כותבי הכרוניקות מאותה תקופה מרבים לדבר על נטל המס – " ועל דבר המס מלאה הארת חמס " – על המצוקות שהיו מנת חלקם – " לספר על התלאות והצרות…יכלה הזמן והמה לא יכלו ". על הרעב – " מזי רעב מושלכים ברחובו ובשווקים ועוד.

כשם שמאורעות ת"ח – ת"ט 1648 – 1649 ומצוקותיהם היו אחד הגורמים שהכשירו את הקרקע לאמונה במשיח, כך גם " בארץ רחוקה כמרוקו " היו הגזרות והפורענויות אחד הגרומים להתעוררות משיחית. " הצרות התכופות שצפו על ראשם " הן חלק מהתשובה, אך לא כל התשובה. היו עוד סיבות נוספות.

שבתאי צבי

2 – יהודי מרוקו התמסרו לחכמת הנסתר. הקבלה הייתה נפוצה מאוד ביניהם עוד לפני הקמת המרכז הצפתי ועוררה אצלם כיסופי גאולה עזים וכמיהה משיחית. בשורת הגאולה של המשיח מאיזמיר מצאה אצלם קרקע פורייה להיקלטותה.

ספרי קבלה רבים נכתבו על ידי מקובלים מפורסמים ממרוקו שזכו לתפוצה עצומה בעולם היהודי כולו, כגון : " חסד לאברהם ", " אור החמה " ו " זוהרי חמה " של רבי אברהם אזולאי השני – סב-סבו של החיד"א.

" אשכול הכופר " ו " צרור המור " של רבי אברהם סבע ועוד. במרוקו היו נפוצים גם ספרי קבלה שהובאו על ידי שד"רים מארץ ישראל כמו ספרו של רבי אברהם גאלאנטי " ירח יקר " שהובא למרוקו על ידי רבי אלישע האשכנזי.

3 – יהדות מרוקו הייתה ברוב התקופות בכלל ובתקופה הנדונה בפרט שותפה מלאה לכל ההתרחשויות ההיסטוריות שפקדו את עם ישראל, והייתה חרדה לקראת כל רחש ורגישה לכל תנודה שבאו מן העולם היהודי, והגיבה על כל אירוע שהתרחש.

בימי גירוש ספרד היא הושיטה יד אחים אוהבת לגולים מספרד ופתחה שערי קהילותיה בפניהם. היא חוותה יחד עם המגורשים את הטראומה הנוראה של הגירוש. רעיון הגאולה של האומה כבש מקום מרכזי ונכבד בחיי האומה. משיחים ומחשבי קצין הופיעו חדשים לבקרים ונטעו תקווה בלב העם שבקרוב תבוא הגאולה וייקץ הקץ על צרותיהם.

יחד עם רבי יחק אברבנאל חישבו ומצאו גם מקובלי מרוקו שהגאולה העתידה תהיה בשנת ר"ץ – 1530. גם מאורעות של שנת ת"ח – 1648 לא עברו על יהדות מרוקו ללא תגובה. חכמיה ומקובליה חישבו ומצאו גם הם שבשנת ת"ח – 1648 יבוא הקץ ויתגלה משיח צדקנו.

 בהסתמכם על הכתוב בספר הזוהר כי באלף השישי שנת ארבע מאות ושמונה יקומו כל שוכני עפר וזהו שכתוב " בשנת היובל הזא"ת תשובו איש אל אחוזתו – ויקרא, כ"ח, 13.

הערות המחבר. שנת 1530 ר"ץ , הייתה שנת הרת עולם. באותה שנה קמה האימפריה העות'מאנית ונכבשה ארץ שיראל על ידיה ובאותה שנה היו בעיצומן המלחמות הדתיות באירופה והקמה תנועת הרפורמציה.

הזוהר " ספר בראשית , קל"ט וזה לשונו : על אינון דיירי עפרא דאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ולמניא שנין…..והיינו כתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. כשישתלם " הזאת " 5408 תשובו איש אל אחוזתו ונחלתו " הזאת – גימטריה 408 ת"ח. עד כאן הערת המחבר.

כאשר קם המרכז הקבלי בצפת בימי רבי משה קורדוברו והאר"י הייתה יהדות מרוקו ציוגת בו במספר מכובד של מקבולים והיו ביניהם שזכו להיות בין " גורי האר"י ושמעו סודות טמירין ישירות מפיו.

4 – היו גם קשרים בינקהילתיים מפותחים. לקהילותיה של יהדות מרוקו היו קשרי מסחר וקשרי תרבות עם יהודי אירופה. באותה תקופה, ימי שקיעתה של הדינסטיה הסעדית וראשית שלטונה  של השושלת העלאווית, החלו להתפתח קשרי מסחר בין ארצות אירופה וממלכת מרוקו והיהודים, מילאו תקפיד ראשון במעלה בטוויית הקשרים העדינים הודות לכישרונותיהם ולידיעת שפות אירופיות.

ואגב אורחא פותחו גם קשרים עם הקהילות היהודיות באירופה. באותה תקופה כיהנו רבנים יוצאי מרוקו כמורי צדק וכדיינים בליוורנו, בהאמבורג, באמסטרדם ובלונדון.

בליוורנו הייתה קהילה יהודית ספרדית חשובה שחלק ממנה בא ממרוקו. הרב מרדכי אצבאן, מחכמי מקנאס ותלמידו של המשבי"ר – רבי משה בירדוגו, עמד בראשה וכיהן במשרת רב הקהילה. גם בלונדון ובאמסטרדם היו קהילות ספרדיות בהן כיהנו רבנים יוצאי מרוקו.

בראש שתי הקהילות עמד בתקופות שונות רבי יעקב ששפורטאש, לפני ואחרי פרוץ הפולמוס על התנועה השבתאית. ששפורטש ישב על כס הרבנות בלונדון תקופה קצרה ולאחר מגפה שפרצה בשנת תכ"ה – 1665, עזב את לונדון ושׂם פעמיו לאמסטרדם וגם שם כיהן כדיין.

5 – הקשרים עם ארץ ישראל נשמרו בקפידה באמצעות העולים לארץ ישראל והשד"ר – שלוחים דרבנן.

באותן שנים ולפניהן היו עליות של רבנים ומקובלים מפורסמים. כשאר קם המרכז הקבלי בצפת, בימי רבי קורדובירו והאר'י, מקובלים ממרוקו היו בין ראשוני תלמידיהם והיו מיוצגים בו בצורה מכובדת. ביניהם היה רבי סולימן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי המוגרבי, רבי אברהם הלוי ברוכים ורבי יוסף בן טובול.

 מאוחר יותר, במחצית הראשונה של המאה ה- 17, עלה " המקובל האלוהי " רבי אברהם אזולאי בעל " חסד לאברהם " ובמאה שלאחריה עלה רבי חיים בן עטר עם פמלייתו.

שד"רים פקדו לעתים תכופות את הקהילות היהודיות במרוקו. ערב פרוץ " בשורת המשיח " וגם לאחר מכן שהה כאמור בסאלי שבמרוקו רבי אלישע אשכנזי שהוא אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, בכבודו ובעצמו. יחד עמו היה גם רבי חייא דיין, ויש אומרים שהייתה להם השפעה על התפשטות התנועה במרוקו.

האם על קהילה יהודית כזאת ייאמר " נפלא הדבר באמת כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו …? המסלולים בין מרוקו לבין יהדות אירופה וארץ ישראל היו מסלולים רבי נתיבים. הם נסללו לא במעט ביוזמתן של הקהילות היהודיות במרוקו

דרכם זרמו ללא הרף חילופי מידע בשני הכיוונים ושימשו צינורות להעברת מידע והשפעות הדדיות ברוכות.דרך צינורות מידע אלה זרמו גם הידיעות על התנועה השבתאית, אשר אחזה במהירות כשלהבת יה בשדות היהדות. פשטה בכל חלקיה ואף איימה לזעזע את אשיותיהן ויסודותיהן של הקהילות היהודיות במרוקו , אלמלא תושייתם וסמכותם של חכמי הדור שהצליחו להצר את צעדי התנועה ולבטלה אחר כך כעפרא דארעא.

מעטה של חוסר ידיעה עוטף את קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, לא רק בין המון העם אלא גם בין אנשים משכילים אשר שבילי יהדות זו היו צריכים להיות נהירים להם.

אמרתי על כן אלקט את החומר הקיים על התנועה אשר בחלקו ראה אור בפרסומים מדעיים שמן הסתם אינם מגיעים לידי הקורא מן השורה, ובחלקו חומר שטרם פורסם כלל ונמצא עדיין בכתב יד.

על ידי סידור החומר, עריכתו וכתיבתו בצורה עממית ושווה לכל נפש, אגישו לקורא העברי במטרה להוכיח שיהדות מרוקו תפסה מקום חשוב לא רק בהתפתחות התנועה אלא בעיקר במאבק נגדה, ובתקווה שהקורא ימצא בו עניין ושכותבי ספרי לימוד לילדינו ימצאו חומר מוכן ובדוק על השבתאות במרוקו ויוכלו לעשות בו שימוש לטובת ילדי ישראל.

משאלתי היא שחיבור זה יעזור להחזיר את רבי יעקב ששפורטאש, מחולל הפולמוס נגד השבתאות לאכסנייתו המקורית ושלא יכתבו עוד עליו שהיה " רב אשכנזי באמסטרדם " כי אם רב שמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים בקהילות אוראן וסאלי בהן גדל ובהן כיהן ברבנות והרביץ תורה, קודם שיצא לאמשטרדם.

קורות התנועה השבתאית

שבתי צבי נולד באיזמיר בט׳ באב שחל בשבת (מכאן שמו שבתי) בשנת שפ״ו(1626) ומת בשנת תל״ז(1676). מילדותו ניכר הנער בכשרונותיו. בן 18 הוכתר בתואר ״הכם״ ורבים מבני דורו נהרו אליו כדי לשמוע תורה מפיו.

הוא נהג להסתגף וחי חיי פרישות. באורח חייו שניהל נתעלה בעיני תלמידיו וחסידיו לדרגת קדוש. הוא היה גבר בעל הדרת פנים וגם ניחן בקול נעים.

הימים ימי גזרות ת״ח־ת״ט ומתפוצות ישראל הגיעו ידיעות מחרידות על מצב קהילות ישראל בגולה. ובעצם אותם ימים הכמיהה לגאולה גדלה והיד קצרה מהושיע.

מקורביו של שבתי צבי סיפרו שבשנת הזא״ת (1648) סיפר להם שנחה עליו רוח ה׳ ושמע בת קול אומרת לו: ״אתה מושיע ישראל ועתיד לגאול את ישראל״. הוא החל לעשות מעשים שקוממו נגדו את רבני איזמיר, כגון הוצאת שם המפורש בפרהסיה, ועוד, עד אשר גרשוהו מעירם והטילו עליו חרם.

מאיזמיר עלה לארץ־ישראל והתיישב בצפת. בדרכו עבר בקושטא שם הצטרף אליו אברהם היכיני, אחד מתלמידיו הנלהבים, ועוד מאמינים ומעריצים.

בשנת 1664 פגש בעזה את נתן בנימין אשכנזי, המכונה נתן העזתי (העתיד להיות נביאה של התנועה). נתן היה בנו של המקובל רבי אלישע חיים אשכנזי, שיצא פעמים רבות בשליחות חכמי ירושלים לארצות אירופה ולמרוקו. במרוקו התאכסן בשנת ת״י(1650) בביתו של רבי יעקב ששפורטש, שלימים הפן להיות המתעד החריף של התנועה השבתאית.

בימי שליחות ר׳ אלישע בחוץ־לארץ הפקיד את בנו הצעיר נתן בידי ידידו ר׳ יעקב חאגיז, רב שעלה ממרוקו לירושלים. בביתו של ר׳ יעקב גדל הנער ובבית מדרשו התחנך ולמד.

בירושלים הצטרף אל שבתי צבי וחבורתו ר׳ שמואל פרימו – ״סופרו של משיח״ – אשר עתיד למלא תפקיד חשוב בהפצת רעיונות התנועה השבתאית.

בסיון תכ״ה (1665) התחיל שבתי צבי להתפרסם כמשיח. הודות לנתן העזתי ״שנתקבצו באישיותו סגולות ומעלות רבות״ קיבלה התנועה תנופה. הוא שבישר את משיחיותו של שבתי עבי לעולם והוא היה נושא הדגל האידיאולוגי־התיאולוגי והמחשבתי של התנועה השבתאית.

בעזרת אברהם היָכיני שעודד את שבתי צבי במשיחיותו ושמואל פרימו, הסופר המהיר, הפיקח, מהיר התפישה ואיש יחסי צבור והסברה מעולה יצאה התנועה למרחב. מכתבים יצאו לכל קהילות ישראל ובהם בשורת ־משיח.

בסתו 1665 הגיע שבתי צבי לאיזמיר ונתקבל בהתלהבות רבה. נערכו לכבודו קבלות פנים כלגבור עטור נצחון. החָרמות שהוטלו עליו בוטלו ושמעו של המשיח יצא לערים הסמוכות והרחוקות וגם ליתר הארצות.

נתן העזתי, שמואל פרימו ואברהם היכיני דאגו להפיץ ברבים את גודל המאורע, להאדיר ולפאר את שמו של המשיח.

יהודי התפוצות הדווּים נפעמו ונרעשו מן השמועות על הופעת המשיח ועל הגאולה הקרבה ובאה. רבים נתפסו להזיות משיחיות והאמינו כי אכן ״מות המשיח הגיעו. חכמים ידועי שם במזרח ובמערב, בארצות אשכנז ובארצות ערב נסחפו ונגרפו כברוח סערה בבולמוס ההמוני ובשגעון המשיחיות

בתוך ההסטריה הצבורית שאפפה את ההמונים נמצאו גם מתנגדים רבים למשיח משום שסברו שלא נתמלאו במשיח הזה כל התנאים הנדרשים מהמשיח. בין המפקפקים במשיחיותו של שבתי צבי היה רבי יעקב ששפורטש ( עליו ראה בפרק ״דמויות מהתקופה״ ).

שבתאי צבי

שבתי צבי וחבורתו נקטו כמה דרכים שנועדו לערער על סמכותה של היהדות הרבנית המסורתית והתחילו לכרסם אט אט במצוות חז״ל. תחילה ביטלו צום עשרה בטבת והפכוהו ליום משתה ושמחה. אחר־כך ביטלו שאר הצומות על חורבן בית־המקדש, כולל תשעה באב, בהסתמכם על הכתוב בזכריה (ח׳ 19). להיטותם אחר רפורמות ושינוים במסורת היהדות לא ידעה שבעה. הם הכניסו שינוים בלוח העברי וזממו לבטל את יומ־הכיפורים של שנת תב״ו(1666)

בעוד התדהמה והתמיהה רבות בקרב חוגים יהודים רבים, נעצר שבתי צבי על־ידי השלטונות התורכים בטענה שהוא גורם לתסיסה ולאי־שקט בין היהודים, ונשלח למאסר במבצר גליפולי. מעריציו ומאמיניו ראו במעצרו סימן להצלחת שליחותו, כי המשיח חייב להתיסר ולהתענות.

שם המבצר הוסב על־ידי היהודים ל״מגדל עוז״ ובעזרתם של יהודים מקומיים עשירים ובעלי השפעה נהפך ״מגדל עוז״ לארמון ולמקום ״עלייה לרגל״, לאחר שניתנה הרשות לשבתי צבי לקבל אורחים ומבקרים. אניות רבות פקדו את גליפולי והביאו מכל קצוות תבל המונים שרצו לשחר את פני ׳המשיח״.

התסיסה בין היהודים הדאיגה כנראה את השלטונות התורכים והם החליטו לשים קץ לכל תעלוליו

נמצאו גם מלשינים שהודיעו לשלטונות שכוונתו של המשיח היא ליטול את כתר המלוכה מראשו של המלך. שבתי צבי הוכרז מורד במלכות, והמורד במלכות אחת דתו להמית, אך מחשש שמא מותו של מי שעתיד להיות ״המשיח״ יגרום למהומות ושבתי צבי יהפך לקדוש מעונה ואף יגרום להקמת דת חדשה שתתחרה באיסלם, החליטו לאלצו להמיר את דתו ולקבל עליו את דת האיסלם.

המשימה הוטלה על יהודי מומר בשם דידון( או גידום ) שהיה גם רופאו של המלך. שבתי צבי הובא לחצר השולטן ביום ט״ו אלול תכ״ו(15.9.1666) וכאשר רופא החצר המומר העמידו בפני הברירה בין מיתה משונה לבין המרת דתו, בחר שבתי צבי בחיים והחליט לנטוש את דת ישראל.

 עדי ראיה סיפרו שבאשר הביאו אותו לפני המלך הוא השליך על הסף את הכובע היהודי שהיה לראשו וחבש במקומו מצנפת לבנה ולבש בגד ירוק שהוגשו לו, לאות קבלת דת האיסלם.

המפנה החד והדרמטי שחולל שבתי צבי יצר מבוכה בקרב ההמונים אשר האמינו שהגיע הקץ לצרות היהודים. תלמידיו המושבעים של שבתי צבי לא השלימו עם האכזבה ועם המציאות החדשה שנוצרה. לאחר שהלם ההמרה חלף, הם ניסו להפיח רוח חיים בתנועה.

הם טענו שדוקא ההמרה מוכיחה אמתות משיחיותו של שבתי צבי. הם ביססו תורות ואידיאולוגיות שמטרתן להוכיח שההמרה היא שלב שהמשיח צריך לעבור כדי להציל את ״נצוצות הקדושה השבויים בידי הטומאה״. 

הם טענו כי ״כגואל הראשון כן גואל אחרון״. כלומר כמו שהגואל הראשון – משה – הוכרח לשבת זמן ידוע בארמונו של פרעה ולהיות מצרי למראית עין, כן הוכרח הגואל האחרון – שבתי צבי – להיות תורכי ולחיות בחצרו של השולטון. סיסמתם היתה ״רע מלבר וזך מלגור׳ (רע מבחוץ וטהור מבפנים).

כך הם הצליחו להפיח רוח בתנועה והודות לפעילותם של תלמידיו הצליחו להתגבר על ההלם ולהמשיך להתקיים – בממדים מצומצמים אמנם – במשך שנים רבות.

התנועה המשיחית התנונה וספיחיה פירפרו בין חיים ומות בדמותם של זרמים משיחיים חדשים כמו הפרנקיסטים במזרח אירופה והדונְמה בתורכיה.

כזאת היתה התנועה אשר חולל המשיח שבתי צבי ונביאו נתן העזתי, אחת הדרמות הנוראות בתולדות עם ישראל.

פתיחה: הרקע ההסטורי לתנועת השבתאות

טרם ניגש לבחינה מפורטת של קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי שנעמוד בתמצית על הרקע ההסטורי ועל התנאים החברתיים, הפוליטיים והאידאיים שהיו באותה תקופה בעולם היהודי בכלל ושעליהם צמחה ועלתה כפורחת התנועה השבתאית.

שני גורמים עיקריים תרמו להגברת התסיסה המשיחית של התקופה והביאו את התנועה המשיחית לעולם:

1. המצוקות והתנאים החֳמריים בהם חיו היהודים;
2. העולם הרוחני בו היו נתונים.

   התנאים החֳמריים. הימים ימי אמצע המאה ה־17. החויה הטראומטית של גרוש ספרד לא נשכחה ועודנה שמורה בזכרונו הארוך של העם. היא השאירה צלקת צורבת ברוחו ובנפשו של העם היהודי.

   מאז גרוש ספרד נתחדדה בעית קיומו של עם ישראל בנכר. שאלת עתידה של היהדות וקיומה נתעוררה ביתר שאת נוכח המצב החמרי והרוחני בו היה נתון העם היהודי.

   מה היו התנאים הפוליטיים והרוחניים בהם היה נתון העם היהודי? הבה נסקור אותם בקצרה.

   בקיסרות הגרמנית. עוד במאה הקודמת היהודים נרדפו על צוארם, ומצבם היה עלוב. כתבי שטנה ונאצה הופצו על־ידי ראשי הרפורמציה שעוררו שנאה תהומית ליהודים בקרב ההמון.

   הרפורמטורים קיוו למשוך את היהודים לאמונתם אן כאשר היהודים לא נענו להפצרותיהם ולא קיבלו עליהם את העקרונות להם הטיפו ודחו את היד המושטת להם, עוררו את זעמם עליהם ושימשו מטרות לנגישות ורדיפות.

   באיטליה היה גורל היהודים רע ומר. עת צרה היתה להם בעיקר לאחר שהריאקציה הקתולית שבאה בעקבות הרפורמציה ( הקונטר־רפורמציה ). רוח קנאית נוצרית שררה בכל. הסובלנות הדתית שהחלה נושבת בתקופת הרנסנס חלפה ואיננה.

    לא רק הפרוטסטנטים סבלו ממנה ונרדפו על צואר אלא גם היהודים. הם יצאו קרחים מכאן ומכאן. אם יצא קצפה של תנועת הרפורמציה עליהם מפני שדחו את ידה המושטת, הרי הקונטר־רפורמציה האשימה אותם שבהשפעתם באה הרפורמציה לעולם.

3. אנשי הכמורה הכבידו את ידם עליהם ובימי פאולוס הרביעי גזרו עליהם גזרות קשות והיו מטרה לרדיפות ולהשפלות. גם במאה ה־17 תלאותיהם לא פסקו. גרוש היהודים ממדינות גרמניה היו דבר שכיח ותקנות רבות שנועדו להשפילם ולהצר את צעדיהם הופיעו חדשים לבקרים.

    בית־דין של האינקויזיציה הוקם ברומא ונמצאו מומרים להכעיס שהוכיחו באותות ובמופתים שהתלמוד מלא גידופים ונאצות כלפי הדת הנוצרית. ספרים עבריים רבים, וביניהם ספרי התלמוד, הועלו באש בחוצות רומא ובערים איטלקיות אחרות. יהודים חויבו לעזוב את מקומות מגוריהם שהיו בשכנות לנוצרים ואולצו לעבור אל הגיטו שנמצא מעבר לנהר הטיבר.

   בפורטוגל גברו סבלות האנוסים. אנוסים היו יהודים שאולצו לעבור על אמונתם. רובם עמדו במבחן והוסיפו לקיים את יהדותם בסתר. מקצתם כשלו ומעשי השמד וההמרה נתרבו ביניהם. אם שליטי ספרד פרדיננד ואיזבלה גזרו על תושביהם היהודים לעזוב את ארצם, הרי ״ התענוג ״ הזה, תענוג הגלות, לא ניתן ליהודי פורטוגל. עליהם נגזר להמיר את דתם ולקבל עליהם את ״ דת החסד ״ או להיות מועלים על המוקד, כפי שנהגו בהם הספרדים בימי הרדיפות של שנת קנ״א (1391).

   היהודים אמנם קיבלו עליהם את הנצרות אן רק למראית עין. האקט הטקסי של הטבילה לא הפך אותם לנוצרים בפנימיותם. זיק האמונה בדת היהודית המשיך לפעם בקרבם. למראית עין התנהגו כנוצרים לכל דבר, אך בסתר קיימו את המצוות והמסורות שהורישו להם אבותיהם והמשיכו להגות בתורת משה ונביאי ישראל.

   הם התפללו במרתפים ובחדרי חדרים שחרית, מנחה וערבית לאלוהי אברהם יצחק ויעקב ואחר־כך אצו רצו לכנסיות כדי שהנוצרים יראו ויווכחו כי הם מקיימים את דת הצלוב. חייהם היו חיים כפולים ומחוסרי בטחון. הם חרדו מכל עלה נידף.

 השלטון אינו יציב ומאן דאלים גבר. ערי החוף נשלטות על־ידי שודדי־ים שהקימו בהן מובלעות, כעין רפובלי­קות עצמאיות, הטילו חיתתם על תושבי הסביבה ועל יורדי־הים ומעל הכל פרעו פרעות בישראל. אחד השליטים הידוע לשמצה הוא ג׳ילאן.

על הפיראט הזה כותב ששפורטש ״וקם עליהם ג׳ילאן הרשע וגזר עליהם גזירת הרג ואבדן״. על התקופה הזאת ועל ג׳ילאן נרחיב את הדיבור בפרק הבא.

כזאת היתה צורת החיים של היהודים וכאלה היו תנאי חייהם ומצבם החברתי של קהילות יהודיות ערב פרוץ התנועה השבתאית. המצוקה החמרית גדולה. עולם של השליטים ועישותיהם של ההמון כבדים מנשוא.

לסיכום חלק זה אפשר לומר שהמאה ה־17 היתה בדרך כלל – פרט לכמה ארצות בודדות ותקופות קצרות – מאה קשה לקהילות יהודיות רבות הן בארצות אירופה בהן שלטה הנצרות והן בארצות המזרח בהן שלט האיסלם.

זאת – סבורים כמה היסטוריונים – גם אחת הסיבות שהתסיסה המשי­חית הגיעה לשיאה באותה מאה, שכן בעת חורבן, מצוקות ופורענויות צצות ופורחות אמונות מיסטיות ותורות איזוטריות בהן מוצאים ההמונים מחסה ומפלט מהמציאות שבה הם נתונים.

העולם הרוחני – העולם המשיחי. יהיה זה מטריאליסטי מדי לגבי התפישה היהודית לטעון שרק ההויה החמרית ותנאי המצוקה החיצוניים בהם היו נתונים היהודים קבעו את גורלה של ההסטוריה היהודית של אותה תקופה, גרמו לתסיסה מיסטית וחוללו תנועה משיחית עצומה. 

לאחר שמנה את כל התלאות, היסורין והסבלות שעברו על היהודים בתפוצות שונות, מביע התלמיד תמיהה על דברי בן־סעדון, על איזה עובדות הסטוריות הוא מסתמך כאשר הוא קובע באגרת: ״ומזה יצא לנו טוב טעם לבני מערבנו(מרוקו) ומכל שכן לבני אמסטרדם והמבורג שאין שמד״ ותלמידו של ששפורטש שואל: ״האם זה וכיוצא לא יספיקו לקרות זמן זה איכה שמד במקום ידוע לקבעו צום וחובה?״ במלים אחרות אומר התלמיד, האם המאורעות, הרדיפות והנגישות שצוינו לעיל, אין בהם די כדי לקבוע שבזמן זה יש אכן שמד במקום מסוים, וחייבים לקבוע את צום תשעה באב בחובה?

את מכתבו מסיים התלמיד בהערה כאילו צדדית, אך נוקבת, המתיחסת לעצם התגלות ״הנביא״ וקבלת נבואותיו המחייבות את אנשי הכת: הלא אין מקום שבו הופיע הנביא ולא היו בו עליו חילוקי דעות. ונניח אפילו שהמון עם רב קצתם האמינו לדבריו וקצתם לא האמינו ״והיה הבל בעיניהם כשחוק לכסיל״. אם כך הוא המצב – כותב התלמיד לבן־סעדון – אם נתן העזתי אינו בחזקת נביא מוכר ונבואותיו אינן מתקבלות על־ידי כולם, ואם קיימים בעם ספקות לגבי שליחותו ונבואותיו, למה לא נהגת לפי הדוגמא של עולי בית שני שהבאת במכתבך? כפי שהזכרנו לעיל, התעוררה השאלה לאחר בנין בית המקדש השני בימי שיבת ציון, ולאחר חידוש החיים העצמאיים בארץ, אם יש מקום עוד לצום ולבכות בתשעה באב, ׳לשם כך שלחו עולי בבל שני נכבדים לירושלים, שראצר ורגם מלך, כדי לשאול אם חייבים עוד לקיים את התענית או לבטלה. והלא בני אותו דור – אומר התלמיד – כולם צדיקים היו ולמרות העובדה שידעו שזמן הגלות נשלם, ובית־המקדש הוקם על תלו, בכל זאת לא ראו את עצמם רשאים לבטל את הצומות ולא העזו לפסוק הלכה על דעת עצמם ובקשו עצה. למה לכן לא נהגת כמוהם?״ שואל התלמיד את בךםעדון, ״והיאך אתה מקיים נבואת נביא אשר נבואותיו עדיין מוטלות בספק ומניח דברי נביאי האמת?״ על ספק כזה היה עליך לשאול ולהתייעץ עם גדולי הדור.

ההערה השניה מתיחסת לתוכנה של נבואת זרובבל שנמצאה כביכול' בבית גנזיו של ר׳ שאול סירירו ראש אב בית־דין של העיר פאס. התלמיד כופר בעצם קיומה ומערער על אמיתותה של הנבואה, ומאשים את בן סעדון ואנשי אמונתו שהם בדאוה מלבם ואינה אלא פרי דמיונם ותלו אותה באילן גדול כרבי שאול סירירו לאחר מותו.

