מורשת יהדות מרוקו

פד

פ׳ הנז׳.

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום.

שלום.

קח נא עוד ידידי מן המוכן, במבוי בן עטאר, יש עוד ביהכ״נ בסוף המבוי, פתחה במזרחה בפנת המבוי לימין הנכנס למבוי, ארכה יתר על רחבה, יש בה ב׳ היכלות, אחד באמצע מערבה, ואחד בעלית קיר שבצפונה. התיבה באמצע, פני הש״צ למזרח. יש בדרומה עזרת נשים גבוהה סמוכה לתקרה, ספר לי זקן אחד ששמע מאבותיו, שהעזרת נשים בנה אותה הנגיד כה״ר משה ן׳ עטאר ז״ל, שהיה בזמן קדמון, זה יותר ממאתים שנה, שלא ברצון חכמים, שהיו מעכבים שלא לעשות עזרת נשים בביהכ״נ, משום הרהור, ומשום שיחה, ע״כ. יש בה כוסות וספסלים וכו' בחברותיה, מתפללים בה כשמונים נפש. היא היתה נקראת בזמן הקודם ע״ש הנגיד בהר״ס ן׳ עטאר הנ״ל, כן מצאתי שמה בפס״ד ישן בש׳ תקי״ו לפ״ק, ובשטר אחד בש׳ תק״ע לפ״ק מצאתי שמה ע״ש החכם כמה״ר חסאן ן׳ לחסין זלה״ה, אפשר שהוא קנה אותה, וחזרה ליקרא על שמו, ואך עתה היא נקראת בפי הכל ע״ש הרה״ג המפורסם כמוהר״ר שמואל ן׳ ואעיש זיע׳׳א, נתבש״מ ש׳ תקע׳׳ח לפ״ק. ושמעתי מכמה זקנים, וכן יש תחת ידי, ספר קטן של מעשיות בכת״י, בלשון ערבית, משנת תרי״ח לפ׳׳ק, וזה העתק מה שצריך לנו בעברית: בזמן הרה״ג כמוהר״ר שמואל ן׳ ואעיש זצ״ל, צדו הפלשתים מהיער לביאה אחת חיה, והביאוה דורון למלך, והכניסה לגן אחד ברחוב הישמעאלים, וקשר אותה בצוארה בשלשלאות של ברזל, ומנה עליה ערבי אחד להאכילה ולהשקותה, ויום אחד נתקה השלשלת וברחה חוץ לפרדס, והזיקה הרבה ישמעאלים, ואז גזר המלך על היהודים, לתת לו חצר אחת ברחוב היהודים, בחשבו שאף אם תצא ותזיק, תזיק רק ליהודים, ומה בכך ? והוציאו הרבה שוחדות על זה ולא הועילו, ונתנו לו חצר אחת (שמעתי שהיא החצר הראשונה לימין הנכנס למבוי אלעטארין, שעדין נקראת ״צא״ר אלביי״א״, דהיינו חצר לביאה, ע״ש המעשה).

והביאו אותה שם וקשרו אותה בשלשלת ברזל, והערבי הממונה עליה היה בא אצלה בבקר ובערב לתת לה די מחסורה, וערב יום אחד הניח הפתח פתוח בשוגג או במזיד, ובאשמורת הבקר בעוד לילה, נתקה עוד השלשלת ויצא׳ לחוץ, ומפני שכל החצרות היו סגורות, לא מצאה מקום ליכנס, והיתה משוטטת בעיר, עד שהגיעה לביהכ״נ של הרב הנז׳, שהיתה פתוחה, והיה הרה״ק הנז', קורא שם כדרכו בכל יום, בקשות הבקר, והתחילה לנהום עליו, והוא לא ידע שהיא הלביאה, רק חשב שהוא כלב, והכה אותה במטהו, והיא נוהמת, ויוסף להכותה להוציאה מביהכ״נ, ובאותה שעה בא הממונה עליה, ועמו מעבדי המלך, להוליכה אל המלך, שרצה ליתנה במתנה לשר אחד גדול, שהיה נוסע באותה שעה, וכשלא מצאוה בחצרה, התחילו לחפש אחריה, עד ששמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, ואז הלכו אחר הקול, והמה ראו כן תמהו, ותפשוה והוליכוה, ואז נודעה קדושת הרב זיע״א גם לעיני הגויים. ע״כ. שלוחי צבור ששמשו בה, הם: הרב הקדוש הנז׳ וזרעו אחריו, בנו הרב כמוה״ר משה זלה״ה ובן בנו אשר הכרתיו כד הוינא טלייא, החכם הותיק כהה״ר יוסף ז״ל, ועתה משרת בה החכם כהה״ר מכלוף ן׳ שטרית הי״ו, וה״ר רפאל ן׳ לחסין הי״ו, מזרע הרב כמה״ר חסאן הנ״ל זלה״ה. וגם בני דודי כמוהר״ר דוד זצ״ל, שהם החכם כמה״ר יעקב וכהה״ר אברהם אחיו ישצ״ו, שמשו בה שלוחי צבור איזה שנים, הבית הקדוש הזה שמש ישיבה לת״ת להרה״ק הנ״ל, אשר ראיתי במכתב עדות מש׳ תר״ז לפ״ק, שבחצר שלפניה היה מלמד תשב״ר חכם אחד שמו ר׳ דוד עטייא ז״ל, והיו התנוקות נכנסים בפתח אחד קטן, שהיה בביהכ״נ פתוח לאותה חצר, והיו מפריעים את הרב ותלמידיו מלמודם, ועמד הרב וסגר אותו פתח, ע׳׳כ. וגם מו״ר הרה״ג כמוהר״ר שלם משאש זיע״א הרביץ בה תורה איזה שנים, כאשר שמעתי מתלמידיו, גם למדו בה תשב״ר בני מור דודי כמוהר״ר דוד הנ״ל, ועמהם החכם כמה״ר יוסף אלבאז ישצ״ו, ואנא נפשאי למדתי אצלם תנ״ך. ועתה היא רק לתפלת שמ״ע, ולמשכימי קום בלילות החורף בעוד לילה לומר שם שירות ותשבחות ובקשות, יתקון חצות. זהו מה שיכולתי להשיג עתה להודיע לכבודו, ובמוצאי חג הסוכות אגמור את הכל בעה״ו. ואך יואל נא כבודו לשלוח איזה כסף, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

תקנת מכנאס

סמוך לשנת תקפ״ד (1824) נמנעו מקצת דייני העיר מלגבות דמי הוצאות, ונימוקם: כך מצאו כתוב בתקנה של הקדמונים, שלא היתה ידועה עד כה. דומה כי הלכו בעקבות ר׳ רפאל בירדוגו הנזכר לעיל, וגם הם סמכו על הטענה שההוצאות הנעשות בשידוכין, הצדדים מוציאים אותן מרצונם ועל דעתם ובלי שנדרשו לעשות זאת. יתרה מכך, עצם עשיית השידוכין והזמן שבין השידוכין לנישואין נועדו גם להכרה הדדית בין הצדדים ולבדיקת התאמתם. לכן בשעת הוצאת ההוצאות גלוי וידוע להורים שהזוג עלול להיפרד. ייתכן גם כי בשל הסעיף המאפשר לתבוע, נוסף לקנס הנהוג, גם החזר הוצאות אם הן היו גבוהות, התרבו בסוף המאה הי״ח במכּנאס התביעות לפיצוי בגין הוצאות שלפי טענת התובעים היו גבוהות. כדי להמעיט בחיכוכים בקהילה השוו מקצת חכמי העיר את מידותיהם ופסקו שהקנס בסך ארבעים אוקיות כולל את ההוצאות באשר הן, ובכך הם התאימו סעיף זה להלכה. לעומתם, חכמים אחרים נסמכו על המנהג הקודם לחייב החזר הוצאות כשהן גבוהות מהרגיל. לפיכך בתביעות שנסיבותיהן וטענותיהן שוות ניתנו בבית־הדין פסקי־דין שהיו שונים זד מזה במידה רבה, וכל זאת רק בשל ההרכב השונה של צוות הדיינים. בגלל תופעה זר גברה תחושת העוול של התובעים. מניעי התקנה מוצגים במבוא שהקדימו לה:

אלא שמקרוב נמצאת תקנה לקצת מקדמונינו נוחי נפש, שם נאמר שלא נהגו לגבות דמי ההוצאה כלל, ולא נתנו טעם לדבריהם. וקצת מחברי בית דין צדק ישמרם צורם, סומכים על זה שלא לגבות ההוצאות. וראינו שזה עלבון גדול למי שהוציא הוצאות רבים בשידוכין לפי כבודו, ובחזרת שכנגד יוצא כל יגיעו לריק, ולא מן השם הוא זה. וטעם למנהג רבותינו נוחי נפש לא ידענו.

