גלות


גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-דן מנור

גלות וגאולה-דן מנור

תפיסת־עולם זו, הרואה את גילויי הלחץ של המציאות הגלותית בהווה כמעוגנת במציאות המקראית הקדומה, מתגלה גם בכתביהם של המחברים המאוחרים, בני המאות הי״ז והי״ח. ר׳ משה בירדוגו, הידוע בכינוי המשבי״ר, מפרש אחדים מן הדימויים המליציים שבמקרא כרמזים לגילויי הלחץ של זמנו. ״פרים רבים״(תה׳ כ״ב, י״ג) הם גובי־המס מטעם השלטונות החומסים את ממונם של ישראל, אבירי בשן״(שם) הם המלשינים המוסרים את ממונם של ישראל למלכות: ״כאן נתנבא על גלותנו זה אשר אכלונו הממונו,זהו סבבוני פרים רבים (שם) המלחכים את ישראל כלחוך השור ועוד אבירי בשן (שם) שהם בעלי לשון כתרוני (שם) פירוש מכתירין אותי בכתר שם טוב לאמר פלוני עשיר והולכים ואומרים למלכות״.

אנו שומעים כאן על נגישות כספיות שקרבנותיהן העיקריים היו אמורים להיות האמידים שבקרב הקהילה. אלא שכאן נפתח פתח למלשינות ביוזמתם של השלטונות עצמם. על מנת להרחיב ככל האפשר את חוג משלמי המסים. יש להניח שבעלי־לשון המוסרים את ממון ישראל למלכות קמו מקרב הקהילה עצמה, על אף שהמחבר אינו מציין זאת בפירוש. גילויים אלה של מלשינים יהודים מגבירים בוודאי את תודעת הטרגדיה של הגלות. אך על־פי פירושו של המחבר, הרואה בתופעה זו נבואה מקראית, היא נתפסת כגזרה אלוהית, שיש להשלים עמה.

בעקבות דימוי ישראל לעבד הנושא את עיניו לרחמי אדוניו(תה׳ קכ״ג ב׳) מביע ר׳ שמואל ד׳ אבילה את רחשי לבם של בני דורו, שאף הם חשים את עצמם כעבד שנפשו יוצאת לחירות, אך באין לו אורך־רוח להמתין עד תום תקופת השיעבוד, הוא מייחל שאדוניו יטיל בו מום, ועל־ידי כך יזכה בחירות מוקדמת בהתאם להלכה: ״וז״ש הנה כעיני עבדים (שם) ר״ל אנחנו המדוכים במכות בגלות אנו מצפים כעיני עבדים אל יד אדוניהם שממתין ומצפה אימתי יטיל מום בו בעיניו כדי לצאת לחירות״. אם נשפוט לפי הנמשל במלואו, הרי פירושו של דבר הוא, שהמחבר סבור, כי אסון לאומי שיותיר את רישומו בעם כהטלת מום בגוף עשוי להחיש את הגאולה. במלים אחרות, החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה. אם אין הכוונה כאן לחבלי־משיח לפי המסורת העממית, הרי זוהי בוודאי דעה תמוהה." הגרעין ההיסטורי המצוי בדברים אלה משתקף בשני רמזים בלבד: א) העונש הפיזי שבו נהגו שלטונות האיסלם במרוקו להשתמש כלפי היהודים ב) השם ״גלות ישמעאל״, שבו נוקב כאן המחבר, ככינוי לגלות היהודים במרוקו. לפי עדותו של בירדוגו הכאת יהודים על צוואר נראתה בעיני האיסלם כאות לכניעת היהודים, ולפיכך התיחסו המכים לתופעה משפילה זו כחוק שיש ליישם אותו בכל הזדמנות על מנת להשפיל את היהודים: ״שחוק לישמעאלים הטפשים להכות כל איש ישראל על צואת והיא להם הכנעה לישראל״."

הדימוי של ישראל בגלות לעבד מצוי גם אצל בעל־העיקרים, אך הוא מדגיש יותר את ההשפלה והייאוש ולא את כיליון־העיניים, כדעת המחבר כאן: ״כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון […] ולא כעבד המצפה לחירות״(ר׳ יוסף אלבו, ס׳ העיקרים, חוצי מחברות לספרות, ת״א תשכ״ד, מאמר ד׳ פרק נ׳, עמי 895.

״[…] לפיכך חננו ה׳ ממכותינו לבל ימיתו אותנו במכות קשות״, אוזן שמואל, דרוש למעלת התשובה, ד׳ ע״א. על תופעה זו יש לנו עדות מפי שני מגורשים, שאחד מהם, לפחות, חש אותה על בשרו, כפי שהוא מספר: ״ומשם נסענו להלוך אל הברבריאה של מלכות פיס בארץ ישמעאל […] וישמעאל, אחד שהיה מספרד דר במקומי נזדמן לשם. ושם עלי עלילות דברים והאמינו לו בשלושה עדים והכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי והשליכוני בבור תחתיות וגו׳״ (ר׳ יהודה חייס, מערכת האלהות, מנסובה שי״ח, הקדמה, ב׳ ע״ב). המגורש האחר הוא ר׳ אברהם סבע, שאף הוא הגיע למלכות פיס, ובאחד מחיבוריו הוא מביא שיחה מפי שני יהודים משתי גלויות. זה שמגלות אדום מספר על חלקת הלשון האופיינית לתעמולה הנוצרית נגד היהדות ואילו בן גלות ישמעאל מספר על האופן המשפיל שבו נהגו הישמעאלים להכות את היהודי, כגון סטירות ומריטת לחי (ר׳ אברהם סבע, אשכול הכופר, פירוש לאסתר״דראהביטש, תרס״ד, עמי ס״ו). ר׳ דוד חסין בן המאה הי״ח(1792-1722), משורר ידוע מבני מרוקו, כותב אף הוא בעניין זה: ״ואויב מלקה אותי וחובט מעל צוארי אפרוק עולו״(תהילה לדוד, כזבלנקה תרצ״א, דפוס יהודה רזון, אהבת דוד י״ט ע״ב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר