מורשת יהדות מרוקו

לא היתה זו דאגה אמיתית למעמד האשה אלא חלק ממסע המרכוז והמודרניזציה, ובעיקר האוטוקרטיה של השאה. גם העיור והמודרניזציה השאירו את מבנה המשפחות באיראן, את החלוקות המגדריות, ואפילו את קצב הריבוי הטבעי, ללא שינוי מהותי. למען האמת, רק מעטות מהנשים – רובן עירוניות ובעיקר מטהרן – נהנו מתחושת שחרור בהשפעת השינויים של השאה. חלק גדול של הנשים נפגעו מההוראה החד־משמעית להסיר בכוח את הצ׳אדור מראש כל אשה שתצא בו לרשות הרבים, ורבות העדיפו להישאר בבתיהן מאשר להיחשף באופן שהן חשו שהוא כה בלתי מהוגן. עבור חלק מנשים אלה פירוש ההוראה והעוינות שעוררה הביאו להתעוררות של עוינות גורפת לרפורמה ולמודרניות. ההוראה להסרת הצ׳אדור בוטלה עם התפטרותו של השאה בשנת 1941, ומיד נוצר לחץ מצד החוגים הדתיים אף לסגירת בתי הספר לבנות.

עלייתו של רזה שאה הקלה מאד על מצב היהודים באיראן בכלל ובמידת־מה גם במשהד. עם זאת, במשהד – שעמדת המנהיגות הדתית המקומית הקרובה היתה תמיד חשובה יותר מהשלטון המרכזי הרחוק – המשיכה הקהילה לחיות כקהילה של אנוסים. כאשר ביקר יצחק בן־צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, בטהרן בשנת 1935, הוא התפעל למראה היהודים ממשהד שהם כה זהירים במצוות בטהרן, אך עדיין מבקרים במסגד בהיותם במשהד. תעודות זהות איראניות משנות השלושים עדיין נושאות את ההגדרה ״מוסלמים חדשים״. השפעה מלאה של מדיניותו של השאה על הליכות העדה המשהדית בכלל ועל מעמד הנשים בפרט חלה רק אחר צאת העדה ממשהד ומן האונס שלה, כמעט כאיש אחד, אחרי מלחמת העולם השנייה לטהרן. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר קהילת האנוסים עזבה ברובה את משהד, יכלו גם נשות האנוסים להצטרף למיעוט זה. שום דבר מהעוינות של המימסד הדתי השיעי לא היה לו הד בקרב קהילתם.

גם בעודן במשהד היה בשלטונו של השאה משום שינוי ראשון במעמדן של הנשים כתוצאה משינוי מעמדן של הנשים של חברת הרוב המוסלמית. שני השינויים המרכזיים כרוכים בייסוד בתי ספר לבנות ובהעלאת גיל הנישואין. גיל הנישואין הועלה, כך שמי שנולדו כבר בעשורים הראשונים של המאה העשרים התחתנו לאחר גיל חמש־עשרה. בשנות השלושים כבר היה בית ספר לנשים במשהד, ומכיוון שכך הוא שימש גם את בנות האנוסים. למעשה, אף על פי שהיה זה בית ספר כללי, הוא הוקם בתרומתו של יהודי ולמדו בו בעיקר בנות האנוסים. בין יתר המקצועות למדו עברית בהתאם למקומה של הנאמנות לארץ ישראל בחיי התרבות של העדה.

עם זאת, אין לראות במגדיר השלישי – דהיינו מצב האונס – ניסיון לחיות כאשה יהודיה בביתה וכאשה מוסלמית מחוץ לבית גרידא. למעשה, אפשר לטעון כי המצב זה היה ^{המשמעותי והמשפיע מבין שלושת המגדירים. האונס גרם לכך שחברה יהודית שהיתה בה חלוקת יחסי} כוחות מקובלת בקהילות יהודיות באיראן, היתה צריכה להיערך מחדש לתנאי מחתרת. חלק גדול למדי מיהודי משהד – כשלוש מאות מתוך שבע מאות המשפחות – עזבו את העיר תוך פרק זמן קצר, למרות הסיכון הגדול שהיה בדבר. הסידורים המיוחדים שנדרשו לשימור המסורת בתנאי המחתרת דרשו בהכרח עליית אנשים, כוחות וכישורים חדשים; ובראש ובראשונה העצמה של האשה בגלל הקשר שלה לחינוך הילדים ולתפקוד המשפחה.