התלמיד מסיים את מכתבו בקריאה נרגשת לר׳ יעקב בן סעדון ״חזור בך מטעותך. חזור בך מעוון שיש בידך מכפירות שהניעוך. בקש מחילה וסליחה מאתו יתברך כי ידו פשוטה לקבל שבים. בקש מחילה מחכמי המערב (מרוקו) ובכללם מורי נר״ו, שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב^, והם יעשו את שלהם להתפלל ולדרוש מאת השי״ת שימחול ויסלח לחטאים ולפשעים שחטאת בעדם ועד נביא האמת.״ הוא חותם את האגרת בדברי ״התנצלות״ לאחר שמתיז עליו קיטונות של חרופים וגדופים, – ״ואל נא תחשבני למי שאין בו דרך ארץ, כי ראיתיך יוצא מגדר האמת וחללת ש״ש (שם שמים), ובמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.״ דברים ברורים: חייב אדם בכבודו של תלמיד חכם כל זמן שהוא מקפיד על שמירת חובות התורה ומקיים את תפקידו, אך בשעה שהוא עצמו מפר את הברית עם התורה ומחלל שם שמים ברבים, אין חייבים בכבודו ואין הולקין לו כבוד. וכדי שלא יראה יהיר מדי הוא מוסיף לשם איזון ״כה דברי קטן שבתלמידי מורי נר״ו העומד בקבלת אבותיו ורבותיו של מורי הנודעים בשש שערים״(רמז לשמו ששפורטש).

המכתבים ששיגר ששפורטש והמכתבים שהיו מיועדים אליו לא תמיד הגיעו ליעודם. ששפורטש מתאונן שבעלי האמונה הזאת – השבתאים – לקחו מידי הרץ את המכתבים שהיו מיועדים אליו, וכן את המכתבים שהוא שיגר, כדי שלא יופצו ולא יגרמו לתועים לחזור ״מאמונתם של הבל״. מלחמת חרמה היתה נטושה בין שני פלגי היהדות, והשנאה ביניהם היתה תהומית, עד ששפורטש אומר במרירות ״וראה עד היכן הגיעה השנאה בשנאת הדת.״

ראה:התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-עם עובד 1984-עמ'108-106

פרק שלישי: שנת תל״ד(1674) ־ שנת העדנה

למרות המכה הניצחת שספגה התנועה, שמרה החבורה הקרובה לשבתי צבי על קשר בין אנשיה, חרף העובדה שאנשיה היו פזורים על־פני ארבע כנפות הארץ. הם שמרו על קשר עם משיחם במקום גלותו על אף הריחוק הגיאוגרפי.

באחת האגרות ששלח למאמיניו עוד בראשית גלותו, כתב להם שבתי צבי ״שיחזור בכ״ב כסליו שנת תל״ד״(21.12.1673). ומפרש גרשם שלום "ששבתי צבי רומז שיחזור מגלותו או יחזור ליהדותו, ואולי האמין כי אז ימלאו שבע השנים הנוספות של שליחותו לתוך הקליפה שהתחילו בסתיו 1666 .״

כזכור, שבתי צבי קיבל עליו את האיסלם בט״ו באלול תכ״ו(15.9.1666). רמז לכך ניתן, לפי השבתאים, בנבואת זרובבל, שהבאנו לעיל, שנמצאה כביכול בבית גנזיו של ר׳ שאול סירירו ואשר עליה הסתמך ר׳ יעקב בן־סעדון ולפיה שבתי צבי ״הוא הגואל האמיתי ובעוון החכמים והרבנים שהוציאו עליו דבה ישאר שמונה שנים מצומצמות (ההדגשה שלי א.מ.), במאסר לכפר על עוונם.״

בנבואת זרובבל מדובר על שמונה שנים מצומצמות ולא על שבע, והרי מט״ו אלול תכ״ו עד כ״ב כסליו תל״ד, עברו שבע שנים ושלושה חדשים וחצי, כלומר שבבר נכנסנו לשנה השמינית והרי הם שמונה השנים המצומצמות עליהן מדברת נבואת זרובבל.

רמזים אלה הכלולים במכתביו של שבתי צבי שוב מפיחים תקוה בלב המאמינים ושוב נדלק הניצוץ. המתח המשיחי עולה ומטפס אט אט לשיאים חדשים וככל ששנת תל״ד (1674) מתקרבת כך גדלה הציפיה לפתחון פה המשיח ולקבלת רמזים ממנו על הגאולה הקרובה. זיק ההתלהבות נדלק מחדש וסוחף וגורף המונים, והזיקה החרישית של כיסופי גאולה שבה ומרעידה לבבות המוני המאמינים. מחשבי הקצין כולם מתנבאים בסגנון אחד: שנת תל״ד היא שנת בואו של המשיח.

בליוורנו

בליוורנו אשר באיטליה מתכנסים בשנת תל״ד ראשי הכת, ביניהם ר׳ משה פניירו, ר׳ יהודה שאראף רבו של שמואל פרימו, ר׳ מאיר רופא ור׳ אברהם מיכאל קארדוזו שהגיע לליוורנו מטריפולי.

החבורה משנסת מתניה ועיקר דאגתה ועיסוקה הוא הפצת הכתבים והנבואות של נתן אשכנזי בין המאמינים. שמועות על מעשי פלא של המשיח ונביאו מופצות ומופרחות על־ידי שליחי החבורה. ידיעות על גילוים שארעו לכמה מאמינים מתקבלות ממקומות שונים ובשורות, ישועות ונחמות על הגאולה הקרובה רודפות אחת את רעותה.

באמסטרדם

באמסטרדם, מבצרו של ר׳ יעקב ששפורטש, מתאספת קבוצה בראשותו של ר׳ עמנואל אבי עטר (אבן־עטר), חזן הקהילה הספרדית באמסטרדם, ועמה נמנים ר׳ אברהם פררה, מפרנסי וגדולי הקהילה, דניאל לוי דה באריוס, אנוס שחזר ליהדות ״איש משורר בלשון לעז שקורין לו פואיטא״ אשר ניבא שלפני תשעה באב של תל״ד (1674) יתגלו סימני ישועה ולראש השנה הבא יבא המשיח שבתי צבי.

בטריפולי

ר' אברהם קארדוזו מפיץ במשנה מרץ את אגרותיו כדי לבשר בהן את סוף הקצין ״והנה עכשיו אני מגיד מחדש מה שהוא סוף כל הקצין. בשנת התל״ד (1674) בראש השנה הבא.״

במרוקו

במקנס ובטנג׳יר אשר במרוקו קמו גם שם נביא ומחשב קצין וההתעוררות באמונה החדשה־ישנה התחדשה. האמונה בתנועה, שנדמה היה כאילו דעכה אשה וכבתה לחלוטין, המשיכה ללחוש תחת ערמת הדשן, ועכשיו ניערה מעליה את אפרה ושוב היתה לשלהבת יה אשר ביערה וליחכה את שדות קהילות מרוקו. המתח המשיחי בתוך הקהילה מרקיע שחקים ומגיע לשיאים חדשים. הכיסופים לגאולה מתעוררים יותר מאשר בימי גאותה ופריחתה של התנועה בהתגלות הראשונה, ולהתלהבות ההמונים אין גבול.

למרות האכזבות, למרות הכשלונות שהיו מנת חלקם של המאמינים, שוב מקיפה ההתעוררות המשיחית המונים ובהרבה קהילות ״נתעוררו בתשובה גדולה יותר ממה שעשו בגילוי הראשון של אדונינו יר״ה״,לפי אחת העדויות של בן התקופה.

ר׳ אברהם כהן

בטע׳יר שבצפון מרוקו קם מחשב קצין בשם ר׳ אברהם כהן, אשר חישב ומצא ששנת הגאולה הקרובה היא שנת תל״ה (1675). עדות זו שבידינו באה ממקור לא יהודי, והוא סיפור של תייר פורטוגלי אלמוני שהגיע לטנג׳יר ב־1674 והעלה את רשמיו על הכתב. כתב־היד נתגלה לאחרונה על־ידי שאנטאל דה לה ורון Chantal de La Veronne  ונדפס תחת השם טנג׳יר תחת כיבוש אנגלי – לפי תאור אנונימי משנת 1674

ר׳ אברהם כהן היה עתיר נכסים ונחשב לעשיר הגדול ביותר בטנג׳יר. הוא הגיע למרוקו מאמסטרדם, שהה זמן מה בסאלי ובשנת 1674 נתמנה לרבה של הקהילה האירופית של טנג׳יר. ר׳ אברהם כהן היה שבתאי אדוק ועל־ידי גימטריאות ונוטריקונים קבע ששבתי צבי עתיד להתגלות מחדש בכל עוזו והדרו בעוד שנתים. רמז לאמיתות משיחיותו של שבתי צבי מצא ר׳ אברהם בחישוב צרופי האותיות הראשונות של הפסוקים חבאים: שמות, פרק ד׳ פסוק 13, דניאל, י״ב 7, וזכריה, ט׳ 9, הנותנות סך.814 שמו של שבתי צבי בגימטריה גם כן 814. ואילו שנת הגאולה – שנת תל״ה (1675), הוא מצא בראשי התיבות של הפסוק האחרון של הפרק חאחרון של ספר תהלים המסתמכים ב־435 (כל הנשמה תהלל יה = 435) שהיא שנת תל״ה (1675).

כל החישובים של הרב מטנג׳יר כתובים ב״תיאור״ – לפי שאנטאל דה לה ורון – בפרטי פרטים, עם ציטטות עבריות והעתקתן לאותיות לטיניות.

לר׳ אברהם כהן היו קשרים הדוקים עם קהילות שבתאיות אחרות ברחבי אירופה ושנה לפני כן קיבל ידיעות על־ידי אנשי הצי של איזמיר שקיימת התעוררות בין חסידי שבתי צבי ושיש להם אמון בו בלתי מעורער ובלתי מסויג.

הסופר האלמוני מוצא קירבה בין הכיסופים המשיחיים של היהודים לבין הכיסופים המשיחיים של הנוצרים שבאו לידי ביטוי בתנועה הנקראת ״הממלכה החמישית״. גם אנשי תנועה זו ציפו באותה שנה לשלטון הממלכה האוניברסלית שתבשר את הגאולה הקוסמית לאנושות ולעולם, וזאת מבלי שהיה איזה קשר גלוי או סמוי בין מאמיני וחסידי שתי התנועות. יש מקום לשער שהאוירה המשיחית הכללית ששררה, תרמה ועזרה להגברת המתח המשיחי בקרב הקהילה היהודית במרוקו.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-עמ' 116-113