מורשת יהדות מרוקו

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים

השבת

עם הדלקת נרות השבת יורדת הקדושה על הבית, וכל הטרוניות נעלמות. הכול רחוצים ולבושים בגדי שבת, ואור נסוך על כל פינה. אבא – אליו נלווים לבית הכנסת סבתא והילדים, ומי לא מכיר את בית הכנסת ״יד שלמה", על שם שלמה בחבוט, בית הכנסת של "המוגרבים״, שבו מתפללים בנוסח יהודי אל־מגרבז

ממרכז רוחני זה המשיך אבא לשאוב את מורשת אבותיו. אך לא תמיד היה אבא יוצא מבית הכנסת במצב רוח מרומם. פעמים, לאחר תפילה נפלאה, הייתה נופלת קטטה בבית הכנסת. רק שעה קלה לפני כן סיים החזן את הפסוקים הנהדרים מתוך התרפקות שבקדושה "לכה דודי לקראת כלה", וכבר קול דברים, המולת חולין, מריבה וגידופים. כל מורת הרוח, אשר הצטברה במשך השבוע מצאה עתה את פורקנה בבית הכנסת. תופעה זו הייתה ממש חותכת כאזמל בבשרו של אבי. רבים מן המתפללים, שקדושת המקום הייתה יקרה להם, היו ממהרים לעזוב את בית הכנסת, אולם אבא היה נשאר עד הסוף ומסתכל חיוור סביבו, ועיניו שואלות ותוהות: ״משום מה בחרו דווקא במקום קדוש למלחמת שפתיים"? שבנו מבית הכנסת, השולחן היה ערוך ומכוסה מפה לבנה. כל אחד היה תופס את מקומו סביב השולחן. אבא מקדש על היין, ומגיע תור מזמור השירים: "בר־יוחאי״, "שלום עליכם" ו״אשת־חייל״, כשכל אחד מאתנו מנסה להרים קולו ולהפגין את הידע בפזמונים אלו.

אמא הייתה מגישה מתבשיליה הערבים ומצפה להערכה על תבשיליה. אולי החסירה מלחי אולי חריף מדי? ואולי עברה את המבחן? והנה אבא מתחיל לבחון אותנו ולנסות אותנו בשאלות. השאלות נשאלו בדרך כלל מהתנ״ך, ומי שהבריק בתשובותיו נחשב לחכם. כשאבא רצה להפליג בסיפוריו, היה עליו לפתוח בשיר "זמר הפלוגות", שיר אשר העביר אותנו מהטקס הדתי למעורבות בחיי יום יום ובביטחונה של מדינתנו. בסיום השיר ניתנה רשות הדיבור לאבא. אבא נהג לשוחח עמנו על מורשת אבותיו ועל הקשר הפנימי שלו לארץ. הוא תמיד חזר ושינן"לא על טס של כסף הגישו לנו אומות העולם את מדינת ישראל״. שבע מדינות ערביות הכריזו עלינו מלחמת שמד. היישוב הקטן עמד על נפשו בחירוף נפש, ללא נשק, וניצח את אויביו, שעלו עליו פי כמה בחיילים ובאיכות הנשק, ומכאן מעורבותו בכל הקשור לביטחונה של המדינה.

קשה היה לנתק את אבא מסיפוריו, ומי שהצטיין באותו ערב שבת בהקשבה ובידע, הובטח לו טיול לאחד ממקומותיה היפים של הארץ. ערב שבת זה היה מסתיים במחרוזת שירי הארץ, כשקולו של זה גובר על זה. מה מאושרים היינו, שאבא ואמא ידעו לנטוע בנו מסורת ואהבת הארץ.

המבדיל בין קודש לחול

במוצאי השבת, לאחר ההבדלה, היו מתכנסים בביתנו באופן קבוע זקני העדה המערבית ובהם חיים אלבז, אדם שליווה את אבא מימי ילדותו ועד שנת החמישים לחייו של אבא.

אבא ראה בחיים אלבז מעין שמורת טבע של העדה. היה מושיבו לידו, על יד שולחן ערוך, היה מגיש לו משקה חריף לחימום האווירה, ותוך כדי אכילה היה אבא דורש ממנו לספר על העדה המערבית ומנהיגיה. התעניינותו הייתה בעיקר סביב המניעים של בני העדה לעלות לארץ ישראל. איזו תנועה פעלה לעלייתם של בני"המגרב״? ואז היה חיים מפליג בסיפוריו ומדגיש את הכמיהה לציון, הדבקות בדת, במנהגים ובמסורת, שהיו המרכיב העיקרי והחשוב בתעמולת העלייה לישראל. המנהיגים הרוחניים השתמשו בשירה ובפיוטים משלהם. כהוכחה לדבריו פתחו בפיוט, שיר על טבריה. מחבר השיר, עיוור אשר ישב באחד מערי אל־מגרב, הביע בשירו את כמיהתו לישראל ולעיר טבריה, אשר קדושי העם קבורים בה.

פיוטים אלה היו מרגשים את אבא עד דמעות, ומוצאי שבת הפך להיות ערב עדה.

חפשו מעשיכם וחזרו בתשובה

ראש השנה הוא יום הדין לכל באי העולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו ועל קורותיו שאירעו לו בשנה שחלפה. שנאמר "עיני ה׳ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, מראש השנה נידון מה יהא בסופה״. בראש השנה הכול לבושים בלבן, ומתקהלים בבית הכנסת. המתפללים מתנערים, מתעלים ומתנשאים מעולם הגשמיות אל עולם הרוחניות. לאחר גמר תפילת מעריב בליל הראשון, נוהגים לברך איש את רעהו ״לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו". סעודת הלילה – השולחן מכוסה במפה לבנה, ועליה פירות וירקות שיש בהם, או בשמם, רמז לברכות או לדברים טובים: סילקה (סלק), דגים ודבש, תמרים, רימון, תפוח־עץ, קרא (מין דלעת), כרתי(בצל ירוק). אבא נושא במזלגו מכל ירק ופרי ומדגיש בברכה את החשוב באכילתו. כל ילד מתכונן לסיום הברכה, ומחכה שאותו ירק או פרי ייפול גם לפיו. הרגע המרגש הוא תקיעת השופר, אף על פי שתקיעת השופר בראש השנה היא גזירת הכתוב, האומר: ״עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו מעשיכם וחזרו בתשובה״. בהגיע ימי הסליחות מהלך בחוצות השכונה "המכריז״, עם מנורת הלוקס בידיו, ומזרז לבוא לסליחות. אז הייתה לנו הילדים הזכות להשכים יחד עם אבא כדי להתפלל בבית הכנסת של "דוד קדוש". כילדים קטנים היינו זוכים בערב זה לקפה שחור וריחני.