מורשת יהדות מרוקו

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

פתח דבד

מאת

ד"ר שלום בר־אשר

הספר הזה מתאר את חגיהם ואת מועדיהם של יהודי המגרב. זהו הפולקלור של יהודים שישבו בתפוצה זו מאות רבות של שנים ונאבקו על חייהם במשך תקופות רבות. רפאל בן־שמחון מאפיין את היצירה העממית של יהודי צפון אפריקה על המרחב שבין טריפוליטניה לבין האטלס הגבוה שבמרוקו. אבל במוקד כתיבתו משמשת קהילתו מכנאס ״ירושלים דמערבא״ כמיניאטורה היסטורית, בסיפור שמדגים את הזרם המרכזי לא רק של יהודי המגרב, אלא של היצירה הלאומית היהודית בכללה.

גיבורי היצירה הזאת אינם רק של בני העם על מנהגיהם ואמונותיהם אלא גם מנהיגים ומשוררים, רבנים ונגידים שראו את עצמם חלק מן המלאח היהודי והרובע המתחדש. עדות אישית לשפע העצום של חיי שבת ויום טוב, ר״ח וצום, היא שדחפה את המחבר לכתוב את הספר. זהו שילוב נדיר של התרשמויות, חויות שחווה בן שמחון בבית, בשכונה, בבית־הכנסת, ב״זיארה״ יחד עם עיון בספרים בקריאה בחוברות ובקובצי פיוטים הניבו ספר עשיר בתוכנו וקולח בסגנונו היורד לפרטים המלאים של יצירה שהיתה ידועה עד היום רק למעטים.

כשבאים להעריך את תרומתו של בן־שמחון ליצירה העממית היהודית ראוי לציין שזהו חלקו השני של חיבור מקיף נוסף שכתב על ההווי והמסורת של יהודי מרוקו שבמוקדו חיי הבית והמשפחה, על העושר המופלא של מחזור החיים מיום הולדתו של האדם ועד ליום מותו. בשני הכרכים תרם המחבר תרומה גדולה לחקר היצירה העממית שנוצרה בסביבה הברברית והערבית אבל אין לשכוח את תרומתו הגדולה לחקר המנהג היהודי. הוא מעמת את מה ששמע מזקנים וזקנות, ממעשיות ומסיפורי עם ואת מה שראה ברחוב, בבתי העלמין, בככר וב׳תנור׳ עם מה שלמד מפי רבנים ודיינים. הוא כולל באישיותו צירוף נדיר של ירידה לפרטי פרטים מצד אחד, ומצד אחר יכולת לשוזרם לתמונה שלימה וכוללת שנבנתה מתוך עיון וקריאה בספרות חז״ל וספרות ימי הביניים, בדיוואנים ובמחזורים. קרובים לליבו בפרט חכמים ואנשי מעשה מבני דורו במכנאס.

הרישום מן הדברים הוא כל־כך גדול עד שלפנינו סופר שמזדהה כל כך, עם האישים ועם הדמויות עם המעשים ועם השירים שאותם הוא מתאר או שעליהם הוא כותב. יהי רצון שיתקיימו במחבר דברי משורר תהילים ״עוד ינובון בשיבה״ כדי לזכותנו בחיבורים וכתבים נוספים מפרי עטו.

זוכה ר׳ רפאל להימנות על סופרים שכתביהם יוצאים לאור בידי מכון בני יששכר – אוצרות המגרב, שידות רבות לו בפרסום היצירה הרבנית מארצות צפון־אפריקה.

שלום בר־אשר מכללת ליפשיץ

ירושלים כ״ט שבט תשנ״ז

נשיאת כפים

במרוקו הכהנים הנושאים את כפיהם, הן בימי חול והן בשבתות וימים טובים, חייבים להיות כהנים נשואים, הבחורים הרווקים וכן נערים אינם נושאים כפיים כמו שנוהגים בארץ. לעומת מרוקו, בלוב אין הכוהנים נושאים את כפיהם בימי חול, כי אם רק בשבתות וימים טובים.

הוצאת ספר תורה

הוצאת ספר תורה, היא כולה חגיגה גדולה. אחריה באה הקריאה בתורה, בה מעלים שבעה עולים, אבל אצל יהודי מרוקו נהוג להעלות יותר משבעה עולים.

במיוחד כאשר יש שמחה (ברית־מילה, בר־מצווה או חתונה), אז עושים ״מוספים״. העולה להפטרה (מפטיר) שרים עליו את השיר הבא:

קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה, לספר תורה,

ומפטיר יפטיר ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת מכל מלאכתו.

ליהודי לוב שמות מיוחדים למספר עליות לתורה: עליית רביעי נקראת ״מדליק״ והעולה לקטע זה מביא לבית הכנסת שמן למאור.

בכמה בתי־כנסת מכורה עלייה זו של ״מדליק״ לצמיתות ועוברת בירושה מאבות לבנים. עליית שישי נקראת ״סמוך׳ ועליית שביעי נקראת ״משלים״. (ילקוט מנהגים עמי 371).

ראוי לציין, כי בעיר מכנאס קיים מנהג מוזר עוד מקדמת דנא, והוא: אין ״חזרה״ של שליח־ציבור לא במוספים ולא בתפילת מנחה, שיהיה חול, שבת או גם חג, אין חזרה של שליח ציבור. החזרה עושים אותה רק בראש השנה ויום כפור כמובן. לא פעם התפלאו אורחים זרים שנזדמן להם להימצא במכנאס ולהתפלל עם הציבור בבית־הכנסת, וגם לוותר על החזרה. לפעמים היו גם ויכוחים קשים בין האורחים־רבנים שלא יכלו לעבור על״הסדר״ הזה בשתיקה, אולם דבר לא עזר.

