מורשת יהדות מרוקו

היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית – אליעזר בשן

היהודים והשלטון

שליטי מרוקו הקפידו לקיים את תנאי עומר ואת מעמד הד׳מי של היהודים לאורך כל המאה התשע־עשרה, תוך מתן פרשנות מחמירה. ביטויים לכך אפשר למצוא בהוראותיהם ליהודים. כך, למשל, בשנים 1808-1807 חייב סלימאן השני את יהודי סאלה, רבאט, מוגאדור ותיטואן לגור במלאח, בדומה ליהודים ברוב הערים האחרות. בשנת 1836 פנו יהודי פאס אל עבד אלרחמאן השני בבקשה להתיר להם לבנות בית מרחץ לעצמם, מפני שלא הותר להם לרחוץ בזה של המוסלמים. לאחר התייעצות עם חכמי דת השיב הסולטאן בשלילה, ונימק את תשובתו בטענה כי בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניקם ליהודים, מפני שאין הרחצה דרושה להם לפי דתם. בתקופת מחמד הרביעי נאלצו גברים ונשים לעבוד למען השליט גם בשבתות ובחגים. ב־1873 נכפה על היהודים, בין השאר, לעסוק במליחת ראשיהם של מי שהוצאו להורג כדי שאפשר יהיה לשמרם זמן רב ולהוקיעם בשערי העיר. באותה שנה העביר מושל העיר מזגאן את יום השוק משני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בו.

ידיעות על מצבם החמור של היהודים במרוקו הגיעו לאירופה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעקבות פעילות של אגודות אירופיות. למשל, בין השנים 1864- 1880 נרצחו ברחבי מרוקו 307 יהודים – לפי חלק מהמקורות 343 – והרוצחים לא הועמדו לדין. בתחילת 1880 פרץ סכסוך, שהידרדר עד חילופי מכות, בין יהודי שהחזיק בחסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי הצליח לברוח, אך אספסוף תקף עוברי אורח יהודים וביניהם זקן, רצח אותו ולאחר מכן שרף את גופתו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית בריטית, ומשפחת הקרבן קיבלה פיצוי מהסולטאן. יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, אשר דאג לפרנסתה של אישה מוסלמית בשנת בצורת, נפל קרבן לעלילה של המושל כי הרתה לו, והוצא להורג. בשנים 1883-1880 הולקו נשים יהודיות בטנג׳יר ובקזבלנקה עקב עלילות שונות. הסולטאן חסן הראשון הפקיע חלק מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים – בשנים 1877 ו־1884 – למרות הפצרות של גורמי חוץ, כשגריר בריטניה במרוקו, לא לעשות זאת.

ב־1886 הוטלו על היהודים הגבלות שונות: נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא היתר של הסולטאן, להיכנס לבית קברות מוסלמי, להיראות בפומבי בחגים מוסלמיים, להרים קולם בתפילה ועוד. מדי פעם הוטלו איסורים נוספים, כגון איסור לתקוע בשופר בראש השנה ובהלוויות. בתביעה נגד מוסלמי עדותם נחשבה לא קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי הייתה מבטלת אותו. בפברואר 1888 הגישו נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה וסגן נשיא ״אגודת אחים״ תזכיר לממשלת בריטניה, שבו גוללו בפירוט את ההשפלות שחווים יהודי מרוקו ואת ההגבלות בחייהם, ביניהן כאלה שאינן כלולות בתנאי עומר. בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, ביניהם נשים וטף, משלושה כפרים באזור הסוס. בתיהם הועלו באש והם נותרו ללא קורת גג, בשדות ובקור. רק לאחר התערבות דיפלומטית בריטית התיר להם הסולטאן לחזור למקומם. בסוף שנות השמונים ובראשית התשעים הגיע מידע לאירופה על מצוקתם של יהודי דמנאת, אשר נפלו קרבן לפרעות בשנים 1891-1884. גם יהודי מראכש סבלו מידם הקשה של המושל והקאדי¡ יהודים הולקו באכזריות כה רבה עד שהיו בהם שהתאסלמו. בעקבות הידיעות הללו יצא בדצמבר 1893 מבריטניה לטנג׳יר שמואל מונטגיו(1911-1832), חבר פרלמנט ונדבן שפעל למען יהודים במצוקה. מטרת ביקורו הייתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על שלום היהודים, אולם פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ לא נשאה פרי.

היו מקרים של התערבות שליטים כדי למנוע פגיעה ביהודים או להקל על מצבם. התערבות זו הייתה פרי הנסיבות המיוחדות של האירוע, של מערכת היחסים של היהודים עם המושלים או של לחץ מבחוץ. הסולטאן חסן הראשון ויתר בשנת 1887 על מסים שהיו חייבים לו יהודי מראכש עבור שמונה שנים, בגלל שנות הבצורת הקשות שהיו אז. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר תפילה לשלומו שנכתבה בערבית. הסולטאן נשק את הנייר ואמר שלא ידע כי נאמנותם לו כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. ב־1889, בעת ביקורו בתיטואן, הורה להגן על יהודי העיר בעקבות פנייה של משלחת שמנתה את נכבדי הקהילה, וביניהם הרב הראשי. לפני צאתו את העיר פנו אליו גם יהודים מששואן והתלוננו על רדיפות¡ הסולטאן הורה למושל להגן עליהם. בהתערבות הקונסול הבריטי במרוקו חולק בשנת 1882 מזון ליהודי מוגאדור שנפגעו מבצורת. כעבור כמה שנים, ב־1904, שוב הייתה שנת בצורת והסולטאן עבד אלעזיז הורה לחלק מזון גם ליהודים, בעקבות פנייה של משלחת רבנים.

דמי

בן חסות – מעמדם המשפטי של היהודים ושל הנוצרים תחת שלטון האסלאם. מעמד זה, המעוגן בקוראן, הקנה ליהודים, כבני עם הספר, זכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם ולגבות מהם את מס הג׳זיה.

תנאי עומר

מערכת של הגבלות וציוויים שהוטלו על היהודים והנוצרים בארצות האסלאם, המיוחסת לכיליף עומר אבן אלחטאב. מערכת הגבלות זו נועדה להבדיל פיזית בין המוסלמים והכופרים, לתת כבוד למוסלמים ולהשפיל את היהודים והנוצרים. אין גרסה רשמית ואחידה של ההגבלות, אך הן קבעו את כללי ההתנהגות של יהודים בחברה המוסלמית. כך, למשל, הם היו חייבים ללבוש לבוש מיוחד, נאסר עליהם להשתמש בנשק או לרכב על סוסים, ועוד. כל שליט נהג להוסיף הגבלות או לא לקיים הגבלות מסוימות.