליה אבן יחיא כותב ב ״ שלשלת הקבלה ״ כי בקהילת סאלי היו 200 אלמנות שבעליהן נעלמו ונקבצו כולן ( האלמנות ) בבית אחד, כי נשארו עגונות: ״ השתתפו כולן להתעסק ממעשה ידיהן בלחם ומים ואת המותר להן, נתנו לתלמידי בתי מדרשות ״. מכאן אנו רואים שבתקופה קשה זו היו אברכים ותלמידי חכמים בסאלי.

מכל העדויות ההיסטוריות הקשות שהובאו לעיל, עולה כי קהילת מאלי שאבה לתוכה שני מקורות אנושיים אדירים – הגולים מתקופת חורבן בית שני ומגורשי ספרד שהביאו איתם תלמידי חכמים רבים.

אמנם, למרבה הצער, היהודים דוכאו, נרצחו והושפלו, אך את אש התורה אי אפשר היה לכבות, אור הגחלת עומעם לכמה דורות, אך העוצמה הרוחנית הבשילה והחלה לצמוח ולהאיר במסירות נפש ובאיכות רוחנית שרק העם היהודי יכול להעניק ואכן אם נשכיל להתבונן בקורות עמנו נראה שבכל קהילות ישראל, הגזירות הנוראיות, לא רק שלא כיבו את אש התורה ואורה, אלא רק העצימו אותה, כך נוצרה הספרות התנאית והאמוראית בתקופה הרומית (כתיבת המשנה, התלמוד, הזוהר הקדוש במערה), ספרות חכמי אשכנז בתקופת הפרעות ( יצירות הר״מ מרוטנבורג הי״ד ותלמידיו, הרא״ש והמרדכי), חכמי ספרד (הרמב״ם, הרמב״ן, הרי״ף) וכך בכל הדורות.

לקיים במיתוק מאמר הפסוק ״ כל רודפיה השיגוה בין המיצרים ״. כל רודפי התורה יגיעו להשגות ולגדלות בתקופות ״ בין המיצרים ״ תרתי משמע.

על תקופה קשה זו כתב האריז״ל שלזה רומז הפסוק ״ טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת ״, בזמן תוכחה, ניכרת הנהגתו של הקב״ה. כך בסאלי – הצרות, החרפה, השבי, הביזה והעוני, לא ריפו את ידי היהודים אלא, אדרבא, חיזקו את רוחם ובתעצומות נפש וגדלות מפליאה הקימו קהילה לתפארת בחכמה ובקדושה.

גירושי ספרד הביאו איתם לקהילות מרוקו בכלל ולסאלי בפרט עוצמה רוחנית אשר לא תסולא בפז, אך תקופה זו סימלה גם משבר גדול, טלטלות עזות, עוני, רדיפות והשפלות.

בשנת התכ״ו, כבש מולאי ארשיד את סאלי, בדוחקו את השליט העריץ שהיה עד אז ויהודי סאלי קיוו לטוב, ״ אומרים שמולאי ארשיד אוהב ישראל למאד ״ (ציצת נובל ד׳), עד שהסתבר שגם הוא שליט עריץ.

בתקופה זו שרר עוני כבד בקהילות ישראל ותחושת גלות כבדה ומייאשת. היו שניצלו זאת כדי להטות את לב העם מעיקרי האמונה היהודית ולהטעותם. רוח עועים שבתאית כוזבת החלה לנשב בפז, במרכש, בתיטואן, בסאלי ובמקנם, עד כדי כך שבשנת התכ״ז הקבוצה השבתאית בערים אלו, תכננה לבטל את ט׳ באב ולקובעו כיום משתה ושמחה, אך מעטים ביטלוהו ממש.