שניים מקרא ואחד תרגום

בגמר תפילת שחרית נהגו היראים ואנשי מעשה להישאר בבית הכנסת ועברו על פרשת השבוע: שניים מקרא ואחד תרגום. היו שנהגו לעבור על הפרשה עוד ביום שישי בבוקר אחר התפילה. רושמי המנהגים נתנו סימן לדבר: ואלה שמו׳׳ת בני ישראל , כלומר־בני ישראל קוראים שניים מקרא ואחד תרגום.

ידועה איגרתו של רבי יהודה קןראייש לאנשי פאס שבה הוא מתרה בהם, על הפסקת קריאת הפרשה באחד מקרא ושניים תרגום…האיגרת כולה כתובה בערבית….להלן הפתיח שלה…
مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 
בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به

עזרת נשים

ברוב בתי־כנסת במרוקו לא היו עזרות נשים, משום שהנשים, במיוחד הצעירות המודרניות לא נהגו לבקר בבית־הכנסת, רק הנשים הזקנות ואלה בלבד, ביקרו רובן ככולן, לא ידעו קרוא וכתוב. הן היו מבקרות בשבת, רק כדי לראות ספר תורה, לנשק אותו ולבקש רחמים בעד צאצאיהן וקרוביהן. גם לא נשארו עד גמר התפילה. מיד אחרי ספר תורה חזרו כולן לבתיהן, מעטות היו מוסיפות להישאר, על־כן נהגו להתרכז ולעמוד צפופות כולן בכניסה לבית־כנסת, לפעמים עמדו כולן בחצר הבית בו היה נמצא בית־הכנסת ופטפטו ביניהן.

מתחילת שנות החמישים החלו להוסיף ״עזרת נשים״ לכל בית־כנסת חדש שנבנה וגם דאגו שכל עזרת נשים תהיה מסודרת וגם מודרנית, כי רובן של הנשים היום הן בעלות השכלה וגם עברית יודעות ורובן הולכות ומבקורת בבתי־כנסת.

סעודת הצהרים של יום השבת

החמין

במרוצת הדורות, נהגו בכל תפוצות ישראל לענג את השבת במאכלים נאים וטעימים, וכן במשקאות מבושמים, וזוהי השבת, בה ״צריך אדם לתקן תבשיל טעים ביותר ומשקה מבושם ביותר״. התבשיל המיוחד הנהוג בכל עדות ישראל בשבת, הוא החמין. אצל יהודי המגרב, הוא נקרא  א-שכ'ינה – והיא מאוד חביבה על יהודי מרוקו עד שנוהגים לומר בהגה המקומית: " יהודי בלא שכ'ינא, פחאל סלטאן בלא מדינה " דהיינו: ״יהודי ללא שכ׳ינא, דומה למלך בלי מדינה״.

הכנת החמין המרוקאי

החמין המרוקאי עשיר בחומרים, להכנתו משתמשים בעיקר: בתפוחי אדמה, ביצים, חומוס, אורז, שמן, בשר שמן, פלפל שחור, זעפראן, פפריקא ועוד כל מיני סוגי תבלינים. בעלי יכולת הוסיפו גם ״רגל קרושה״ כדי לתת טעם טוב יותר לתבשיל האהוב. את האורז שמים בתוך שקית־בד או בתוך כלי חרס זעיר. כל החומרים עם הכלי הזעיר מכניסים לתוך קדרה מחרס, הנקראת " אל –קדרא "  (סיר החמין) ושולחים אותה לתנור הציבורי כשהיא סגורה בצורה הרמטית. יש שהוסיפו עוד כמה תוספות, הכל לפי מצב הכלכלי של המשפחה.

עקרת־הבית כיסתה את סיר החמין במיכסה וקשרה סביבו רצועת־בד, לאחר שטבלה אותה בבצק מאוד דליל, כך זה יצר מין דבק חזק וסגר טוב את הסיר, כי אחרת החמין עלול ״לאבד את הטעם הטוב״ או כל התבשיל ישרף ולא יהיה אפשרי לטעום אותו. קשירת המיכסה לסיר והדבקתו אליו, שמרה גם על חום החמין ולא התקרר אחרי שהחזירוהו מהתנור הציבורי. גם שמרה על הסיר שאף יד לא תיגע בו, והכוונה ל־טררראח המחזיר את ה־חמין מהתנור הציבורי לבית היהודי מפחד, שאולי בדרך יפתח הסיר וינגוס ממנו או אפילו ״יקח את חלקו ממנו״.

בג׳רבה, הטמנת החמין הייתה נעשית בצורה מרוכזת, באחת המאפיות. כל משפחה היתה מביאה את סיר החמין שלה ביום שישי אחר הצהרים למאפיה. ביום שבת בעל המאפייה הוציא את הסירים החוצה וכל משפחה באה אחרי תפילת שחרית, בשעת הצהרים ולקחה את החמין שלה מוכן.

צריכת ביצים בשבת

לאכילת הביצה שבחמין של שבת, סיבה מיוחדת: ״נהגו לאכול ביצים מגוגלות בסעודת הצהרים של שבת, כי הן זכר אבילות על משה רבנו ע״ה שנפטר בשבת״.