מורשת יהדות מרוקו

המחצית הראשונה של המאה השמינית הייתה תקופה של פעילות נמרצת בקרב השיעים הקיצוניים. במהלכה הופיעו כתות ותת־כתות  למכביר בקרב האוכלוסייה המעורבת של דרום עיראק וחופי המפרץ הפרסי. תורותיהן היו שונות ואקלקטיות, והמעבר מכת לכת וממנהיג למנהיג היה קל ונעשה לעתים תכופות. המקורות המוסלמיים מציינים שמותיהם של מטיפים רבים, חלקם ממוצא פשוט, שהנהיגו מרידות וסופם שהוצאו להורג. כמה מתורותיהם הפכו מאוחר יותר אופייניות לאסמאעילים. קבוצה אחת ביניהן נהגה לחנוק את קרבנותיה בחבל התוך מצווה דתית – נוהג מקביל בעליל לכת התַ׳אגִים בהודו, המבשר את מעשי הרצח של החשישים. אפילו בין בעלי התורה המתונה היו קבוצות מיליטנטיות שניסו לתפוס את השלטון בכוח הזרוע. הם נחלו תבוסה וחוסלו בידי צבאות האומיים ואחר כך גם בידי העבאסים.

רוב התנועות המיליטנטיות הקיצוניות הקדומות במחצית השנייה של המאה השמינית נכשלו ונעלמו כליל או התמעטו באורח ניכר. היו אלה האמאמים החוקיים, אשר בהיותם מתונים, גמישים ועם זאת עיקשים, שמרו על האמונה השיעית והעשירו אותה בהכשירם את הדרך לקראת מאמץ חדש וגדול יותר להשתלט על העולם המוסלמי.

למרות כישלונות אלה בשלב קדום, ואף כי האִמאמים ריפו את ידיהם, הוסיפו להופיע קבוצות מיליטנטיות קיצוניות אפילו בסביבתם הקרובה של האמאמים החוקיים עצמם. הפילוג המכריע בין הקיצוניים והמתונים אירע בשנת 765 לאחר מותו של ג׳עפר אלצאדק, האמאם השישי אחרי עלי. בנו הבכור של ג׳עפר היה אסמאעיל. מסיבות שאינן ברורות כל צורכן – אפשר שבגלל התחברותו לגורמים קיצוניים – נושל אסמאעיל מהיותו יורש. רוב השיעים הכירו באחיו הצעיר, מוסא אלכּאט׳ס, כּאִמאם השביעי. שושלתו של מוסא נמשכה עד האמאם השנים עשר, זה אשר נעלם בשנת 873 בקירוב ואשר נחשב עד היום האמאם המיוחל, המהדי של רוב השיעים. חסידי שנים עשר האמאמים, הידועים בשם אִתְ׳נַא-עַשַרִיָּה (כת השנים עשר) מייצגים את הפלג המתון יותר של הכת. המחלוקת ביניהם לבין הגוף העיקרי של הסונים מצטמצמת בכמה ענייני הלכה, שחשיבותם הלכה והתמעטה במרוצת הזמן. מאז המאה השש עשרה נעשתה השיעה השנים־עשרית לדת הרשמית של איראן.

קבוצה אחרת קיבלה את אסמאעיל ואת צאצאיו והיא ידועה בשם אסמאעיליה. לאחר שפעלו בסתר במשך תקופה ארוכה, הקימו כת אשר בליכודה ובארגונה, מצד כוח משיכתה האינטלקטואלי והרגשי כאחד, עלתה על כל יריביה. את ההשקפות המבולבלות והאמונות התפלות והפרימיטיביות של הכתות הקדומות החליפה קבוצת תאולוגים בולטים בעלי תורה דתית ברמה פילוסופית גבוהה, שיצרה ספרות שרק עתה, אחרי מאות שנים של ליקוי מאורות, היא זוכה להערכה אמתית. למאמין האדוק בדת הציעו האסמאעילים כבוד לקוראן, למסורת ולמצוות, לא פחות מאשר הסונים; למשכיל הציעו הסבר פילוסופי ליקום, המיוסד על מקורות ההגות העתיקה ובייחוד על הפילוסופיה הנאופלטונית; לאיש הרוח העניקו אמונה רגשית אישית חמה, היונקת את כוחה ממופת סבלם של האמאמים ומהקרבתם העצמית של חסידיהם – התנסות בייסורים ובהשגת האמת. ולבסוף – לבלתי מרוצים הציעו את הכוח המושך הגלום בתנועת אופוזיציה חזקה, נפוצה ומאורגנת כהלכה, אשר נראה היה שהיא יכולה לספק אפשרות אמתית להפיל את המשטר הקיים, ולייסד במקומו חברה חדשה וצודקת, אשר בראשה האִמאם – יורש הנביא, בחיר אלוהים ומנהיגה החוקי היחיד של האנושות.