מורשת יהדות מרוקו

ברוח סיכום זה, נקבע שהכרוז יופץ בלילה שבין ה־8 ל־9 בפברואר 1961 וכי ב־9 בפברואר, בשעת הצהרים, יקיימו יהודי מרוקו שתי דקות דומייה לזכר הניספים. וזה היה נוסח הכרוז שהופץ בשפה הצרפתית, ב־10 אלפים עותקים בערי מרוקו השונות:

צילום המסמך נמסרה לי באדיבותה של מיכל בתו של רפי ועקנין ז"ל, מראשוני מגוייסי ה " מסגרת " במרוקו ואחד ממפקדיה הבכירים בקזבלנקה

לאחינו בני ישראל במרוקו.

ארבעים ושלושה יהודים, ספוגים שאיפת־נצח לארץ הקודש ומלאי־תקוות לעתיד נטרפו בלב־ים. רק חלק מהם זכה לבוא לקבר ישראל, האחרים טבעו במצולות. אנו מבכים אותם מרה, יחד עם בני משפחותיהם וכל בית ישראל. הם לא הופקרו בסירה רעועה. יודעים אנו כמה חרדים אחינו לכל נפש מישראל, כמה מאמצים הם משקיעים להוביל את היוצאים בבטחון, לקראת עתידם החדש. דבריהם של אלה שהגיעו במשך שנים יוכיחו זאת. דחף של 2000 שנה מניע את היהודי לצאת לציון וירושלים בכל הדרכים, מה גם שתקוותיו למצוא את מקומו במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן ויד החצר איננה בגלי הרדיפות החוזרים ונשנים. אין אלה עולות בקנה אחד עם מסורת האיסלאם. אולם ישנם שונאי ישראל שגמרו אומר לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. לאלה ייאמר כי מאז ימי עמלק והמן, עד היטלד ואייכמן – יד הגורל השיגה אותם תמיד. אין אנו בודדים. קהילות ישראל בעולם מבכים עמנו את הקורבנות ומתפללים לשלומנו ולזכויותינו. ראו את סערת הרוחות שקמה בעתונות העולם, בקרב המוסדות והארגונים היהודיים והלא יהודיים ואף בפרלמנטים השוגים.

אל תיפול רוחכם, חיזקו ואמצו.

נגביר המאבק לזכויותינו בכל הדרכים.

הפצת הכרוז תוכננה בצורה קפדנית ביותר וניתן לה שם הצופן מבצע ״בזק״. היתה זו פעם ראשונה בתולדות יהודי מרוקו שכרוז כזה מופץ בתנאים מחתרתיים ובהיקף כה נרחב. התכנון נעשה כולו בידי ה״מסגרת״ ובהפצת הכרוז שולבו חברי חוליות ״לביא״ וכ־150 חברי תנועות הנוער הציוניות – הבונים, דרור, השומר הצעיר, בני עקיבא והנוער הציוני. באותה תקופה, היו במרוקו כ־850 חניכים בתנועות הנוער. אלה פעלו במסגרת 15 מועדונים ו־50 שבטים״. 45 מבין חברי תנועות הנוער היו פעילים ב״מסגרת״. במבצע ״בזק״ עמדו להשתתף גם חברי תנועת הצופים, ה־דז׳, אך ביום האחרון ממש הם חזרו בהם מהסכמתם. שיתופם של חברי ״לביא״ בלבד במבצע ״בזק״ נבע מהשיקול שאם אמנם תקרה תקלה ויבוצעו מעצרים – תיפגע רק שלוחה אחת של ה״מסגרת״ ושלוחת ״מקהלה״ תוכל להמשיך ולשאת במאמץ העלייה. המאורעות עתידים היו להוכיח כי היה זה שיקול נכון ואלמלא שמר אלכס על עתודת ״מקהלה״ – יתכן והיה בא קץ למאמץ העלייה בכללותו.

