אשה-מזרח-עולות-צפון אפריקה


עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה. מיכל בן יעקב

 

%d7%90%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%90%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97האם השינויים האלה ייחודיים לעולות כולן בארץ ישראל או למערביות בלבד? נראה כי המבנה הדמוגרפי של הקהילות ומצוקתן הכלכלית מזה, ותודעת הקדושה של ארץ ישראל ותחושת השליחות שחשו תושביה מזה, יצרו תנאים שאפשרו יתר ניידות של נשים במרחב ופעילות רחבה בפרהסיה. האם אפשר להתייחס לקדושה של ארץ ישראל כאל גורם המשחרר נשים בכלל, ואלמנות בפרט, להתגורר יחד בחופש יחסי, ולעבוד מחוץ לביתן, או האם אפשר לראות את הדברים באור שונה, שלפיו המצב הגשמי משעבד אותן בגלל האילוצים החומריים, או שמא שתי האפשרויות גם יחד משמשות כאן? האם מעמדן הוטב בארץ או הורע?

כדי לקבל מענה ולו חלקי יש לבחון את מיקומם הפיזי של חדרי האלמנות ואת הקשר בינו ובין מעמדן בחברה. המצב הכלכלי הדחוק קבע את מיקום מגוריהן. דירות לאלמנות נקבעו לפי יכולתן של הנשים לשלם שכר דירה, לפי מיקומם של חדרים שהוקדשו, שהורישו או שנמסרו לידי הקהילה, ולפי זמינות הבניינים והמגרשים לקנייה או לבנייה.

מיקומם המרכזי של חדרים שהקצו מנהיגי המערביים לאלמנות מצביע על התייחסותם הרצינית לנשים אלה. המערביים הקצו לאלמנות חדרים במרכז דווקא — בתוך חצרות בתי הכנסת ממש — ובמכלולים של הקהילות. האם החדרים האלה היו המקומות היחידים שעמדו לרשות הקהילה או שמא הנשים תבעו מקומות אלה בשל רצונן לקשור את חייהן למרכזי התפילה והפעילות בקהילה? ייתכן שגורם אחר השפיע על מקומות מגורים אלה שהוקדשו לנשים — היתרונות שהפיקה הקהילה מפעילותן של נשים אלה. בחלקן של הנשים שזכו בחדרים אלה נפלה גם הזכות לטפל בצרכים הפיזיים של המקום ושל הלומדים והמתפללים בו. הן שהכינו שמן למאור, תה ללומדים, והן שניקו את המקום — תפקידים שמילאו נשים גם בבתי כנסת בחוץ לארץ. גורם זה השפיע הן על הנשים והן על מנהיגי הקהילה הגברים, וקשה להבחין בו קו ברור בין סיבה ותוצאה.

 

באשר לשאלה בדבר מעמדה של ארץ ישראל וקדושתה מול האילוצים החומריים שתבעו מהנשים פעילות שחרגה מזו המקובלת בקהילותיהן בחוץ לארץ, נדרש עיון במאפיינים של הגירת נשים בכלל. ממחקרים רבים על מהגרות בעולם, ובמיוחד על מהגרות מחברות מסורתיות, עולה כי תהליכי ההגירה וההתאקלמות של הנשים בחברה החדשה מאפשרים צורות התנהגות ודרכי פעולה שלא היו מקובלות בקהילות מוצאן. השינויים האלה התאפשרו לא רק בשל האילוצים הכלכליים והצורך לספק תנאי מחיה בסיסיים, אלא גם בשל כלל התמורות שחלו בחייהן ובחיי משפחותיהן בעקבות תהליכי ההגירה.

בהשוואה בין העולות מצפון אפריקה בארץ ישראל המסורתית במאה התשע־עשרה לבין מהגרות יהודיות בארצות הברית המתפתחת בראשית המאה העשרים עוסקת פולה היימן. וכך מתחדד ייחודה של עליית נשים מערביות, אבל גם מובלט הדמיון בינה ובין הגירת נשים, ונשים יהודיות בכלל. היימן מדגישה היבטים רבים על אודות מהגרות לארצות הברית, היבטים התקיפים גם לדיון הזה על עולות מצפון אפריקה בארץ ישראל במאה התשע־עשרה. בין ההיבטים: א. נשים וילדים היו הקרבנות העיקריים של העוני, וחוויותיהם היו שונות מאשר אלה של גברים; ב. כדי לספק את צורכיהן יכלו נשים מהגרות לפעול בחופשיות יחסית! ג. פעילותן מחוץ לבית לא ערערה את מרכזיותו של הבית בתפקידיהן ובחייהן המעשיים.

מרבית העולים הגיעו במסגרות משפחתיות ממרוקו ומקהילות שהיו נתונות שם בעיצומן של תמורות פוליטיות, כלכליות וחברתיות. אך לעומת ההגירה לארצות הברית היו המניעים של הנשים בעלייתן ארצה, כמו של הגברים, רוחניים־דתיים בעיקרם. זאת ועוד: מעמדן של נשים כאלמנות מצביע על החלטה המושפעת ממחזור החיים האישי שלהן יותר משהיא מושפעת ממצב היהודים בקהילותיהם מבחינה פוליטית, כלכלית וביטחונית. כך, למשל, אפשר להבין את עלייתן של האלמנות מתוניסיה לצפת סביב לשנת תרי׳׳ב/1852, בשעה שגברים מעטים עלו משם..

בקהילות המסורתיות במרוקו, כמו בארצות הגולה האחרות במאה הנדונה, קיבלו עליהן הנשים היהודיות את הנורמות הדתיות של הקהילה ושל ההנהגתה הגברית שלה. עם זאת, הן שאפו לבטא את דתיותן בדרכים משמעותיות להן. בעניין זה יוזכר מחקרה של חוה וייסלר, שבו היא מצביעה על תפילות של נשים ועל פיתוח טקסים ייחודיים להן. גם בארץ ניצלו נשים תחומים שבהם שלט המנהג ולא ההלכה, ובעיקר בטקסים בבתי קברות ובמקומות הקדושים. הדבר דומה לפעילותן בקהילות במרכז מרוקו ובדרומה, בהילולות ובביקורים בקברי צדיקים. בעלייתן ארצה ובהתיישבותן בערי הקודש מצאו נשים רבות נתיבים רחבים יותר ואפשרויות פתוחות יותר לביטוי עצמי דתי.

סיכום

השינויים שחלו במעמדן של נשים בהגיען ארצה מצפון אפריקה במאה התשע־עשרה פעלו גם לטובתן גם לרעתן, אם כי בתחומים שונים. עצם עלייתן ארצה של אלמנות ושל נשים בכלל הייתה בגדר הגשמה אישית ובגדר ביטוי מובהק הן לשאיפותיהן הרוחניות והן לעצמאותן ולשליטתן על עולמן הרוחני. לאחר עלייתן נראה כי העולות המשיכו את דפוסי התנהגותן הדתית של נשים במגרב, אך בעוצמה מוגברת ובתדירות רבה יותר. הן נהגו חירות יתר בניידותן המרחבית ובפעילותן מחוץ לבית. הן ביקרו בקבר רחל, השתטחו על קברי צדיקים והתקבצו מסביב לבתי הכנסת. בפעילותן החומרית הן נדרשו לצאת מבתיהן כדי למצוא פרנסה וקורת גג בדרכים עצמאיות יותר מאלה שבקהילות מוצאן. בהסתמך על ההנחה כי ארגון המרחב הוא ביטוי של ארגון החברה, ובהעדר תיעוד ישיר וברור בנושא, נוכל להצביע בזהירות על חירות יתר בפעילותן של העולות בארץ ישראל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר