מורשת יהדות מרוקו

נאם הרב שאול אבן דנאן יחעזל׳׳א

 ע״ד הגרושין.

רבותיי

אם אמרתי אכבירה במלים על דבר קושי הגרושין, אהיה למשא על כבודכם. וכבר אמרנו. שהנואם יבחר לו דרך קצרה בקושט אמרי אמת, ודיו. וכן הוא הראוי, כי לא נעלם מרבותי דבר קטון או גדול. ומה ידעתי ולא ידעו הם? הלא גמרא ערוכה נאמרה בחומר הגרושין עדי בעי רב פפא אם חייב להחזירה ופירש״י ז״ל לב״ה קא בעי. וכן מבואר ברבינו הטור והרמב״ם ז״ל, ובב״י ז״ל ובהרב ח״מ ובב״ש ז״ל ורובי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ומה גם בזוה״ק אין מקום פה לציין דב״ק בספרתם, כאשר אמרנו, שאין המטרה לברר ההלכה.

אך זאת צריך להודיע בגלוי. ואפשר שירעישו עלי רבותי בהגיגי, דבר אחד אומרים העם. כי המנהג פה ״מארוק״ לגרש אשה בע״כ באין סבה. וכך היו דנים.

על זאת אני משיב. שלא היה כך ומעולם לא ימצא פסק, שטענה האשה שאין רצונה להתגרש. ודנו הב״ד לגרשה בע״כ. זה אי אשפר במציאות. רק זאת היתה להם. כאשר בעל בקש לגרש את אשתו. היא מתגאית באמריה לאמר לו מהר שלח.

ואף אם מצא ימצא, כאמרם. דבר מועט הוא ועלה ומתבטל במאה. ואין לדון ממנו דין מנהגא. כמפורסם בדיני המנהגים. בידוע לכת״ר.

איך שיהי. למנוע הגרושין אף בנשואין רא׳ ובאין סבה. זה דבר שלא יתכן להתקיים כעת. שאין בעם כה לסובלו בי עדיין לא גבה שכלם ולא נטהרו ממה שנהגו מכבר.

בכן, חובתנו רק לעצור מעט מעט בעד המית מרוצת הגרושין ולדאוג לפזור המשפחה.

 וכה נראה לתקן כעת דברים הנחוצים לפי המצב.

א כל אשה שתמחול לבעלה בכתובתה, בכלה או במקצתה, או באיזה תנאי מתנאי כתובתה. יכולה לחזור בה, כל עוד שלא עברו ג׳ ימים מהתחייבותה (ז״א יום החיוב ושני ימים שאחריו שלמים, מערב עד ערב).

ב אין להרשות לכתוב גט רק אחר עבור ג׳ חדשים מהקובלנא זולתי בסבה נחוצה המאמתת שאין תקות השלום ביניהם או משום חשש של זנות.

ג – בערי הדיליגי צריך שתהיה הסבה ההיא מקובלת ע״י הב״ד המחוזי.

ד – הרשאת הגרושין בתוך הזמן הנז׳ מהסבה הנז׳ צריך שתהיה כתובה בספר מיוחד לכך בב״ד בבאור טעמא ונמוקה של הסבה.

ה אין להרשות לגרש אשה בע״כ בשום אופן רק עד עמדם במשפט בפני הב״ד של ג׳.

ו – יזהרו הדיינים במשפט הגרושין בע״כ של האשה ומה גם בנשואין רא׳ יעיינו היטב במחלוקתם של ב׳׳ש וב״ח ור״ע ובכל הסוגיא ההיא כלה ובדברי הפוסקים ראי ואחר׳ המזהירים בכל עז על המחרת הגרושין ועל כובד עונשו, שעל זה נאמר. הוו מתונים בדין, וכל המרבה הרי זה משובח.

כל זה נתקבל בהסכמה

נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל׳א

ע״ד השבת

רבותי!

רקב בעצמותינו. בעצם האומה וגויתה. רוחה ונשמתה. הוא היום שקדשו חולל הכל מימי יצירת סדור עולמיו, שמו לאות לדור דור. זכרון למעשה בראשית ותחלה למקראי קדש. הבדיל עצומו של יום מכל מלאכה אף ממחשבת מעשה. ולמנוחה ולענג הנפש והגויה נתנו אדון הכל ויכתירהו בכתר קדושה מכל הימים. יום אדיר הוא, וקדושתו כבירה. הוא יסוד הדת והאמונה. עמוד התוך אשר האומה הישראלית נשענת עליו. יום שהנשמה העברית תלויה בו. המצוה העקרית אשר שקולה כנגד כל התורה כלה. בו במנוחתו העדאה גלויה על אלהותו יתברך תקוות ישראל לבן דוד ממנו תוצאותיהם.

קדשת היום ועצם כחו הנכבד, חולל למאד בימינו אלה. כמעט השפל עדי ארץ, כאין וכאפס נחשב מול תשוקת הממון. ועל ידי גלגול. בא החלול גם לידי מעשים אשר יצאו מגדר עבודת חבת הממון. והמה עבירות חמורות מהראשונות ואין רצון לבארם. שכבוד אלהים הסתר דבר.

בבן מורי. חרדי הדת והאמונה. איך לא ירגיש ולא ירגז לבבכם על הנגף אשר הוחל בימינו אלה. טרם יסתפח בכל העם. ויהי מן הנמנע לתרופה, הלא לעת כזאת אפשר שיושג לנקות הרקב מן העצמות. כי כל איש ישראל לא במרד ולא במעל חלילה יוצאים מגדר הדת. כי אם מסבות אשר יתעום מעט מעט לפרוץ גדר עדי צאתם החוצה. ולבסוף נעשה הדבר בהיתר.

לכן אמונים עושו ובואו. החישו עתידות פן תעוז יד הנגף, וחרפתנו עד חוג השמים תגיע. זאת הארץ ארץ מארוק. שרתי במדינות. בדרכי הדת והאמונה ובמשטרי החקה והמצוה. איך תרד פלאים חלילה. בחלול הדת בפומבי בקרבה? שערות האיש יסמרו וכל לבבו ימם בראותו ענינים כאלה המבעתים לב חרד לדתו.

לזאת. הנני מציע לפני רו״מ הנראה לעשות לעת כזאת. לפי כח המצב דרכי אופני הגנה. לעצור בעד הנגף הנספח. וה׳ יתברך יעזור לפדות נפשנו. זה יום הקדוש.

אלו הם פרטי ההגנה אשר עלו בהסכמה

א – הרבנים עצמם או הנפשות אשר עשו להגנה זאת, ינאמו לפעמים לפני העם נאומי חכמה. מוסר השכל. לקדושת יום הקדוש.

ב – לכל הפחות, ינאמו פעם אחת בחדש, ביום השבת.

ג – הנואמים ילמדו לשונם דרך חבה ומוסר אהבה להורות את העם תוקף 'קדושת היום בעצה נאותה המקובלת על השומעים, להרהיב עז בנפשם בקדושת הדת. ושמירת השבת, בהכרח חיובו בעולם הזה ובעולם העליון

ד כל הנלהבים למצוה זאת יזהירו את אחיהם מלהסתתר ביום השבת. ומלחללו ה״ו.

ה – כל ראב״ד וכל רב דיליגי. חובתו לערוך תזכיר מפורט ממה שנעשה מכל האמור ומהתחלפות המצב בשמירת השבת, בכל השנה, ויוגש התזכיר לפני אסיפת הרבנים השנתית.

נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א

ע״ע ״מקוה טהרה״

רבותי!

בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל.

אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳ מ׳ בוטבול יש״ץ אבי״ר. שיודע בעצמי כי לא איש דברים אנכי והן ערכי עלי.

אבל, מקומי הכריחני לצאת חוץ ממחיצתי, וההכרח אם לא ישובח לא יגונה לבוא עד הנה לענות חלקי גם אני לפני מעלתכם, לערוך שלחן במדבר דוקא. ולפני מלכים רבותי, אתיצב לחקור ולברר הדבר, כי לכם משפט הבחירה.

רבותי, לא נעלם ממעלתכם היקרה חומר עונש הבא על הנדה רח׳׳ל, בין פנויה בין בעולה. ומקרא מלא דבר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וכו׳ ונכרתו שניהם מקרב עמם רח״ל. ורבותינו אמרו שהנדה אפי׳ שהתה זמן ארוך ולא טבלה היא בנדותה. ואפי׳ בזמן לבונה כל דין נדה יש לה, עיין ביו״ד סי׳ קצ״ה וקצ״ז. וש״ך שם. וכל הנוגע בה יטמא. וכמה הרחקות עשו רבותינו לאיש עם אשתו נדה כדי שלא יפגע בדבר הזה. עיין שם ביו״ד סי׳ נ״ז, וגם ידוע לרבותי מעשה של ההוא תלמיד שקרא הרבה וכו׳ ובשביל שלא נזהר מאשתו בימי לבונה ששכב עמה במט״א וכו׳ מת בחצי ימיו חו״מ. ואי׳׳ץ להאריך בדבר זה דזיל קרי בי רב הוא, ומכ״ש לרבותי שאין דבר נעלם מהם.

רבותיי בעוה״ר בדורותנו אלה, אנו רואים כמעט כל בנות ישראל הפרו ברית, עברו חקה זאת חקת התורה, ונבעלות נדות, ומולידות בנים זרים אשר בשם בני הנדה יכונה להם. ורבתה המספחת בעוה״ר בכל עם ישראל, שמתערבות המשפחות זב״ז הכשרים עם בני הזרים. ואין איש שם על לב. ודבר זה נפל גם במשפחות המיוחסות, בתי אבות רח״ל, יען שבנות הדור חפשיות מן המצות ופרקו עול התורה והמצוה מעליהן. ומכ״ש למצוה הזאת לטבול לנדתן במי המקוה העשוי עפ״י התורה והדת, אשר מצוה זו ללעג וקלס נחשבה בעיניהן, שאומרות, אחר שרחצו וסכו במים חמים, זכים וטהורים, שממקור מים חיים באו, עוד תצטרכנה לבוא בחפירת מים, גומא עכורה של מים קרים ומאוסים שנעשו ממים ישנים וקרוב להיות נתלעים? ומכ״ש אם מקום המקואות במבואות אפלים ומטונפים, ודבר זה כמשא כבד עליהן לקיים מצות טהרה זאת. ואפי׳ נשים אשר עדיין יש בהן רוח חיים רוח היהדות בקרבן, ומקיימות כל מצות ה׳. דבר זה קשה בעיניהן, כיון שרואות מקום טהרתן באי הנקיות כנז״ל. וע״י כן נמנעות הן מלקיים מצות הטבילה לטבול במים סרוחים ומאוסים, ובאות גם הנה במצודה הזאת, ונכשלות גם הנה בעבירה רחמנא ליצלן.

ועל כן רבותי, לכם המצוה הזאת, אל תאחרו אותה. קומו והתעודדו ושנסו מתניכם ודברו על לב בנ״י ועל ראשי אלפי ישראל שיתאמצו בכל עז ותוקף לגדור הפרצה הזאת מעל עמנו, ע״י שיזלו מכספם וזהבם סכומים יפים ויבנו מרחצאות יפים והדורים בבנין יפה ומפואר, טוב ובמקומות נקיים זהירים ובהירים, ובתוכם מקואות של טהרה עשוים עפ״י הדין. אשר מימיהן צחים ונקיים וצנורות חמין עוברים בתוכן. ומימיהן משתנים בכל עוזם וכו׳.

ואזי מובטחים אנחנו בעז״ה שכל בנות ישראל תקדמנה ללכת בזריזות לקיים מצות טבילה בזמנה. ואפי׳ מי שאינה אדוקה במצות, תחישנה לטבול במים החיים, במים החמים. שמתוך שלא לשמה באה לשמה. ואשה אל אחותה תקרב אל הדבר הזה ואזי יטהרו כל זרע ישראל בעז״ה.

וכמו שראינו בעינינו בעיר המהוללה עי׳׳ת מקנאם. אשר בנו שם זה זמן בתי מרחצאות בבנין מפואר, ובתוכן רצוף מקוה טהרה של מים חיים. מעין נובע אל תוך המקוה. והמים עוברים בקרבו בהיותם חמים, והכל נעשה בנקיות יתירה ונמצאו כל בנות העיר הנז׳ טהורות, ומקורן טהור. כי״ר גם אנחנו נזכה לקיים המצוה הזאת בכל תפוצות ערי ישראל אמן. ובזכות מצוה זו יבוא בעז׳׳ה משיח צדקנו בימינו אכי׳׳ר.

תמצית אמרינו בזה לכל ערי ישראל

א – בנין מרחצאות חדשות בבנין יפה אף נעים ובתוכן רצוף מקואות שמימיהן חיים וחמין ומשתנים בכל עת וזמן.

ב – בנין המקואות והכשרתן ושיעורן וכו׳ יהיה בהשגחת הב״ד.

ג – ההוצאות תהיינה בעזרת שלמי צבור ויחיד.

ד – הב״ד והרב הדיליגי וחברי הקהלה חובתם להוציאה לפועל בלתי איחור.

ה – הב״ד והרב וכו׳ יעוררו לב בעלי הקרקעות לעשות בבניניהם ״מקוה טהרה״ לשכנים, לבד מקואות הצבוריים.

ו – המקואות הצבוריים יהיו בנוים במקום ראוי, ובהצנע לכת.

ז – הרבנים יכרזו אזהרות כפעם בפעם בבתי כנסיות על חובת טהרת בנות ישראל ועל עונש בטולה. ועל הנזקים הנגרמים מטומאת הנדה רח״ל.

כל זה נתקבל בהסכמה

המשפט העברי בקהילות מרוקו- מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר-עמ' 230-228