מורשת יהדות מרוקו

מדור הרשויות לברכו כולל שלושים ושמונה פיוטים. כשלוש חמישיות הינם פיוטים קצרים ברובם, בין שהם שווי חרוז ובין שהם מרובעים. רק כשתי חמישיות הינם פיוטים סטרופיים שתשתיתם אזורית, וגם אלו קצרים ברובם. יתכן שהקיצור נובע מחמת הסמיכות לקריאת ברכו שהיא עצמה קצרה, ומכאן שאין פרופורציה בין אריכות הפיוט לקיצור התפילה, ויתכן שחשיבות התפילה גרמה לכך, שאין להשתהות על הפיוט יתר על המידה ולעכב את עיקרה של התפילה. אשר לתבניות אין חידושים במדור לברכו, ונראה כי ברשויות מסוג זה אחז הפייטן בדרך השיגרה, אולי על־פי התקדים של השירה הספרדית שגם בה, ברשויות לברכו, לא הופיעו חדשנויות תבניתיות יתירות.

במעבר לפיוטי החגים פוגשים אנו מדור בן פיוט אחד שנועד לברכת המזון: ׳אני אברך ולי נאה לברך׳. אכן פיוטים לברכת המזון נמצאים בהמשך גם בין פיוטי חג, או בפיוטים לנישואים, אלא שפיוטנו הינו בעל יעוד כללי, ועל כן נעשה כמדור לעצמו. במיוחד תצויין בפיוט זה התופעה, שה׳דלת׳ של הטור הראשון חוזרת על עצמה כלשונה בסוגר האחרון, כדרך שידענו בסוג ה׳בקשה׳ הספרדית הקלאסית, ׳אלוהי אל תדינני כמעלי׳ לר׳ יצחק אבן מר־שאול (א-4362). כידוע, סוג הפיוטים לברכת המזון קדום הוא¹², ועל כן יש עניין מיוחד בשלוחתו המאוחרות של סוג זה, המעלה בפיוטנו בצורה נאה מאמר חז״ל על כל היבטיו.

מתוך אתר " פיוט "

פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של יצחק אבן מר שאול, שחי ופעל בספרד במאה ה-10

יצחק אבן מר שאול, מראשוני פייטני ספרד ומתלמידיו של ר' דונש בן לברט, נולד בלוסינה, אחת הקהילות הקדומות ביותר של אנדלוסיה, וחי בה בסוף המאה העשירית עד ראשית המאה האחת עשרה. היה משורר ומדקדק גדול והתפרסם במיוחד כמורו של אבן ג'אנח, גדול בלשני ספרד היהודיים, שמזכיר אותו רבות בספרו (ספר הרקמה), ואף מביא שם מובאות רבות משיריו.  יצחק אבן מר שאול היה אחד ממניחי היסוד של האסכולה הפייטנית הספרדית ומן המעצבים הגדולים של שיטת השקילה ההברתית-הדקדוקית בספרד. כתב שירי חול ושירי קודש, ביניהם גם כמה שבעתות – סוג נדיר מאד בספרד. הבקשה שכתב – אלוהי אל תדינני כמעלי – שימשה כדגם לבקשות השקולות המרובות שנכתבו בספרד אחריו. גם מבחינת התוכן – תיאור את האדם החוטא העומד לפני האל –  היה אבן מר שאול ראשון וחדשן בזמנו.

