מורשת יהדות מרוקו

שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש

לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד

מבוא

בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.

חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.

במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.

העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית

כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.

טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854

                                     שנה                           מספר                            מקור

עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.

ב.         מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.

ג.          מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ס פ ר שערי צ ד ק. חלק זה נקרא שער ה ח צ ר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער ה ק ד י ם. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בךשמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גר בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות.

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:

ארגון העדה ככולל עצמאי;

משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;

נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;

מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).

ארגון העדה ככולל עצמאי

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי. משום כך היה צעדו הראשון לאחר מינויו לרב הקהילה הקמת כולל נפרד ועצמאי לעדה המערבית. עוד בשנת 1856 (כשנתיים לאחר עלייתו לארץ), מסר לנו ל״א פרנקל, ששהה אז בירושלים, על נסיונות התמר­דות של המערביים לשם השגת עצמאות. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה משחתם דב״ש בשנת תר״כ (1860) על הסכם ההפרדה של העדה מן הספרדים. מכאן ואילך ניהלה את הקהילה מנהיגות דתית, רוחנית וחומרית משלה, ניתנה לה אוטונומיה  בהקצאת הכספים שהגיעו אליה וכן רשות לעסוק עצמאית בגיוס משאבים בחוץ־ לארץ בעבור העדה.

בין השנים תר״כ לתרכ״ו (1866-1860) פעל הרדב״ש כמנהיג בלעדי בתחומים שונים. עוד בשנת 1860 שלח שליחים למרוקו לאיסוף תרומות למען המערביים בירושלים. בחלק מתרומות אלו קנה קרקע בעיר העתיקה, עליה נבנו בהמשך שני בתי־כנסת ובתים אחדים. מתעודה שאותרה בגנזך המדינה עולה כי בין השנים 1860-1862 נרכשה אף אדמת בית־הקברות הנפרד של המערביים על הר הזיתים. רדב״ש הנהיג כי הכספים הנכנסים לכולל יחולקו לארבעה חלקים: ״רביע לעניים להיות מתחלק בכל שבוע, ורביע לתשלום החובות, ורביע למשמרת כידוע לתשלום הפוסטאות וביקו״ח [ביקור חולים] וכיוצא, ורביע לת״ת [תלמידי חכמים] לתשלום ת'י – תחת יד – וכיוצא״. הוא החל להפעיל באורח מסודר את מוסדות הדת (בתי־כנסת, בתי־מדרש, תלמוד תורה וחברת שומרי תורה). כן דאג להשגת תרומות ליסוד והנהלת בית־ספר לבני עניים ספרדים ומערביים.

בשנת תרכ״ו (1866) משראו הרדב״ש ונכבדי וראשי קהל המערביים כי ״…כבד המשא עליו להיות נושא סבל עול הצבור והיחיד…״, נתוועדו ובחרו בוועד מבצע בן שבעה חברים שנועד לעזור לרדב״ש בהנהלת העדה. בתוכם מונו פקידים ומשגיחים וכן גזבר (רחמים שלמה אבו־שדיד) לטיפול בנושא הכספים, והותוו סדרי התכנסותו ופעולתו.

ועד זה תיפקד בצד הרדב״ש עד לפטירתו בשנת תר״מ (סוף 1879), ולאחר מכן פעל במשך כמה שנים תחת הנהלת נכבדי הקהילה, מיימון עמיאל ורחמים שלמה אבו־שדיד. נראה כי מעמדו החל יורד עם התגברות המחלוקות בעדה והחלשת מעמדם של רבניה מאמצע שנות השמונים ואילך.

משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה

המצב החומרי והבריאותי הקשה של המערביים בירושלים בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הביא למשלוח השד״רים אברהם חרוש (למרוקו) ומשה מלכא (ליעד בלתי־ידוע). בהמשך נשלחו שליחים נוספים.

בסך־הכל נשלחו בתקופת כהונתו של הרדב״ש שד״רים מטעם הכולל המערבי בירושלים לגיוס כספים בחוץ־לארץ בכחמש־עשרה שליחויות בין השנים 1877-1862. הכספים נאספו במרוקו, תוניס, אלג׳יר, מצרים, תורכיה, איטליה, צרפת, אוסטריה־הונגריה, הולנד, בלגיה, בלגיה, פולין ואמריקה. על אינטנסיביות המשלוח מעידה העובדה שלאחר פטירתו של הרדב״ש יצאו בשליחויות כאלו רק פעמיים (בשנים 1894-1893). שניים מן השד״רים, משה מלכא ושלמה עטיאש, יצאו לאירופה ולאמריקה למשימה מיוחדת של השגת משאבים לבניית שכונה מיוחדת למערביים מחוץ לחומת ירושלים.

פרט לכך הגיעו לירושלים תרומות ישירות ממרוקו, כפי שמעידה צוואתו של שלמה מרעילי מפאס (המצויה בארכיון הציוני המרכזי); לפיה העניק מרעילי חלק מירושתו לחלוקה לעניים מערביים הגרים בירושלים. גם אחדים מבני הקהילה בירושלים, שמצבם הכלכלי איפשר זאת, תרמו באמצעות הרדב״ש כספים ונכסים לכולל המערביים. מצויה בידי סדרה שלמה של תעודות המעידות על כך והמתייחסות לשנים תר״ל-תרל״ז. לדוגמה מתנת ד׳ אמות [סמליות] קרקע ומאה ועשרים לירות זהב צרפתיות מאברהם חיים בירושלים או מתן נכסי גזאלה די בורביע בירושלים לכולל. הכספים שנאספו מן המקורות השונים שימשו הן להחזקת מפעלי הדת, החינוך והחסד של הקהילה, והן למציאת פתרונות קיום ודיור לענייה.

נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה

אחד מן הפתרו­נות שהגה הרדב״ש לשיפור מצבם הכלכלי הירוד של אחדים מן המערביים ושחרורם מן התלות בחלוקה היה בתחום החקלאות. הצעת פתרון זו נבעה כפי הנראה משילוב בין השקפותיו בנושא חיבת הארץ וישובה והאמונה שיש לפתח תחום זה כענף משתלם וכמקור פרנסה.

כבר באלול תרכ״ג (1863) הביע הרדב״ש מעל דפי עיתון הלבנון תמיכה בהתיישבות בני עדתו מירושלים בקרקעות שקנו שאול יהודה ויהושע ילין בקאלניע (היא מוצא). לדעתו:

…. נחלתם שפרה בעיני עד למאוד! טובה ויפה ומתוקנת לעבודה. והארץ מסוגלת לעשות פרי תבואה ויש מבני קהילתנו בני ארץ המערב הפנימי אשר באו לשם החלום ומוכשרים המה לעבודת האדמה בתת ה׳ חפצם יצליח בידם היקרים הנז' ותפילתי רבה כי עד מהרה יתן ה׳ כי יוכלו להוציא מחשבתם הטובה…

מסתבר שתכנית זו בה תמך הרדב״ש לא יצאה אל הפועל.