תנועות מחתרת שונות שפעלו באירופה בימי הכיבוש הנאצי, כמו גם צעירים בארץ ישראל שהשתייכו לארגוני ה״הגנה״, הארגון הצבאי הלאומי (אצ״ל) ולוחמי חרות ישראל (לח״י) – התנסו כבר בעבר בהדבקת כרוזים בתנאים מחתרתיים. אך חברי המחתרות הללו, באירופה או בארץ ישראל, פעלו בקרב אוכלוסיה אוהדת, זכו לשיתוף פעולה מצידה ונאבקו לגירושו של שלטון זר. הפצת הכרוזים במרוקו, התנהלה בתנאים שונים: היהודים במרוקו היוו מיעוט קטן בכלל האוכלוסיה ויחס השלטון אליהם היה עוין ביותר. מאחר שמפיצי הכרוזים לא יכלו לצפות לסיוע מצד כלל האוכלוסיה, אלא רק מצד קומץ קטן של יהודים בערים השונות, הרי שהסכנה שנשקפה להם היתה כפולה ומכופלת. מכאן גם ההקפדה הרבה על כל פרט ופרט. השיקול העיקרי שעמד ביסודו של מבצע ״בזק״ היה ההכרח להקטין ככל האפשר את סכנת החשיפה. כך, למשל, סוכם שחברי ה״מסגרת״ יפעלו לבדם ואילו חברי תנועות הנוער, יפיצו את הכרוזים בחוליות נפרדות. אולם ההפצה עצמה חייבת היתה להתחיל באותה שעה, בכל רחבי המדינה.

הפצת הכרוזים עשתה רושם רב על יהודי מרוקו ומילאה אותם גאוה. כולם חשו בטחון כי שאלת עלייתם לישראל מצויה בידיים נאמנות ורבים מהם העזו לומר לפקידים מרוקניים, בגלוי ובאומץ: ״אין אנו זקוקים עוד לדרכונים כדי להגר ממרוקו. אפשר לצאת את המדינה גם בדרכים אחדות…״ ועד הקהילה בקזבלנקה הסתייג אמנם מהפצת הכרוז, אך הוא ניצל את הענין כדי להוקיע את ההתפרצות האנטי־יהודית בעתונות המרוקנית. ואילו עתוני מרוקו, כמצופה, ראו בעצם הפצת הכרוז משום הוכחה להגברת הפעילות הישראלית במדינה זו. ברם, למרות אמצעי הזהירות והתכנון הקפדני, מבצע ״בזק״ גרם למפולת בשורות ה״מסגרת״ במרוקו. כעשרים חברי ״לביא״ – ביניהם מפקדי חוליות בקזבלנקה – ורבים מחברי תנועות הנועד נעצרו ועונו באכזריות. כדי למנוע שיתוק בפעולות ה״מסגרת״, היה הכרח להחיש למרוקו כמה מתנדבים יהודים מאירופה. חששותיהם של אלה שחזו תוצאה מעין זו, התגלו כמוצדקים. אף על פי כן, שכרה המדיני של פעולה זו היה, לטווח ארוך, גדול לאין שיעור מניזקה המבצעי הזמני. המפולת החלה במקנס והקיפה מיד כמה ערים מרוקניות אחרות.

כתוצאה משיבוש בלוח הזמנים, אירעו כמה תקלות בתיאום הפעולה בין פאם למקנס. ״דורי״, כיום קצין בשירות בתי הסוהר בישראל, היה בין חברי ה״מסגרת״ שנעצרו באותה תקופה במקנס והוא סיפר: ״נולדתי במקנס בשנת 1930 והתנדבתי ל׳מסגרת׳ בשנת 1959. אחת לשבוע, בימי ראשון בבוקר, נהגנו להתאמן בנשק קל. בין היתר למדנו שימוש, פירוק והרכבה של אקדח איטלקי מתוצרת ׳ברטה׳ והתאמנו בהכנת בקבוקי מולוטוב ובהטלת רימוני יד. כאשר הוחלט על מבצע ׳בזק׳, היו ׳מומו׳ ו׳אנדי׳ – שניהם מורים לערבית – האחראים על חברי ה׳מסגרת׳ במקנס ובפאס. עקרונית סוכם כי אנשי מקנס ישתתפו בהפצת הכרוזים בפאס ואילו אנשי פאס יפעלו במקנס. כל חוליה מנתה שני אנשים והם נסעו במכוניות של ה׳מסגרת׳. המבצע עמד להתחיל בשעה תשע בערב והוראת הביצוע עמדה להנתן בטלפון, באמצעות הסיסמא: ׳הביאו את הפצועים לבית החולים׳. אולם מסיבה שלא הובררה לי עד היום, תנועות הנוער החלו להפיץ את הכרוזים ב׳מלאח׳ של מקנס, כבר בשעה שש בערב. כאשר באו חברי ׳לביא׳ לחדרי במקנס, כדי להצטייד בכרוזים – כבר היה בידיהם עותק אחד של הכרוז שהופץ בגטו. מיד התעורר בלבי חשש שמא כמה כרוזים נפלו בידי המשטרה. לאחר שורה של בירורים, ניתנה לנו ההוראה להמשיך במבצע, כמתוכנן. תוך זמן קצר הוברר כי החששות שלי היו מוצדקים. יחד עם ׳צ׳ארלי׳ מפאס יצאתי להדביק כרוז על קיר תחנת המשטרה במקנס. אך שם הופתענו על־ידי משמר שוטרים שארב לנו במקום. ׳צ׳ארלי׳ גיסה לדרוס במכוניתו את אחד השוטרים ואילו אני ניסיתי להמלט. אך השוטרים דלקו אחרינו ועצרו אותנו. בשכונה אחרת של העיר, נעצר ׳מלודי׳ אף הוא מפאס. אני במקצועי פועל דפוס. אך במקנס שיחקתי גם כדורגל והרווחתי כ־ 5,000 פרנקים צרפתים לכל משחק. בתחנת המשטרה מצאתי שוטר ששיחק איתי בקבוצה. על פי בקשתי, הוא הלך לביתי והודיע להורי כי נעצרתי. קציני בולשת חקרו אותי במשך שלושה ימים רצופים על פעולתה של ה׳מסגרת׳ במרוקו, מי הם ראשיה ומי מבין היהודים משתף עמם פעולה. מאחר שבמקנס לא הכרנו את ראשי ה׳מסגרת׳, אזי החוקרים לא יכלו לדלות מפי שום דבר. ישבתי בכלא כמה שבועות מבלי לדעת מה יהא בגורלי. אך לאחר מות המלך מוחמר ה־5 והכתרת בנו חסן, למלך תחתיו, הוכרז על חגיגה וכך שוחררתי מהמעצר. לאחר שחרורי, הוזהרתי שלא לעזוב את גבולות מרוקו. עקב זאת יצאתי את מרוקו רק ב־1964 והגעתי לישראל דרך פאריס״.