התקנה שהם מצאו אינה מצוטטת כאן, ונראה שלא השתמרה, על כל פנים, אין היא ידועה ממקור אחר. גם רבי רפאל בירדוגו, שנהג שלא לגבות הוצאות, לא הסתמך עליה בתשובתו, והוא היה בן למשפחת חכמים שעמה נמנו דברי העיר ומנהיגיה, בקי גדול בתקנות ובפסיקה של חכמי מכּנאס הראשונים, ותיקן בעצמו תקנות רבות. גם בנו רבי מימון, שכתב על דברי אביו ר׳ רפאל ״והדבר קשה בעינינו״, אינו מזכירה בביקורתו, והציע לנהוג החזר חצי ההוצאות, כמו בתקנה דלהלן שגם הוא חתום עליה, וייתכן שהיה מיוזמיה. ואם ר׳ רפאל ובנו ר׳ מימון אינם מזכירים אותה, אפשר להסיק בסבירות גבוהה שאינה קיימת. ומכאן שבמשפט: ״נמצאת תקנה לקצת מקדמונינו״ רצונם לומר: לדברי ר׳ יעקב אבן דנאן הנזכרים לעיל, ופירשו אותם, שזו תקנה שתיקנו חכמי פאס השוללת החזר הוצאות מכול וכול. וכך הבינם גם רבי רפאל ופסק על־פיהם. כדי לבטל את המחלוקת בין חכמי העיר בבעיה שכיחה תיקנו תקנה בנושא, וכל הדיינים בעיר יהיו חייבים לפסוק לפיה:

לכן ראינו לעשות תקנה לדבר על דרך זו, שכשיהיה הקנס שעשו ביניהם מרובה כדי הקנס הנהוג וכדי ההוצאות ההכרחיים לפי מנהג המדינה ולפי כבודו. אנו הולכים בזה אחר מנהג רבותינו ז״ל, שלא לגבות כי אם הקנס מושלם ולא דמי ההוצאות כולל. ואם לא עשו קנס ביניהם (או שעשו קנס מועט שאין בו כדי הקנס הנהוג וההוצאות), אנו מגבין בזה הקנס הנהוג עם מחצית דמי ההוצאות ההכרחיים לפי המנהג כנד.

כלומר, מטרת התקנה היא לאחד את הפסיקה ולהקהות את תחושת העוול.

נראה כי בתקופה זו הרבו בהוצאות למסיבות השידוכין, ולא כיסה סכום הקנס של ארבעים אוקיות את ההוצאות הרגילות. לכן אם לא היה הסכם בין הצדדים על גובה הקנס, היה צריך לחייב את הקנס הנהוג ומחצית מן ההוצאות. גם אם היה הסכם ביניהם על גובה הקנס, ועלה הסכום על הסכום הנהוג — ארבעים אוקיות — אם אין בו לכסות את הקנס הנהוג ואת ההוצאות, יש לשלם את סכום הקנס הנהוג ואת מחצית ההוצאות. ובכך התאימו את ההיטל על הצד המפר לרמה הכלכלית ולהוצאות הנהוגות בתקופה ההיא. הפיצוי נקבע רק להוצאות המקובלות, ומי שהפריז בהוצאות יותר מהנהוג, אינו זכאי לפיצוי בעבור מה שהפריז.

יש לציין כי בספרות הפסיקה של חכמי מכנאס שהתפרסמה לא מצאתי הד לתקנה זו.

הנוהג בערים מראקש, תאפילאלת ומאזאגאן

גם בעיר מראקש היתה תקנה לעניין הפרת שידוכין, אבל לא השתמר תאריך קבלתה:

עוד תיקנו בעניין השידוכין, אם חזר שום אחד מהם ונתחייב לפרוע לחברו הוצאותיו, המנהג הוא שישבע התובע בתפילין כמה הוציא ויטול פחות שליש. ובענין הקנס, אם היה בקוש״ח חייב, ואם לאו פטור, ע״כ.