יצחק בן לוי אבן  מר שאול שייך לדור המשוררים שקם אחרי דונש בן לבראט  הוא מן הראשונים ששקלו את שיריהם במשקלי ערב. הוא נולד וחי בעיר לוסינה שבספרד בשנים 1090—970 לערך. לוסינה היתה ידועה כעיר מלאה יהודים עוד כמאה שנה לפני רב חסדאי (במאה ד.־10). היהודים יישבוה ומילאוה ודחקו את הנכרים מתוך חומותיה. יצחק בן לוי היה מורהו של ר׳ יונה אבן ג׳נאח המדקדק, שבא מקורדובה ללוסינה ללמוד תורה. אבן ג׳נאח מזכיר את רבו בספרו ״הרקמה״ בענין קריאת שיריו והפצתם. שיריו נפוצו והגיעו גם למצרים. נשארו ממנו כמה סליחות ו״תוכחה״— על נושא המחלוקת בין הגוף לגשמה לפני כסא הכבוד. את כוחו בפיוט גילה בשיר ״אלהי אל תדינני כמעלי״, שנכגס למחזור התפילות של ספרד ונאמר במערב ובמזרח. ״אלהי אל תדינני כמעלי ואל תמד אלי חיקי כפעלי״ סוגו: בקשה שקולה, שייך לשירי הקודש מסוג הסליחות. הבקשות השקולות בדרך כלל אינן גדולות בהיקפן ובכמה מהן הסיום דומה לפתיחה, כלומר הסוגר של הטור האחרון הוא הדלת של הטור הראשון.

הצורה: בתים שווי חרוז עם אקרוסטיכון של א״ב בראשי הבתים, הצליל עשיר ע״י הריבוי בחרוזים פנימיים ואליטרציות. המשקל: המרובה — יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה. הלשון מקראית, שוטפת וקלה, ובדרך כלל בנויים הבתים מהקבלות של סוגר מול דלת.

התבוננות בפיוטי ימי החנוכה (כולל לשבת חנוכה) שהם שיבעה במספר, מגלה לנו כי, סידורם הינו על־פי הדרך הבאה: אחד לנשמת, שניים לישתבח, שלושה לקדיש ותוספת אחרונה של פיוט אחד, אחרון, לנשמת. זוהי גם הדרך הנקוטה במדורים הבאים לחגים, שרוב הפיוטים בהם הינם רשויות לנשמת, לקדיש ולברכו. דבר זה מלמד כאמור, על מיקומם הפיזי של פיוטי מרוקו בתפילה, במקומות שאינם מרכזיים, מסיבות שהובהרו לעיל. אולם מבחינה תבניתית בולטת נטיה לטובת הפיוטים הסטרופיים, לאמור, לאותם סוגי פיוט שמבחינה מוסיקלית ניתן להתגדר בהם. יצוג הפיוטים שווי החרוז במשקל הקלאסי מצטמצם ומפנה מקומו לטובת דגמי זמרה משובחים יותר.

מכתב ה

רבי משה בירדוגו: הנודע בשם ״המשבי״ר״ ב״ר אברהם ז״ל רב ומו״ץ בעיר מקנאס, רבותיו היו רבי יוסף בהתית ורבי חביב טולידאגו המזכירו בתשובה בס׳ זכות אבות סי׳ ל״ז ובה כותב ״מורי ורבי מוה״ר חביב טולידאנו ז״ל״.

הרב הנז׳ הרביץ תורה בתלמידים ובשנת תע"ה נתמנה לחבר בי״ד עד שנת תפ״ג. ובשנה ההיא במות האב״ד רבי משה טולידאנו, נתמנה המשבי״ר לראב״ד תחתיו, עד שנתבש׳׳מ ביום ה׳ חשון תצ״א.

המשבי״ר נודע בשערים שמו מיושר ועומק עיונו, ראה החיד״א במערכת הספרים אות משביר. וראה מ״ש עליו רבי חיים ן׳ עטאר בספרו אור החיים דברים א׳ ט״ז כי בשעת הדין כאשר היו הבעלי דינים עומדים לפניו היה הוא ז״ל נותן את מבטו למטה ולא נשא עיניו למול אחד מהבעלי דינים למען לא יתבלבל השני לחשוב כי חפץ הוא להצדיק את בעל דינו ויסתתמו טענותיו וראה מ״ש גם בספרו חפץ ה׳ בשיטתו למס׳ שבת ד״י ע״ב.

הרב הנז׳ חיבר כמה ספרים ופס״ד והנודעים הם: ראש משביר על הש״ס ב״ח; כנף רננים דרשות על ספר בראשית; ליקוטים כ״י; שו״ת דברי משה; ביאורים וחידושים על התנ״ך; פירוש על פירוש רש״י עה״ת; והגהות קצרות על משניות, ראה נר המערב הנד״מ דף ר״ה. מלכי רבנן בערכו.

מכתב ט

רבי שמואל אזאווי זצ״ל ב״ר משה, מחכמי עיר סאלי אשר חי במאה הה׳ ונתבש׳׳מ לפני שנת תק״ט, עיין מלכי רבנן באות ש׳. הר׳ הנ״ל לראשונה היה סופר בי״ד וגם שו״ב ואח״כ נתמנה לאחד מהבי״ד, אומנם עוד מכבר אהב להתחרות עם גדולים ממנו כמו שתראה במוצב״י בתשובה ששלח רבי חביב טולידנו למו"ה משה ן׳ חמו זצ״ל. מהר״ש הנ״ל התחרה תמיד עם חבריו בבית דין, הרבנים ששמשו בבי״ד הם: ר״י צרפתי, ר״ש כהן, ור״ש קארו ז״ל ועקב התחרות זו התלקח ביניהם ריב ומדנים, והשתדלו ג׳ חבריו הנ״ל להורידו מכסא הדיינות, אך מהרי׳ש אזאווי התיצב לנגדם בעקשנות. ומפאת הריב הזה נסחפו רבני פאס ומכנס, בראש מתנגדיו של מהר״ש אזווי עמד הרב יעב״ץ אשר עמד על טיבו של הריב ונכנס לעוביו, אחרית הריב הזה לא נודע, אך נראה שלא עלה הדבר בידי רבני סאלי להסיר את מהר״ש הנ״ל מלהיות דיין, וראינוהו חותם בס׳ מוצב״י ח״א.

מכתב ט

רבי מנחם סירירו בכהה״ר דוד דומ״ץ בפאס מגדולי היחס שבמשפחות המגורשים הרב הנז׳ חי בחצי הא׳ של המאה הה׳, ידוע היה כאדם גדול וששמש גדולים והוא אחד מהחותמים על התקנות העמיד תלמידים רבים וגדולים ומהידועים שבהם רבי יהודה בן עטאר המכונה ״רבי אלכבי״ר״ ושני לו הרב יעב״ץ ז׳׳ל. חבר כמה ספרים מהם ביאור על התנ״ך, פס״ד, והגהות על השו׳ע, ועמד בקשרי מכתבים עם רבני המערב, ובכללם עם מו״ה משה בן חמו חד מקמאי רבני צפרו, הרב הנז׳ זכה לזקנה מופלגת ונתבש׳׳מ ביום שב״ק כ״ג אדר ב׳ שנת התס״א. ביחס לכתובה תארוהו בזה״ל ציס״ע אור ישראל וקדושו גזר אלהיו על ראשו, פטיש החזק עמוד הימני אור נערב, מופת הדור והדרו הרה״ג מעו״מ, אבן הראשה, נהורא דשמשא, חסידא ופרישא, מר קשישא, מופלא שבסנהדרין, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, מו״ר זיע״א. נר המערב עמי 190 מלכי רבנן אות מי, קהלת צפרי ח״א עמי 297—192 וח״ב 234 —240. ואגדה מהלכת שפעם ישב לחשב הכנסותיו והוצאותיו, ולבסוף מצא שההוצאות יתר על ההכנסות, ואמר במליצה על עצמו מי״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד.), כלומר מים = מ׳ מנחם, סמ״ך = סרירו פרנסתו בנס. וקונן עליו הרב יעב״ץ בספרו עת לכל חפץ:

״קדר עץ הדר, מטה עוז ותפארה.

 ראש מדברים, משיב מלחמה שערה,

על אותו אצרח, ברוח נשברה.

אהה אין אשכול, לאכול בכורה.

על כי נעתמה, מנורה הטהורה…

 ובארמית:

יומי ולילי הוה לעי, ועסיק באורייתא.

 והוה משתעי, הנהו מילי מעלייתא.

ולכל מאן די בע ידעי, מייתי בידיה מתניתא.

ובדיני סרכי ובועי, כותיה אפסיקא הלכתא.

ובממוני ושבועתא, נחית לעומקא דדינא…

מכתב עב

הרב דניאל לומברוזו מצאנוהו חותם עם רבני תונס בפס״ד בספר משחא דרבותא מרבי מסעוד אלפסי ליוורנו שנת נשיר״ה לפ״ק נימוקי אה״ע דף קנא.

מכתב עו

רבי אברהם לארידו ז״ל קרוב הדבר שהוא מעיר טיטואן וגלה לעיר ג׳יבראלטאר ונמנה בבי״ד של מו״ה יצחק הלוי ז״ל והיה שואל שאלות למוהריב״ו זלה״ה ראה וי״ץ ח״א סי׳ ל״ד, נ״ו, צ', ועוד.

הרב הנז׳ היה מפורסם בתורה וביראת חטא, ובהסכמה של מוי׳ה משה פארדו ז״ל על הס׳ וי״ץ מזכירו וכותב מרנא מע׳ הרב המפורסם בחכמה וביראת חטא ח״ק לישראל המתחסד עם קונו. אחד היה אברהם הסידא בהונו ואונו. ע״כ.

מכתב עט

רבי משה בן חמו. אב״ד ורב ראשי בעיר צפרו, חי בסוף המאה הד׳ ותחי׳ הה׳, ידוע ומפורסם בחכמתו הגדולה ובקדושתו הנפלאה, חסיד ומקובל, ושמו הלך לפניו בכל הארצות, הרב הנ״ל העמיד תלמידים רבים וגדולים, והנהיג את עדתו במתק שפתים ובכל ענייני עירו הוא היה הרות החיה, ומלבדו לא הרים איש את ידו בשום שררה, כמו״כ היה קנאי גדול לבלי חת, וכמה פעמים כמעט ועלתה לו קנאתו בחייו, הרב הנז׳ הרביץ תורה כל הימים עד כי יכלה עדת צפרו הקטנה להתחרות עם הקהלות הגדולות שבשאר הערים במספר רבניה וחכמיה. בן נאיים מספר — כי כשלפעמים היה נוסע הרב הנ״ל לעיר פאס היתה העיר מאירה מכבודו וכל הקהל שמחו בקבלת פניו ובדרשותיו וחידושיו הנעמים אשר הטיף לפניהם כנהר שאינו פוסק. נתבש״מ זקן ושבע ימים כ״א לאלול תס״ז, מקום קבורתו לא נודעה וזה ע״י אגדה שסיפר רבי רפאל משה אלבאז ז״ל שבקטנותו היה אביו רבי שמואל עולה לבית החיים יחד עם הבאים להשתטח על קברו, פעם באו איש ואשתו וב״ב ממקנאס והיו על קברו. ובלילה בא בחלום אל רבי שמואל וכעס עליו שהאשה שהביא על קברו לא היתה טהורה, ובבקר סיפר החלום לב״ב ואמרו שהחלומות שוא ידברו, אך לאחר ג״י חלה ובלילה שוב הופיע רבי משה ובקש ממנו שעומד למחול לו אם יעשה כדבר הזה שלמחרת ילך לבית החיים ויטמין את הציון של הקבורה בעפר עד שלא יוכר הקבר עוד. ואל יגיד דברים אלו לשו״נ, וכן עשה ומאז והלאה לא ידע איש את קבורתו.

מכתב פא

רבי יצחק אצבאן ב״ר אברהם, אחד מרבני מכנאס בימי הרב המשבי״ר וחתם עמו על פס״ד בשנת תפ״ז. נלב״ע בח׳ אלול תקס״ג בעיר פאס, ובנו רבי מרדכי היה תלמיד המשבי״ר וסביב לשנת הת׳יץ עבר לליוורנו והיה לרב שם איזה זמן ואח״כ נסע לארם צובא והיה שם מכלל הרבנים ובא לעיה״ק ירושלים לעשות זייארא וכותב הרב חיד״א בשה״ג בערך וידוי גדול שזכה לראות את פניו של הרב: הנז׳ בהיותו הוא קטן שהגיע לחינוך. הרב הנז׳ הגיח הרבה ספרים ומכתב ממנו נדפס בספרי ״קהלת צפרו״ ח״ב עמי 109.

מכתב פב

שלמה צרפתי שעלה לארץ ישראל מוצאים אנחנו חתימת בנו רבי שלם מן שלמה עם חתימות רבני צפת שנת תקכ״ג (1763) באגרת השדרות להשד״ר רבי אשר קוריאה שליח לערביסתאן, מזרח ומערב כרך ה׳ תו־״ץ—חרצ״ה עמי 360.

מכתב צ

על מכתב זה כתב הרב ימ״ט במגילות סתרים נדפסו בספר מזרח ומערב כרך רביעי חוברת תשרי אדר תר״ץ. אגרת מאלג׳יר משנת תע״ו או תע״א על אודות שמעון ואברהם אביו, גרים, שהיו בגויותם מגדולי הממשלה בגרמניה.

אגרת זו כתובה בלשון קצת מליצית. אך תכנה מבואר. אברהם גר־הצדק האב, ששמו בגויותו לא נזכר באגרת, היה שר וגדול ומושל בעיר דיבורג(?) הסמוכה לעיר פרנקפורט (על נהר מיין?) וכשרצה להתגייר נסע הוא ובתו לאמשטרדם. אח״כ הלך בעקבותיו גם בנו שמעון, שגם הוא היה ״שר האלף במחנה הקיסר״ וילד לאמשטרדם ויתגייר. ואז רצתה כל המשפחה הזו, האב והבן והאחות, לנסוע לארץ ישראל. הם פחדו לעבור דרך אשכנז, וילכו דרך פולוניה, ושם נשבו ויובלו לעיר משקוביא (מוסקווה) ורק שמעון הבן יכול למלט את נפשו ולנסוע לארצות אחרות לבקש עזר ותמיכה לפדיון אביו ואחותו, ויבא לצפון אפריקה, ובהיותו באלגיר עזרו לו יהודי אלג׳יריה במדה הגונה. אמנם, כשחשב שמעון להמשיך את דרכו בפנים צפון אפריקה דרך הים לבוא למארוקו, ואחרי שארז את חפציו ואת כספו ויתנם באניה, והוא לן בלילה ההוא בעיר — התחוללה סערה בים והאניה נשברה, ויאבד שמעון את רכושו אשר אסף. האגרות שהיו אתו ושאותן ראו רבני אלגיר — טבעו מים. רבני אלגיר הוכרחו לכתוב לו את האגרת הזו שבה הגידו בקצרה את המאורע על פי האגרות הראשונות שהיו ביד שמעון ״הגר״. ואם כן אין בידינו לשפוט על אמתתו של מאורע זה כראוי. ואפשר שאיזה רמאי בדה את כל המאורע הזה ויולד שולל את רבני אלגיר באגרות מזויפות שהראה להם. ולכן קשה גם לעמוד על שמות אברהם ושמעון הגרים האלה מי היו בנצרותם: ידוע לנו שקרוב לתקופה זו חי הגר יוסף סטבליצקי משליזיה, ויתכן שהיו אז עוד גרים באשכנז.

מכתב קכג

רבי מנחם עטיאה בכה״ר יצחק ז״ל רמו״ץ בעיר טיטואן, מפורסם לחכם גדול ולמקובל אלהי, חי במאה הה׳ והוא תלמיד מובהק למהר״ח אלמושנינו ז״ל, כמבואר בס׳ וי״ץ ח״ב בליקו״ד דף קצ״ח ע׳יד אות חזקה. ויש תשובה ממנו יחד עם מהר״ש אבודרהם ומהר״י ן׳ מלכא במוצב״י ח״ב סי׳ קכ״א. וכן בא בכתובים עם מהר״י ן׳ מאמון עיין בס׳ עדות ביהוסף דף ס״ב וס״ג ששאל מהר״י הגז׳ להרמ״ע כתלמיד בפני רבו ומכנהו מורינו ורבינו. ועיין להרב אד״א בס׳ באר מים חיים דף ל״א ע״ד ובס׳ בית יהודה עייאש חחו״ט סי׳ ט׳.

הרב הנז׳ חיבר כמה ספרים ובכללם נר מערבי ח׳׳-ב והוא קונטרס הטרפיות, ונר מערבי ח״ג דרושים נחמדים ובס׳ ויעמידה ליעקב למהר״י כלפון ז״ל הובאו כמה חיד״ות משמו של הרמ״ע ז״ל.

הרב ז״ל הגיח אחריו בן ת״ח מופלג ושמו מו״ה משה ז״ל שהגיה את הס׳ נר מערבי ח״ג והוסיף מדיליה כמה חידושים וביאורים זיע״א. עיין מלכי רבנן בערכו.

מכתב קסד

פאס וחכמיה

אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס.

מכתב קסה

רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל.

הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63.

מכתב קסו

הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי היהודים. — יוסף מימראן אבי אברהם הנגיד ודניאל טולידאנו נמנו בין יועציו של ישמעאל עוד בהיותו משנה למלך בעיר מכנאס. ומשעלה למלוכה וכונן את מלכותו בעיר זו. עלתה השפעתם של אלה בכל המישורים, יוסף מימראן היה מכונה בשם השייך הגדול של היהודים בכל המלכות וריע המלך ובעל השפעה רבה עליו, והיה לו במדינה השריפית מעמד הדומה לזה של קולבר הגדול בצרפת. יוסף זה נדרס למוות ברגלי סוס משתולל לפי פקודתו של ישמעאל שרצה להיפטר בדרך זו מתביעותיו, ולאחר מותו הטראגי נתמנה בנו אברהם במקומו.

אברהם הנז׳ היה קשור בענייני פדיון שבויים וקיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מרוקו. אסטל הקונסול הצרפתי בסלא היה מתגורר בביתו של אברהם מימראן בזמן ביקוריו במכנאס, וכן בקר אצלו השגריר הצרפתי פראנסואה פידו וכמו כן השתתף מימראן גם בשיחות של חוזי שלום ופדיון שבויים שהתנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו.

מעמדו של אברהם בחצר המלך וקשריו הרבים עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני עמו והוא נחשב ל״נגיד המעולה״ בין חבריו הנגידים במקומותיהם. היסטוריון כופר בשם בינו אשר עמד במשך שנים בקשרים קבועים עם אברהם מימראן מתאר אותו כאדם פיקח מאוד בעל נסיון רב ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים, הם היו מתאכסנים במלאח של מכנאס שרחובותיו מרווחים וחגויותיו מלאות כל טוב. ראה תולדות היהודים באפריקה הצפונית ח. ז. הירשברג כרך שני עמ^׳ 266—272. אברהם מימראן הנז׳ מת שלא בדרך הטבע ע״י גוי ישמעאלי אחד שנתן לו משקה עם רעל בח׳ טבת של שנת ה׳תפ״ג ליצירה ומת בליל רביעי ט״ו טבת של אותה שנה תפ״ג (1723), ראה בס׳ עת לכל חפץ דף 100

עמ׳ 2 סיפור המעשה והקינה שקונן עליו הרב יעב״ץ:

 ״איך סר שר מבחר היקומים,

נגיד ומצוה לאומים,

יחד גדולים וקטנים,

ספדו על מות איש אמונים.

ראש כל קצינים וסגנים

פועל צדק הולך תמים,

ריחו נודף כבשמים״.

גם שמעיה מימראן אחי יוסף הנז', ובניו שלמה ואברהם הצטיינו בימי מלכות ישמעאל ליועציו ולראשי היהודים.

שלמה בן שמעיה הנז' נכבד היה בעמיו ומת מיתה משונה כפי הנראה מגוף המכתב ראה נר המערב עמ׳ 167 (הנד״מ).

מכתב קסח

רבי חנניה בן זכרי. חי במאה הה׳, נולד בעיר פאס ואח״כ התיישב במכנאס והיה סופר בבי״ד. הרב הנז' היה הכם גדול מעיין גדול ואליו נגלו לשונות עמוקים. וכתב כמה פס״ד וכן העתיק ס׳ אוזן שמואל מר״ש די אבילא ז״ל ללה״ק כמ״ש הוא בעצמו בהסכמה שעשה לס׳ הגז׳. ויש ממנו פיוטים בכ״י וכן בא בהסכמה על הספר ״חפץ ה״׳ למהר״ח ן׳ עטאר וביחס הכתובה תארוהו ״החה״ש המקובל ספרא רבא בישראל״ ראה עליו במלכי רבנן בערכו.

מכתב קפד

רבי שלום אבן צור ז״ל בן רבי משה — אחד מחכמי סאלי בן דודו של הרב יעב״ץ, חי במאה הה׳ ונתבש״מ לפני שנת תפ״ז הרב הנ״ל היה פלפלא חריפא מחדדן שמעתתיה ונודע לבקי גדול בחכמת הדקדוק, העיבור והתקופות וכן משורר נשגב, נחשב בדורו בתור המדקדק הגדול שבמערב, חיבר ספר ״שיר חדש״, ופי׳ על פי׳ רש״י עה״ת, עיין עליו במלכי רבנן בנאיים דף קי״ב, נר המערב טולידנו דף רכ״א ובס׳ מוצב״י סי׳ י״ד שכתב עליו מהר״י הצרפתי ״עיר וקדיש מורי כמוהר״ר שלום ז״ל״. להרב הנז' היה בן בשם יהודה שנשרף על קידוש ה׳ בעיר מקנאס. ראה מלכי רבנן בערכו.

מכתב קפז

ביללאדור בספרדית נקראת — בילל״א די אורו (Bella de oro) כלומר יפת הזהב, ובערבית מרוקאית נקראת— חנך אזמל (לחי הגמל), ובלטינית דטורה הנטויה (Datura Mitel) והיא ממשפחת הסולניים, צמח הדטורה פוגשים בו באשפתות ובמקומות לחים בקרבת העיר והחצירות, צמח זה הוא חד שנתי גבוה ובעל עלים גדולים ופרחים לבנים מאוד (למעלה מ־15 ס״מ) העשויים כעין משפך. הפרח נפתח בשעות הערב, פרי הלקט מחולק לארבע מגורות שבהם נמצאים הזרעים, קליפת הפרי מכוסה שכיס וזיפים, העלים והזרעים מכילים חומר רעל (אטרופין היאוסקיאנין) שפוגע במערכת העצבים, בשנות השלושים קבלו שני נערים בקהילת צפרו גרגיר אחד בכל כוס תה והשתוללו שלשה ימים, עד שנודע מה הגורם לכך והרופא המטפל נתן להם חומר נגדי.

ושמעתי שהאוכלו מיבש כביכול את המוח מהליחות וכל מה שלומד או שומע נחרת בחריטה שוקעת במוח ובזה נעשה בעל זכרון. אך יש בזה סכנה גדולה, ועל כן יאמרו המושלים ״חזור חזור ואל תצטרך לבלאידור״ בלומר חזור על לימודך הרבה פעמים ובכך יהיה לימודך נחרט בראשך ולא לך הצורך להשתמש ברפואה מסוכנת זו. כאשר המחבר בהמשך מכתבו מרבה לספר עליה. אמר חכם ישמעאלי:

״אל דרס אל כתיר, ואל תנפצ'ר

יגניך מן מעג׳ון אל בלאדור

גירה אלדרס אל כתיר יגניך

מן מעג׳ון אל בלאדור אל כביר.

כלומר:

תלמד חכמה תשיגנה,

אם את פרקך חזור חזור, תלך אור,

אך לא תצטרך אל בלאדור.

מכתב קפז

רבי יוסף קונקי ז״ל מגדולי חכמי ירושלים בזמן מהר״א יצחקי. היה באלג׳יר שד״ר עבור עיה״ק ירושת״ו והוא שהודיע על טביעתו של רבי אברהם חבר שליח חברון.

הר״י הנז' היה אף במארוקו ובא בדברים עם רבי שמואל הצרפתי מפאס, ואין ספק שהתיידד עם הרב יעב״ץ. בסוף ימיו התישב בחברון ויצא משם שוב לחו״ל בשליחות צפת בשנת תע״ח.

הרב הנז׳ בא בהסכמה על הס׳ ״פרי חדש״ לר׳ חזקיה די סילדה. וחבר ספר על הסמ״ג ותשובות. ונזכר הרבה בספרי הרב חיים אבולעפיה. ראה שה״ג להחיד״א אות י סי' ע׳ וביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון.

מכתב קצט

רבי יעקב מאראג׳י ז״ל, רב גדול ומקובל אלהי מעיר טיטואן. חי במאה הה׳. ומו״ה החיד״א בס׳ שה״ג כ׳ וז״ל ״מהר״ר יעקב מאראג׳י רב מקובל מהמערב, הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזהר הקדוש ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז״ל בכ״י ושמעתי מפי רב חסיד עזוזו ונפלאותיו ושהיה נצרך מאוד ומקיים התורה מעוני וכך גזרו מן השמים שאם בא לידו כסף או כלים תכף נאבד ונשאר נעור וריק שזה היה תקונו. ופעם א׳ נחלק בלשון זוהר עם הרב החסיד כמהר״א אזולאי מק״ק מארואיקוס והודו לדבריו מהר״א ז״ל והיה לו קצת השגה. ועתה ראיתי להרב מהר״ר אברהם ן׳ מוסד, ז״ל בפי׳ ההגדה שלו כ״י שכתב וז״ל: ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים שהיה אומר ומגלה לו כמה סודות נעלמים ועמוקים מנופת צוף מתוקים והדברים עתיקים החכם השלם המקובל האלהי כמהר״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה עכ״ל החיד״א.

ומו״ה משה בן מוסה בנו של הרב מהר״א הנז׳ כתב בס׳ עץ חיים כ״י וז״ל ״ואחר העיון ויחופש הדבר וימצא מפורש משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי וביודעו ובמכירו קאמינא ה״ה הרב המובהק ה״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה.

מהר״י הנז׳ כתב פי׳ על ס׳ הזהר אשר מפליא בהקפו באיכותו ובכמותו ואיננו נופל מס׳ ״כתם פז״ שכ^׳ מהר״ש ן׳ לביא על הזהר. ביאורו על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול״ ויש בו כשמונה מאות שבעים וששה דפים וכמה כרכים מן הפי׳ לחלק אחר של הזהר נקרא ״אמת ליעקב״ כ״י ונדפס ממנו פירוש על האידרא זוטא (וינה תרמ״ז) וכן עשה הגהות על ספר אוצרות חיים.

שמע קדושתו של הרב הנז׳ נודעת בכל המערב ונחשב לא׳ מגדולי מפרשי הזוהר עפ״י תורת האר״י. וראה בם׳ ״סובר הרזים״ כללים בחכמת הקבלה (ג׳ירבה תשי״ד) דף נ״ז ע״ב שב׳ קונטרים אשר דבר איש האלהים דין גלי רזי כמוהר״ר יעקב מאראג׳י זלה״ה ושלחה לכמוהר״ר רפאל אבן צור זלה״ה. עיין עליו במאסף ״מיכאל״ כרד ה׳ תשל״ח וס׳ גדולים צדיקים כ״י.

מכתב רמד

ר' משה דיאבלה בן רבי יצחק מעיר מכנאס היה דרשן ומרביץ תורה עשיר ונדבן נפטר לפני שנת תפ״ד.

פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 245-242