מעצרם של ״דורי״, "צ׳ארלי״ ו״מלודי״, גרר אחריו את מעצרם המיידי של אנשי ה״מסגרת״ בפאס ובמקנס. ״מומו״ נעצר במקנס ובחיפוש שנערך בביתו נמצא האקדח ״ברטה״ שבו התאמנו חברי ה״מסגרת״ בעיר. כעבור שבוע נעצר במקנס גם ״גברי״. בפאס נעצר ״אגדי״. במהלך חקירתו במשטרה, נקב ״אנדי״ בשמו של ״בן־נאני״ כמי שמשמש איש־קשר שלו בקזבלנקה. ״בן־נאני״ היה אחד מכינויו של ״סאמי״, רכז שלוחת ״לביא״, אך היה גם שמו האמיתי של פקיד מרוקני בקונסוליה השוודית. קציני בולשת בלבוש אזרחי הגיעו למשרדי הקונסוליה השוודית בקזבלנקה בשעת הפסקת הצהריים. הם שאלו את השוער על ״בן־נאני״ וזה השיב: ״האם זה בקשר לויזות?״ כאשר הוא נענה בחיוב, השוער ביקש 1,000 פראנק ואמר להם לחזור בעוד יומיים. קציני הבולשת היו משוכנעים שהם גילו קצה חוט שיבהיר להם את שיטת הברחתם של יהודי מרוקו. הם עצרו את השוער והעבירוהו לחקירה במשטרת קזבלנקה.

במשך ימים הוא נשאל מה ידוע לו על ה״מסגרת" וראשיה. הוא לא ידע דבר, אך החוקרים חשבו שהוא מסרב לשתף פעולה. על כן, הם עינו אותו באכזריות וכעבור מספר ימים הוא נפח את נשמתו ומת.

חרף כשלונה בפרשת בן־נאני, המשטרה לא הרפתה. שירות הבטחון המרוקני, שבראשו עמד עתה מוחמר אופקיר – עשה מאמץ עילאי כדי לחשוף את זהותם של אנשי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. נוכח מאמץ זה ולאחר המעצרים בפאס ובמקנס, קיים היה חשש סביר לחשיפת זהותו האמיתית של ״סאמי״. אלכס החליט על כן כי מוטב ש״סאמי״ ייעלם לזמן־מה מן השטח. לאחר שחבריו נפרדו ממנו בביתו של ״גאבי״, אלכס ואשתו הסיעו את ״סאמי״ לשדה התעופה של קזבלנקה. הודות לקשריו המצוינים של אלכס עם קציני ביקורת הגבולות, הוא הצליח להעביר את "סאמי״ את דוכני המשטרה במהירות וליווהו עד לכבש־המטוס ממש. לאחר תקופת צינון קצרה, שב ״סאמי״ למרוקו ופעל בה כשנה נוספת. חילוצו של "סאמי״, לא מנע את מעצרם של כמה מראשי וחברי חוליות ״לביא״ שפעלו בכפיפות לו. בין היתר נעצרו רפי ועקנין הי״ד, ״ראמון״ ו״רוסיני״. ארבעה חודשים לפני מעצרו של ״רוסיני״, נשרף אביו חי בפתח חנותו בפאס. עתה ישב ״רוסיני״ בכלא ועוגה באכזריות במשך שלושה ימים תמימים. החוקרים הצליפו בשוט על גבו והלקוהו ברגליו שלוש פעמים. כעבור שלושה ימים הוא שוחרר מכילאו מבלי שניתן שום הסבר לכך. נוסף על מפקדי החוליות, נעצרו בקזבלנקה גם ״ז׳אן״ ו״ארסין״, שעבדו במחלקת ההנדסה והתחזוקה בעירית קזבלנקה.

מעצרם של ופי ועקנין ז״ל ושל ״ראמון״ היכה בתדהמה את ה״מסגרת״ ואיים למוטט את פעילותה. שכן, השניים היו מראשוני פעיליה ומילאו מטעמה שליחויות שונות. רפאל ועקנין נולד בקזבלנקה ב־30 באוגוסט 1927. כאחד המרוקנים המעטים שהתגייסו אז לשורות האצ״ל, עלה רפי בשנת 1947 לישראל. לבוש בלבוש המרוקני המסורתי הוא ברח תחילה ברכבת מקזבלנקה לאלג׳יר ושם עלה על אניית סוחר שהובילה אותו למארסיי. עם בואו ארצה, הוא התגייס לצה״ל ונלחם בירושלים. לאחר חתימת ההסכם לשביתת נשק בין ישראל למצרים, שב רפי למרוקו והתחתן ב־1950 עם מרים, אחות במקצועה. רפי נתקבל לעבודה כפקיד בבנק הלאומי המרוקני. בשנת 1955 בגבור מאבקה של מרוקו לעצמאות, גויס רפי ל״מסגרת״ על־ידי ״ארנו״, יהודי יליד טוניס, פעיל בעלייה ב׳ וכיום חבר קיבוץ. ״אדנו״ היה אחד המתנדבים הראשונים לפעולה במרוקו והוא גויס לפעולה זו על־ידי ״לואי״. הוא שוטט בכל רחבי המדינה, כולל בכפרי הדרום ונטל על עצמו, לעתים, סיכונים שחרגו מעבר למותר. תחילה עבר רפי אימוני נשק קל וחינוך גופני על־ידי "ארי" אחד מותיקי ה״הגנה״ ופעיל בעלייה ב'. אך לאחר זמן, הוא נשלח להשתלמויות באירופה וחיש מהר הפך לאחד המפקדים הבכירים של ה״מסגרת״ במרוקו. על כן לא ייפלא כי מייד לאחר שעצרה את ראשי ה״מסגרת״ בפאס ובמקנס, התמקדה המשטרה המרוקנית באיתור האחראים למבצע ״בזק״ בקזבלנקה. החוקרים המרוקנים ידעו כי מוקד הפעולה הוא בקזבלנקה. על כן, כך הם סברו, אם יעלה בידם ללכוד את ראשי ה״מסגרת״ בעיר זו – יקיץ בכך הקץ על העלייה היהודית החשאית ממרוקו.

על נסיבות מעצרו של רפי ועקנין הי״ד ומותו מעינויים, סיפרה שנים רבות לאחר מכן אלמנתו, מרים. בדירתה הצנועה בתל אביב, גילתה מרים ועקנין שאף היא היתה חברה ב״מסגרת״, וכינויה המחתרתי היה ״כרמלה". היא סיפרה: ״ב־13 בפברואר 1961, לאחר המעצרים בפאס ובמקנס, נעצרו בקזבלנקה ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳. אני הייתי אחות במקצועי ועבדתי במרפאה של אחד הרופאים הנודעים בעיר. עקב זאת, נהגתי לבקר בבתיהם של פקידים וקציני משטרה בכירים ובעתות מחלה – הזרקתי להם ולבני משפחותיהם זריקות שונות. כך נודע לי, שהמשטרה מחפשת עתה את רפי ואת ׳פרנסואה׳, אף הוא מראשוני ה׳מסגרת׳. בעלי הסתיר את ׳פרנסואה׳ באחד מבתי היהודים והוא עצמו הלך לדירה, ששימשה מעין ׳סליק׳, כדי להוציא משם את הנשק, רשימות החברים וחפצים מרשיעים אחרים. בשעה 7 בערב, הסיע אותי רפי הביתה. מטעמי זהירות, עליתי לדירה לבדי. סיכמתי עמו שאם חדר המדרגות יהיה ׳נקי׳ – אעשה לו סימן מהחלון והוא יוכל לעלות. אך מיד בהכנסי לחדר המדרגות, ידעתי כי אנו נתונים במעקב. אותתתי לו מבעד לחלון כי לא יעלה. רפי מיהר להסתלק מן המקום. לאחר שנקט בטכסיסי הטעיה שונים, על מנת להתחמק ממעקב, הוא הביא אוכל ל׳פרנסואה׳ במחבואו. אחר כך ניתנו ל׳פרנסואה׳ תעודות מתאימות שבעזרתן הוא נמלט לטאנג׳יר וממנה יצא מיד לאירופה. בשעה 1 לפנות בוקר, חזר רפי הביתה. כל אותו לילה לא עצמתי עין כמובן. בבוקר השכם הפצרתי ברפי לקום ולברוח. שיערתי כי אפילו אם השוטרים הסתלקו בינתיים, הדירה נשארה במעקב. על כן עוד לפני שובם של השוטרים, מוטב שיקום ויעזוב את הבית. ואמנם, כאשר רפי ירד מהבית, השוטרים כבר חיכו לו בפתח ועצרו אותו מיד. נראה כי בידי המשטרה היה מידע רב אודות רפי ופעילותו, ועל כן עינו אותו באכזריות. הם ידעו, למשל, שהוא חולה כליות. לכן היכוהו בכליותיו. הוא התעלף מיד. על מנת ל׳אושש׳ אותו – טבלו החוקרים את ראשו במים מעופשים ובמי צואה. במצב קשה זה, כאשר הוא חצי מעולף, הכניסו לתאו את ׳ראמון׳. רפי העמיד פנים כמי שאינו מכיר אותו והכחיש בתוקף כל קשר עמו. כעבור שלושה ימים התירו לי לבקרו. הייתי ממש מזועזעת. רפי היה מוכה וחבול בכל חלקי גופו ודמעות עמדו בעיניו. שאלתו הראשונה היתה – מה עם ׳רוסיני׳ ו׳פרנסואה׳. ניסיתי להרגיעו כי ׳הכל בסדר׳ וכי מוטב שיתענין במצבו. אך הוא היה מפוכח מאוד וידע שמצבו קשה. יצאתי מתאו בלב כבד ודמעות חנקו את גרוני. השאלה שענינה אותי היתה – מה עושים כדי לשחרר את בעלי. בתחנת המשטרה פגשתי בקצין שאשתו היתה בטיפולי. הוא סיפר לי כי המשטרה מנסה ללכוד 53 חברי ׳מסגרת׳ נוספים. הוא טען כי בנסיבות רגילות, יתכן והיה יכול לעזור. אך במקרה מיוחד זה, הוא חסר אונים: מוקד החקירה מצוי במקנס ורק על פי הוראותיה של המשטרה שם, ניתן יהיה לשחרר את רפי. הוא חשש, כמובן לעורו וסירב להתערב.

מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

״חלפו עוד כמה ימי חקירה קשים. באחד הלילות, בשעה 2 לפנות בוקר, צילצל הטלפון בביתי. סניטר בבית החולים הממשלתי מסר לי כי רפי הועבר מהכלא לבית החולים בקזבלנקה וכי שלושה שוטרים הופקדו על חדרו. הוא סיפר כי רפי הובא במצב של עלפון וכי מצבו קשה. מיד התקשרתי עם הרופא שעבדתי עמו. זה פנה לד״ר ליאון בן־זקן, שר הדואר לשעבר, שהיה רופאו הפרטי של המלך וידידו האישי. ד״ר בן־זקן פנה לשר הבריאות וביקש להעביר את רפי לקליניקה פרטית. הבקשה נדחתה. אולם בינתיים המלך מוחמד ה־5 מת ולרגל הכתרת בנו, המלך חסן ה־2, הוכרזה חנינה כללית במדינה. ד״ר בן־זקן פנה למלך הצעיר וביקש לחון גם את רפי. ואמנם, בערב פסח 1961, התירה ממשלת מרוקו את העברתו של רפי לבית חולים פרטי בפאריס. הטיפול בו היה מסור אך נואש. כעבור 4 חודשים נפח רפי את נשמתו. ברגעי גסיסתו האחרונים, הוא עוד הספיק לומר לי כי הוא מבקש שאני ושלוש בנותינו נחיה בארץ. ב־11 ביולי 1961, הובא רפי לקבורה בגבעת שאול בירושלים. בהלוויתו השתתפו, בין היתר, משה שרת וש.ז. שרגאי וכן חברים רבים מה׳מסגרת׳. חודשיים לאחר מכן, הגיעו גם הבנות ארצה ונכנסנו לגור בדירה שה׳מסגרת׳ הכינה עבורנו בשכונת אפקה בת״א. ב־1977, שש שנים לאחר מותו מעינויים, הוכר רפי על־ידי ממשלת ישראל כ׳הרוג מלכות׳, עם כל הזכויות הנובעות מכך״.

רפי ועקנין הי״ד, היה היחיד בין חברי ה״מסגרת״ במרוקו ששילם בחייו עבור השתתפותו במבצע ״בזק״ ועבור מסירותו ונאמנותו למדינת ישראל. חברי ״לביא״ האחרים שנעצרו, עונו קשות אך שוחררו במסגרת החנינה הכללית. סיפר על כך ״ראמון: ״לאחר מעצרי, הועברתי מבית כלא אחד למשנהו, לרבות בית המעצר עין־סוק שהתפרסם כ׳מקום שממנו אין חוזרים׳. ליד בית הכלא היה בית קברות קטן, שבו נהגו להטמין את גוויותיהם של העצורים שמתו מעינויים. נוסף למרוקנים, חקרו אותי גם קציני מודיעין סוריים ומצריים. אלה ניסו להוציא מפי פרטים על הכוונה להתנקש בחייו של גמאל עבד אל־נאצר, בימי ביקורו בקזבלנקה. נשאלתי אודות פרטים רבים על ה׳מסגרת׳ ומי הם ראשיה וכן נחקרתי על מה שכונה ׳רשת בינלאומית לפעולה נגד הערבים׳. במשך 21 ימים רצופים, נחקרתי לסירוגין על־ידי המרוקנים, הסורים והמצרים. בין היתר הוכיתי במכות חשמל, טבלו את ראשי בחבית של מים מרופשים ובשלב מסוים הפכתי אפילו למשוזק־שעשוע: החוקרים ׳תלו׳ אותי על דלת, והחלו חובטים בי כאילו הייתי שק־איגרוף. בין חבטה לחבטה, היו חוזרים ושואלים אותי היכן מוסתר הנשק, מי הם מפקדי ה׳מסגרת׳, כיצד מתבצעת הברחת היהודים ועוד כיוצא באלה שאלות. כאשר החוקרים לא הצליחו לדלות מפי דברים משמעותיים, הם נקטו כלפי בשיטה של לוחמה פסיכולוגית. הם הובילו אותי לאגף הנידונים למוות ובפרוזדור חשוך הם הצמידו אקדח לרקתי ואמרו לי – ׳נמאס לנו כל הענין הזה, אנו מחסלים אותך…׳ אך לשווא.

בסופו של דבר, התמוטטתי מרוב עינויים והועברתי לבית חולים במקנס, ומשם לקזבלנקה. למזלי, נפטר באותה עת המלך והודות להתערבותם של גורמים זרים, הוחלט להפסיק את החקירה ולהעמידני לדין. אך הסתבר כי גם זה היה טכסיס. נציג התביעה היה בא לבית הכלא ולוחש על אוזני: ׳אם תשתף פעולה, אנו נמליץ על עונש קל. אך אם תוסיף להתעקש – תשב בכלא 60 שנה׳. בערב פסח שוחררתי בערבות כספית גדולה ונתנה לי ׳חופשה׳ של 8 ימים, כדי שאוכל לבלות את חג הפסח בחיק משפחתי. מיד עם שחרורי, הצליחו חברי ב׳מסגרת׳ להסתירני בבתים שונים. מאחר ש׳נשרפתי׳ – לא היה טעם בהמשך ישיבתי במרוקו והוחלט להעלותני ארצה, יחד עם שני הורי, אשתי, אחותי וארבעת ילדי, מהם שניים מיתומי הרעש באגאדיר שאומצו על־ידי. ה׳מסגרת׳ כיסתה, כמובן, את סכום הערבות ותיכננה את הברחתי. פעמיים ניסו להבריחני בדרך הים. עשינו דרך ארוכה עד לחוף, אך בשני המקרים – ההפלגה לא יצאה לפועל. הייתי כבר על סף התמוטטות עצבים. העברתי לאלכס בקשה להבריחני למובלעות הספרדיות בדרך היבשה. ואמנם, באוגוסט 1961 הובאתי יחד עם בני משפחתי לחווה גדולה ששימשה תחנת מעבר לעולים. הכרתי חווה זו יפה ואני עצמי השתמשתי בה פעמים רבות בעבר. לאחר חניית לילה, הועברנו בטנדר למקום־מפגש אחר ושם עלינו על משאית שבה היו עוד כ־20 יהודים. שכבנו על רצפת המשאית וכוסינו באבטיחים. המבריח היה מצויד בשטר־מטען המעיד כי הוא מעביר מטען אבטיחים למלייה. כך נסעו קרוב ל־13 שעות.

 המשאית היתה מכוסה ברזנט ונעצרה פעמיים. שוטרים הסיטו את הברזנט והאירו לתוך המשאית. לאחר ששוכנעו כי ה׳מטען׳ הוא אכן של אבטיחים הם הורו לנהג להמשיך בדרכו. לאחר מסע ארוך ומייגע, עברנו את הגבול למלייה. מצבנו הגופני היה נורא. איש מנוסעי המשאית לא היה מסוגל לעמוד על רגליו ולהתיישר והיה הכרח ל׳שלוף׳ אותנו בשכיבה, אחד אחד. הושכבנו על הקרקע כמשותקים ולא היינו מסוגלים להניע אבר. רק כעבור 4 שעות, התחלנו לחוש את שרירינו. למרות תלאות הדרך, היינו כמובן מאושרים שאנו כבר מחוץ לגבולות מרוקו.

אך אל־העלייה תבע גם בפעם זו את קורבנו: תינוקת אחת הוצאה מהמשאית ללא רוח חיים. היא פשוט נחנקה תחת ערימת האבטיחים…״ מעצר חברי ה׳מסגרת׳ בקזבלנקה, לא היה מוגבל לגברים אלא הקיף גם מספר נשים. אחת העצורות היתה ״פרנאנד״ – כיום תושבת נהריה ומורה בקיבוץ. ״פרנאנד״ נולדה במרקש למשפחה בת 9 ילדים ואחד מאחיה, קצין־חימוש בצה״ל, נהרג במלחמת לבנון. בשנת 1958, בהיותה בת 18, ביקרה בישראל כתיירת ושוטטה כחודש ימים בכל רחבי המדינה. בשובה למרוקו, החלה להורות בבית הספר ״אליאנס״ במרקש ואחד המורים שם, גייס אותה ל״מסגרת". לאחר שעברה קורס קצר של ה״הגנה״ בצרפת, עברה ב־1960 לקזבלנקה וניתן לה הכינוי המחתרתי ״פרנאנד״. כחברה בתנועת הצופים במרקש, הצליחה ״פרנאנד״ לגייס גם בקזבלנקה כמה צופים יהודים למאמץ העלייה החשאית. ״פרנאנד״ עצמה השתייכה בקזבלנקה לאחת מחוליות ״לביא״, שבראשה עמד אז ״רוסיני״.

בעקבות המעצרים שבוצעו במקנס, בפאס ובקזבלנקה, נעצרה גם ״פרנאנד״ היא סיפרה: ״נעצרתי יחד עם 'ז׳אנט׳, פקידה בחברת ביטוח צרפתית, שהשתייכה לחולייה של רפי ועקנין ז״ל. לאחר חקירה ראשונית, הועברנו למקנס ושם נודע לנו כי גם רפי ועקנין, ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳ נעצרו. החוקרים התייחסו אלי באכזריות מרובה. בין היתר היכו אותי במנעול על העין, הלקו אותי ואף הפעילו עלי לחץ פסיכולוגי. כך, למשל, באחד הימים הסיעו אותי לקזבלנקה ו׳טיילו׳ עמי בחוצות ה׳מלאח', מתוך תקווה שפעילי ה׳מסגרת׳ יגשו אלי ובכך יסגירו את עצמם. אך הטכסיס לא הצליח. נשארתי במעצר כמה שבועות. לאחר מות המלך, ניתנה לי חנינה ובעזרת דרכון ישן שלי – יצאתי לפאריס ומשם עליתי לישראל. הורי ובני משפחתי הוברחו ממרוקו בסירת דייגים, באוקטובר 1961 והם מתגוררים עתה בישראל״.

באוירה מתוחה וקודרת זו, נועד המלך מוחמד ה־5, ב־18 בפברואר 1961, עם משלחת של שישה נכבדים יהודים, בראשותו של ד״ר ליאון בן־זקן. המשלחת כללה גם את דוד עמאר, יו״ר ועד הקהילה הארצי; מאיר עובדיה, לשעבר יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה והרב שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה.

הפגישה נערכה כמה ימים לאחר ביקורו של נשיא בריה״מ ליאוניד בח׳נייב, ברבאט. המנהיג הסובייטי הגיש למלך ״מתנה״ של 14 מטוסי ״מיג״, שבעקבותיהם עתידים היו להגיע לרבאט גם כמה מדריכים וטכנאים סובייטים. הכל ראו בביקורו של ברז׳גייב ובמתנת ה״מיגים״ משום חיזוק למגמה האנטי־ מערבית והפרו־נאצרית כפי שהסתמנה ב״ועידת קזבלנקה״. מדיניות רדיקלית זו נעשתה יותר ויותר מודגשת. כך, למשל, בחודש ינואר, הקים המלך מרכז תרבות בקאהיר, שתפקידו היה לפקח על הרחבת קשרי התרבות של מרוקו עם העולם הערבי. מורים מצריים נתקבלו לעבודה באוניברסיטאות ובבתי ספר תיכוניים מרוקניים. ב־15 בפברואר, נועד עבד אל־חאלק טוראס, סגן רוה״מ ושר המשפטים המרוקני עם גמאל עבד אל־נאצר בקאהיר וביקש ממנו למנות שופטים מצריים, במקום השופטים הצרפתייים שעמדו לסיים את תפקידם במרוקו. המשלחת היהודית מחתה באוזני המלך על המעצרים ההמוניים וההשפלות המרובות שהחלו ערב בואו של נאצר ונמשכו למעלה מחודש ימים. המלך נראה עייף וחולה. הוא הביע צער על מה שאירע בקזבלנקה, אך ביקש לדעת מה דוחף את היהודים להסתכן ולעזוב את המדינה בסירות קטנות ורעועות. הוא שאל את חברי המשלחת אם הם ״ציונים״. על כך השיב לו הרב משאש: ״אין אנו ציונים, אך כאשר אני מתפלל ׳לשנה הבאה בירושלים׳, אני מקווה שדבר זה אכן יתגשם…״

פגישת המלך עם המשלחת היהודית באה בשיאו של מסע דיפלומטי נמרץ, שבמרכזו עמדה מדינת ישראל. דוד בז־גוריון וגולדה מאיר לא האמינו עוד בדיפלומטיה חשאית והם הטילו את כל כובד משקלם, כדי להביא לשינוי במדיניותו היהודית של מלך מרוקו. ואמנם, כחלק ממאמץ זה, מסר שגריר ארה״ב ברבאט, צ׳רלס יוסט, לידי המלך איגרת אישית מאת הנשיא ג׳והן קנדי. ראשי הקונגרס פנו ל״בית הלבן״ בענין זה, והם היו מוכנים ליזום דיון בהפסקת הסיוע האמריקני למרוקו – אם לא יפסקו מיד רדיפות היהודים. בן־גוריון וגולדה מאיר פנו אז גם לעזרתו של נשיא צרפת, שארל דה־גול. משום זיקתו העמוקה למערב ובשל אי־רצונו לגלוש כליל לחיקה של מוסקבה, החליט המלך להיעתר לפניותיהם של נשיאי ארה״ב וצרפת אליו. הוא הודיע לד״ר בך זקן וחבריו כי מרוקו עודנה מקווה שהיהודים לא יעזבו את המדינה וישתלבו בכל תחומי חייה. אך כמדינה החתומה על מגילת זכויות האדם, היא לא תניח מכשול על דרכם של אלה המבקשים להגר. בהתאם לכך, המלך הבטיח להוציא הנחיות מתאימות לשר הפנים, סי בקאעי, כי ינפיק דרכונים לכל דורש. היה זה הישג מרשים לדיפלומטיה הישראלית ודוגמה מוחשית להתחזקות מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, מול ירידת קרנם של נאצר ומנהיגים ערביים אחרים.

פגישתו של המלך מוחמד ה־5 עם המשלחת היהודית, זכתה לפירסום רב באמצעי התקשורת בעולם והביאה למיתון מיידי בהתקפות העיתונים על יהודי מרוקו. ב־24 בפברואר 1961, פירסם סי בקאעי הצהרה שבה גינה את הציונות על כי היא ״מסיתה״ את היהודים לעזוב את מרוקו. יחד עם זאת, וברוח הוראתו של המלך, בקאעי הבטיח להנפיק דרכונים לכל דורש. שר הפנים המרוקני הדגיש כי יהודי מרוקו רשאים להגר לכל מדינה, ״פרט לישראל״. הוא הזהיר כי יהודי שיהגר לישראל – יאבד מייד את אזרחותו ואת כל רכושו. גם שר ההסברה המרוקני אחמד אל־עלווי, פירסם הודעה דומה. הוא גינה את הציונות על ״חתרנותה״ במרוקו והזהיר כי ״מרוקו לא תסבול הגירה יהודית המונית לישראל״.

אולם הליברליזציה במדיניותה היהודית של מרוקו, לא באה לידי ביטוי מעשי בימי חייו של המלך מוחמד ה־5. ביום ה־25 בפברואר 1961, יום אחד בלבד לאחר פירסום הודעתו של סי בקאעי, חש המלך ברע והובהל לבית החולים. כעבור שעות מעטות, הוא מת על שולחן הניתוחים.