כלומר, מקובל אצלם שקנס שידוכין נגוע בפגמי ה״אסמכתא״, ורק על־ידי קניין ושבועה יש גמירות דעת המוציאתו מגדר ה״אסמכתא״. לכאורה משמע, שמצריכים שניים בקניין ובשבועה, ולא די באחד מהם. מתקני התקנה מתחשבים בצד הנפגע ואינם מחייבים הוכחות קבילות על היקף הוצאותיו, כפי שנדרש בהלכה, כי קשה למצוא עדים כשרים על הוצאת כספים, ולכן הם מסתפקים בשבועה בתפילין לאימות תביעתו. ר׳ שאול אבן תאן בהיותו דיין במראקש הסתמך על תקנה זו וחייב החזר הוצאות בניכוי שליש על סמך שבועה בתפילין.

פו

ם׳ לד לד. ש׳ תדפ״ט.

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני עם צרור הכסף מסך יו״ד צ׳ורום, ושמחתי הרבה, כי עבודתי מצאה חן בעיני כבודו, ובכן קח נא עוד מהמזומן אצלי עתה, והוא: בצד שמאל מבוי ן׳ עטאר, מתחיל מבוי רחב וארוך נקרא בשם מבוי המערה, ע״ש המערה שקוברים בה מתים שיש בסוף המבוי, במבוי הזה יש בצד ימין ביהכ״ג עולים לה במעלות, קרובה לרבוע, יש בה שני היכלות, אחד במזרחה, ואחד בדרומה, התיבה באמצע, פני ד.ש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכוי בחברותיה, והיא נקראת בפי הזקנים ע״ש החכם כמוה״ר יעקב ן׳. סמחון זלה״ה, ובפי הכל נקראת ע״ש הרה״ג כמוהר״ר אברהם ך חסין זלה״ה, בכמוה״ר אהרן זלה״ה, בכמוהר״ר דוד זיע״א, המשורר הידוע. אומרים כי היא עתיקה מאד, שלוחי צבור ששמשו בה הם בעליה הראשונים הנז' ועתה, החה״ש כמה״ר דוד ישצ״ו, וכהה״ר רפאל אחיו ישצ״ו, בני הרה״ג כמוהר״א ך חסין הנ״ל, ובניהם עוזרים על ידם, וגם החכם הגדול כמוהר׳׳ר חיים מורינון ישצ״ו, שיש לו חלק גדול בה הוא ואחיו כהה״ר שמואל ישצ״ו. יש בה כשמונים נפש מתפללים. היא שמשה ישיבה לת״ת בזמן הקודם, כאשר שמעתי, ועתה אינה רק לתפלת שמ״ע, והרב כמוהר״ח מוריגון הנז׳, דורש בה ברבים בכל שבת, מחצות עד הערב, זהו מה שהשיגה ידי עתה, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

פז

פ׳ וידא. ש׳ תדפ׳׳ט לפ״י,.

ידידי החה״ש כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום, שלום. מכתבו הבהיר קבלתי, ותוכו רצוף איזה חדושים מהספר שאתה מעתיק, והם: אי, בפי ויצא ע״פ ויהי בערב ויקח את לאה בתו וכר, ויתן לבן לה את זלפה וכוי, והקשה, ולמה ברחל הקדים נתינת השפחה לכניסתה לחופה, דכתיב ויתן לבן לרחל בתו את בלהה וכו׳ ואח״כ כתיב ויבא גם אל רחל 1 ואפשר שלא נזדמנה לו זלפה דק עד אחר חופת לאה, או שהיתה חולה, ואחר החופה נרפאה, ע״כ. ולדעתי נראה עוד לומר, כי זלפה היתה רגילה עם לאה ומשרתת אותה, ואך מפני שרמה לבן ליעקב בלאה, לכן הפריש ממנה את זלפה באותו הערב, כי ירא פן תקרא אותה בשמה לאה גבירתי כאשד רגל על לשונה, ויתגלה סודו ליעקב, לכן הניח נתינתה עד אחר החופה שכבד גמר רמאותו, ואך ברחל שלא היתד.

רמאות נתנה תחלה. ע״כ. ב. ע״פ עלים ויורדים, פי׳ דש״י ז״ל, מלאכים שלווהו בארץ אין יוצאין לחוצה לארץ ועלו לרקיע, עכ״ל. והקשה שם המחבר, והלא קי״ל שהמלאך הוא שלישו של עולם, וארץ ישראל כלה אינה אפילו חלק ממאה בעולם, וא״כ מוכרח שדוב המלאך היד. בחוצה לארץ, וצ״ע, ואפשר שעל ארכו אמרו, אבל רחבו אינו בל כך, עב״ל. והנה מ״ש, שעל ארכו אמרו שהוא שלישו של עולם ולא על רחבו, אין זה אמת, בי חפשתי ומצאתי בחולין דף צ״א ע״ב שעל רחבו אמרו, ע״ש, בארכו לא נתנו שיעוד, וכן הוא במדרש רבה פ׳ ויחי פ׳ צ״ז ובמתנות כהונה שם ע״ש. ועכ״ז לא קשה מדי לדעתי המעט, דבמקומו בשמים הוא שלישו של עוה״ז, אבל כשנשלח לעוה״ז הוא מצטמצם ונעשה כאחד האדם, דאל׳׳כ כיצד הכניס אברהם אע״ה ג׳ מלאכים לביתו, וכן יעקב נאבק עם המלאך, והמלאך שנגלה למנוח ולגדעון, וכלם חשבו אותם כאנשים ן אלא ודאי שמצטמצם, ואין להקשות על זה ממ״ש שם בחולין, וז״ל: ויחלום והנה סלם, תנא רחבו של סלם, שמונת אלפים פרסאות, דכתיב עלים ויורדים, עלים שנים ויורדים שנים, וכי פגעי בהדי הדדי הוו ליהו ארבעה, וכתיב במלאך, וגויתו כחרשיש, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוי, עכ״ל ע״ש. והגה תרי אלפי פרסי׳ הוא שלישו של עולם, כמ״ש בפסחים צ״ד ע״א, שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, ע״ש, משמע מזה שנגלו ליעקב בריוח ולא בצמצום, והדרא קושית הרב לדוכתה? דעל זה יש לומר, שהוא ראה אותם כך דק בחלום של מראה הנבואה, שהרי שיתא אלפי פרסי הוי׳ עלמא, ואיך עמד עליה סלם רחב שמנת אלפים׳ פרסאות, אלא הכל היה במראה הנבואה במקומם בשמים. זהו הנר׳ לע״ד בזה. ובדרך אגב חדשתי רמז בתיבת עלי׳׳ם שהיא נוטריקון למפרע מלאכי ירושלים לרקיע עלו, כמ״ש דש״י כמש״ל. ועוד רמז אחד בפי ויצא יעקב וכו׳, שכתב דש״י בזמן שהצדיק בעיר וכו׳, יצא משם פנה זיוה וכו׳, וזה מ״ש הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה לבאר שבע, דהיינו׳ חרון אף דח״ל, ע״כ. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט׳

פח

פ׳ הנז׳, ש׳ תדפ״נז לפ״ק.

ידידי החה״ש כמוה״ד שלום הלוי ישצ׳׳ו. שלום, שלום.

קח גא עוד ידידי מן המזומן, והוא: במבוי המערה יש עוד לצד ימין ביהכ"נ אחרת, פתחה בדרומה בבית שער של החצר הראשונה, עולים לה במעלות, היא כמין גם, היא בנויה על שלש חצרות הסובבים אותה משלש רוחותיה, יש בה היכל אחד במזרחה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה עלית קיר מלאה ספרי דפוס, ש״ס ופוסקים ומדרשים. יש בהי כוסות וספסלים וכו׳, בחברותיה. כשמונים נפש מתפללים בה. היא נקראת בפי הראשונה ע״ש הרה״ג כמוהר״ר שלמה מימראן זלה״ה, נתבש״מ ש׳ תקפ״א לפ״ק;, באשד כתוב על לוח אחד התלוי שם בביהכ״נ, ושמי עוד נאמר, שאבותיו הראשונים זיע״א שבאו מגלות ספרד קנו אותה וחדשוה. ע״כ. ואך עתה נקראת ע״ש כהה״ר שלום אדרעי ז״ל, שהוא קנאה מבעליה, ועדין היא של זרעו, הם בעליה ומנהיגיה בחזנות ובכל^, דבר, ובראשם החכם הגדול כמוהר״ר יהושע ישצ״ו.. ושמעתי ממנו, ששמע מהזקנים, ששמעו מאבותיהם״ שמיום הוסדה, לא פסקה ממנה ישיבת חכמים לומדים״ וגם מרביצי תורה, וגם עניים הלומדים בכל יום תהלים, וכן היא עד עתה. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט