מורשת יהדות מרוקו

בקוניונקטורה חברתית־פוליטית מיוחדת זאת, שהייתה רבת סתירות אך פתוחה באותו הזמן להתנסויות חדשות עבור בני הקהילה, התגבשו בשנות השמונים חוגי המשכילים העבריים והערביים־יהודיים בתוניסיה. כפי שכבר נאמר, משכילים אלה היו כמעט כולם יוצאי השכבות החלשות והבינוניות של הקהילה. בפעילותם היצירתית, העיתונאית והחברתית הם הפכו לאחת האליטות החדשות והפעלתניות שצמחו כתוצאה מהתמורות שעברו על הקהילות במחצית השנייה של המאה שעברה, וביתר שאת לקראת סופה. תהליכים אלה הורגשו בעיקר בתוניס, שבה התרכזה קהילה של קרוב לארבעים אלף יהודים, אך השלכותיהם לא נעדרו מאחדות מקהילות השדה, כגון גאבס, ספאקס, סוסה או מהדייה, שבהן פעלו תלמידי חכמים ורבנים משכילים, אולם כיחידים וכבודדים יותר מאשר במסגרת חוגים מאורגנים. בקהילות אחרות, בעלות ממסד דתי רב עצמה ומסורת יהודית־קהילתית מיליטנטית, כגון ג׳רבה, לא קמו כלל באותה העת חוגי השכלה, לא צרפתיים ולא עבריים או ערביים־יהודיים.

בתוניס, כאמור, התקיימה הפעילות המשכילית האינטנסיבית ביותר. בתקופה שבין שנות השישים של המאה הי״ט לתחילת המאה העשרים צמחו שלושה דורות שונים של משכילים שניהלו פעילות משכילית בעברית או בערבית יהודית, ותרמו תרומה נכבדה לפיתוחה של תרבות עברית ויצירה ערבית־יהודית ראויות לציון.

בשנות השישים והשבעים של המאה הי״ט פעלו משכילים עבריים בודדים שקראו עיתונות עברית ואף כתבו בה, ניהלו חוגים ללימוד העברית והדקדוק העברי ופעלו לשיפור מעמדם ההברתי־פוליטי של יהודי תוניסיה. דור זה בלל בעיקר את המשכילים אברהם שמלה, מרדכי כהן גנונא ור׳ אברהם קאסטרו. אברהם שמלה(??883-18 ו) היה סוחר, וניסה דרך כתבותיו להמגיד להזעיק את יהדות אירופה ואת הארגונים היהודיים הבינלאומיים להפעלת השפעתם על משטרו של הביי כדי שייפסקו ההתנכלויות והפגיעות בנפש וברכוש שמהן סבלו היהודים לפני הפרוטקטוראט ויובטחו זכויותיהם המשפטיות־חוקתיות על פי הרפורמות של הביי מוחמד אל־צאדוק. הוא גם פעל בכתבותיו וכן בפניותיו הישירות לחברת כי״ח לפתיחת בית־ספר לחינוך מודרני בקהילה. על מרדכי כהן גנונא (1886-1830), עמיתו של אברהם שמלה, כותב תלמידו שלום פלאח:

החכם הבלשן סופר מהיר וחכם חרשים […] אשר נשא וגבה מאד בכל מיני חכמה ומדע, מלא וגדוש בש״ס ופוסקים ושו"ת. וגם דרכי הקבלה לא מוזרים לו, וידיו עשו חיל במשפטי הלשון העברית ודקדוקה, והמציא ברוח דמיונו איזה בריאות חדשות אשר לא שערום כל חכמי המדקדקים. […] הוא הצליח מאד במלאכתו המחוכמה מלאכת הספרות, כי לולא היה שוקד על המלאכה הזאת אשר ממנה מצא לחמו כי עתה העשיר את ספרותנו עשר רב, ובכל זאת ידיו עשו תושיה בבאורי התנ״ך לפי חקי ההגיון ומשפטי הלשון.

ר׳ אברהם קאסטרו ניהל במסירות רבה את התלמוד־תורה של הקהילה לפני ייסודו של בית־הספר של כי״ח, ועשה חיל בעמלו החינוכי. כך מתארו עיתונאי מתוניס:

החכם התורני, קנקן חדש מלא ישן, מלא וגדוש בכל מיני חכמה ומדע ובלשון האיטלקית והצרפתית לו יד ושם, וגם בספרות העברית גדל כחו מאד. […] הוא שמש בכהנת גזבר ת״ת איזה שנים וידע איך לכלכל צרכי החנוך, ונהל את בית הספר לפי רוח העת. […] האיש המנצח על המלאכה הפליא לעשות עם חניכיו, הוא הצעידם בדרכי הישוב ובמוסר וד״א [=ודרך ארץ] עשר מעלות קדימה, ובימיו החל הבית הזה לעשות פרי הלולים ולבכר את בכורי התורה והחכמה לפני בא עתם, כי נמצאו נערים בני שמנה ותשע שנים שהיו שקלי וטרי בפלפול וסברא כאחד החכמים הגדולים. הוא עבד את עבודתו בחריצות נפלאה בכל סדר ובכל משטר.

לגבי דור ראשון זה של משכילים, שפעל לפני הטלת הפרוטקטוראט הצרפתי, שפת -השכלה הייתה כמעט אך ורק עברית. בה הם כתבו את כתבותיהם או את כתביהם, ואותה הם לימדו או טיפחו במסגרת החינוך הפרטי או הקהילתי. בדור השני, לעומת זאת, עם התעוררותו של הצורך להפיץ את מסריה של ההשכלה הכללית והעברית לשכבות העממיות הרחבות, הפכה מהר הערבית היהודית לשמש כשפת האינפורמציה והוולגריזציה של הידע החדש תחת עטם של המשכילים, ותוך שנים מעטות גם כשפת כתיבה ויצירה ספרותית בלעדית כמעט. רוב מנהיגי החוגים המשכיליים שהתארגנו ופעלו בשנות השמונים והתשעים היו דו־לשוניים, אך רק שלום פלאח השאיר אחריו יצירה משמעותית בשתי השפות גם יחד. על אחדים ממשבילים עבריים אלה כתב יעקב גולדמן:

מבין המשכילים הנושאים נפשם אל למוד לה״ק [=לשון הקודש] יתנוסס לתהלה המורה היקר ומאד נעלה ה׳ שלום פלאח הי״ו, הוא המקנא קנאת השפה בפיו ובמכתביו הרבים במכ״ע העברים, הוא יורה למוד השפה לילדי תוניס — וגם בנות אחדות שומעות לקח מפיו — וכל עמל לא יעצרהו מחפש יום יום תחבולות חדשות להשלים תלמידיו בלמודם. כל ספרי החנוך אשר בלה״ק, חדשים גם ישנים נמצאו אצלו, ומבין כלם ברר לו שטה חדשה לפי רוח ילדי אפריקא ולמודם הנושן, ועמלו לא יעלה לריק, כי תלמידיו יראו ברכה בלמודם באופן היותר טוב. בין דורשי השפה העברית ויודעים ומבינים בה נוכל להזכיר אחדים — כי רבים הם — והם: הרב ר׳ יוסף הכהןהי״ו, הוא האיש אשר הקדיש זמנו לדרש ולתור אחר תולדות חכמי אפריקא מלפנים עד היום הזה, וכבר נמצאו אצלו תולדות חכמים רבים שהיו במצרים, טראבלוס, תוניס עד מאראקא, מדורות הראשונים שלא נודעו ע״פ תבל, אך ספרו אינו מסודר לדפוס עדנה: את הרב החה״ש [=החכם השלם] הגביר הנכבד מוהר״ר [=מורנו הרב רבי] אליהו טייב הי״ו, אותו נפגוש לפעמים במקום הזה — בהמליץ — חתום בשם אך טוב […] ואת החכם השלום [!] ר׳ דוד נאקאש הי״ו אשר לפעמים רחוקות נמצאהו במכה״ע העברים בשם ״הבוסתאן.

גם מו״ל עברי ישנו פה, המו״ל מכ״ע באותיות עבריות ובשפה המדוברת, הוא הרב החכם מוהר״ר מסעוד מעארך הי׳יו. המו״ל הנהו חכם ונבון יודע שפת עבר, ולבו עליו דוי כי לא יוכל למלא עצתי אשר יעצתיו — להאציל מקום במכתבו העתי למכתבים בלה״ק למען הרגיל קוראיו בשפה הזאת, ובנסותו הפעם להדפיס מכתבי הא׳ [=האחד] בלה״ק במכתבו העתי — אחרי הדפיסו מקודם בלשון ערבית — העלה עליו חמת קוראיו באמרם, כי גזל מהם חלק הגליון במלאותו אותו בדבר אין מועיל ואין תבונה בו, כי היו הדברים למו כספר החתום.