מורשת יהדות מרוקו

הרב יוסף משאש

תלמיד חכם, פוסק נועז וחשוב, דרשן מופלא (1974-1892). נולד במכנאס לאביו, הרב חיים משאש, שהיה מגדולי חכמי מרוקו, ומגיל צעיר הצטיין בגדולתו בתורה. עם מות הוריו נדרש לסייע בפרנסת המשפחה ובמקביל למד תורה בהתמדה, ובגיל שש־עשרה החל לכתוב תשובות בהלכה. היה רבה של תלמסאן באלגייריה, שם שימש כרב ראשי, דיין, דרשן ומנהיג רוחני. בתלמסאן נדרש להתמודד עם תהליכי המודרניזציה שעברו יהודי אלג׳יריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. הרב משאש ביקש לנסח מחדש את יחס ההלכה לשאלות המודרנה ולתמורות הזמן. לאחר שבע־עשרה שנים חזר למכנאס וכיהן כחבר בבית הדין הגדול וכנשיא בית הדין לענייני שררה. היה בעל השכלה כללית רחבה וראה ערך בלימוד הישגי התרבות האנושית, ואף שלח ידו בשירה ובציור. דרשותיו היו שם דבר ורבים נמשכו אחריהן – כמה מהן נדפסו בסדרת הכרכים ״נחלת אבות״. כתב חיבורים רבים בתורה. מספרים כי כתב ביד ימין ומשעייפה ידו המשיך לכתוב ביד שמאל, לבל ייבטל זמנו מתורה. פסיקותיו פורסמו בספריו ״מים חיים״, ״נר מצווה״ ועוד. בסדרת ״אוצר המכתבים״ נוספו, מלבד השאלות והתשובות בענייני הלכה, גם מכתבים בנושאים שונים, חידושי תורה, עניינים אישיים וחקירות היסטוריות. בשנת 1964 עלה לארץ והתמנה לרב הראשי של חיפה.

רב של כולם

כשחזר הרב יוסף משאש למרוקו מתלמסאן קיבל עליו את הרבנות ושימש חבר בית הדין הגדול. אנשי העיר ראו אותו משוחח ממושכות עם אדם אשר הוחרם על ידי הקהילה לאחר שחילל שבת בפרהסיה. הם ניגשו אל הרב והתריעו בפניו שהוטל חרם על הכופר, אך הרב יוסף משאש השיב להם, ״יודע אני גם יודע. ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?״

בלי הפחדה

פעם הגיע לידי הרב משאש מכתב שקרא לתיקון באמצעות הפחדה, ופירט שורה של עונשים מבהילים שיוטלו על החוטאים. בתגובה כתב הרב: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו, לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו.״

שבת שלום

שבת אחת הלך הרב משאש ברחוב ולפתע ראה אדם מן הקהילה שנעדר מבית הכנסת זה זמן רב, ובידו סיגריה. האיש התבייש וניסה להסתתר אך הרב משאש הבחין בכך וצעד לכיוונו. כשהגיע אליו שאל הרב בשלומו, ״התגעגעתי אליך מאוד. מנהגי מדי שבת לערוך בסוף התפילה ימי שבירך׳ לכל הציבור, והיות ואתה נעדר איני יכול לברך אותך. אנא! השתדל להגיע לתפילה, וגם אם התפילה ארוכה מדי – בוא בסופה.״ הרב משאש נפרד ממנו בברכת שבת שלום ובחיוך. דבריו חדרו ללבו של האיש, ומאז לא הדיר עוד את רגליו מבית הכנסת.

מתוך הספר " חוכמה מקדם " מאת חזי כהן

עין במר בוכה ולב שמח

התרגשות ושמחה עצומה אפפה את הציבור כאן בארץ הקודש בהיודע שרבנו נבחר ברוב גדול, אסיפות ומסיבות ערכו לכבודו בכמה וכמה מקומות כאן בארץ הקודש, ביודעם את הזכות שנפלה בחלקם שרבנו יעלה ארצה ויכהן פאר בעיר שכולם מתפללים לשלומה ולבנינה.

כשנשמע הקול בקזבלנקא ניסו לשכנעו ולשדלו שישאר עימהם כי מאוד נקשרו עימו, כי היה נושאם כאומן אשר ישא את התינוק בהיותו מכהן בתפקיד. הרב הראשי למרוקו והיה ראב״ד, דרשן, מגיד שיעור, שליח ציבור, וכל עניני הדת היו תחת שבט ביקורתו, והתקשר מאד עם בני הקהילה בהיותו משתתף כמעט בכל אירוע, עריכת קידושין, אזכרות, דרשות, גם היה המקשר בינם לבין המלכות, אך כיון שראו שרבנו איתן בדעתו שמחו בשמחתו על הזכות שנפלה בחלקו של רבם לחונן את עפרה של ארץ הקודש מתוך כבוד והדר. וכפי שמעיד רבנו על עצמו, שאף שזו היתה משאת נפשו אך לפי מצבו שכולם אהבוהו יהודים וגויים והיה מבונה מכל טוב, אפשר שלולי בקשת הרבנים, לא היה עולה לארץ ישראל. במכתב שכתב לכל בתי הכנסת להיפרד מהם ולברכם, הביע בו רבנו את רגשותיו כי באמת קשה עליו פרידתו מהם.

אמר לי ברכני

גם בבית המלכות של מרוקו נשמע הקול כי רבם של היהודים עולה לארץ ישראל לכהן כרבה הראשי של ירושלים, ושמח המלך על הכבוד שתושבי ארצם חשובים אף בארץ ישראל, עד כי מוכנים לתת להם את המשרה הנעלה הזו להיות רבה של העיר שהיא משוש כל העולם, וכשחזר רבנו להיפרד מקהילתו במרוקו בא למלך חסן להיפרד גם ממנו. ״מה אומר לך״, אמר מלך מרוקו לרבנו ״אני יודע כי להיות הרב של ׳אל קודס׳(עיר הקודש) היא משרה שכל הרבנים מחכים לה, לך לשלום, רק אני מבקש ממך שתזכור אותי וכפי שאתה מברך אותי כאן כך תברך אותי בכותל המערבי שריד בית המקדש של היהודים״ ואכן רבנו הבטיח לברכו, וקיים.

(גם לאחר עשרות שנים שעזב רבנו את מרוקו, שרים ואנשי ציבור ורבנים שביקרו בבית המלכות במרוקו, היה המלך מבקש מהם שיבקשו מהרב משאש שיתפלל עליו בכותל המערבי)

כוח התורה

ובעיני רבים מהעולם שרואים את הרבנות כמשרה מכובדת, ובכל זאת רבנו לא הציע את עצמו ואף סרב בתחילה. זכה רבנו בזה לקדש שם שמים שראו שהנה ישנו אדם שיש לו את מירב הסיכויים לזכות במשרה המושכת כבוד, ובכל זאת בורח הוא ממנה. כשכולם אומרים שאין מי שיכול לעשות דבר כזה אלא התורה, ואכן זכה שהכבוד יהיה נחלתו שכיבדוהו בכל מקום, ובכל מקום אשר שמעו מגיע מזכירים אותו לשבח.

הכבוד רודף אחריו

גם תחילת דרכו של רבנו בדיינות, וכן כל התפקידים שנתמנה להם בחייו היה על ידי בקשת מכיריו, ונהג כפי שכתב הרמב״ם שכך דרכם של החכמים שבורחין מלהתמנות עד שמכבידין עליהם העם והזקנים. כידוע שבתחילה היה זה בסיבת פטירת הראב״ד דקזבלנקא הוא הגאון רבי מאיר חי אליקים זצ״ל, ובקשו למלאות את החסר, ואז מינו את רבנו עם ידידו הגאון רבי יעקב בירדוגו, לכהן כדיינים בקזבלנקא. וגם שנתמנה לראב״ד דקזבלנקא ־ היה זה ממילא לאחר פטירת הראב״ד הגאון רבי חיים אבן סוסאן זצ״ל, וגם התמנותו לכהן כרבה הראשי למרוקו היה זה לאחר פטירתו של הרה״ר למרוקו הגאון רבי מיכאל אנקווה זצ׳׳ל שראו ברבנו כממשיך ומינוהו. וגם לאחר שנבחר רבנו לרבה של ירושלים והיה תושב ישראל, ורצה לחזור לחסל כל עיניניו שבמרוקו, ומצד החוק היה אסור לו להיכנס חזרה למרוקו, ואף לסכנה היה נחשב הדבר, כיון שהערביים כשרואים יהודי שהולך להשתקע בארץ ישראל מחשיבים אותו לאיש מקבוצת היהודים הציוניים שמתעללים ביהודים. (זה לא האמת, אך כך מספרים להם בתקשורת שלהם) אך ההפך הוא הנכון וקבלוהו בכבוד גדול. והרבה מפסקי בתי הדין שהיו מונחים בארכיון בתי הדין בקזבלנקא מקודמיו והיו נחשבים לנכסי אוצר המלוכה, ניתנו לו מהמלך כשעלה ארצה. ומהניסיון של רבנו היה תמיד מייעץ לאברכים שלא לדחוק את השעה, וסוף הכבוד לבוא שבמקומם יושיבום, והיה אומר שהכבוד אם תראה לו שאתה שונא אותו, הוא יחפש למה אתה שונאו ונמצא שהוא רודף אחריך, ובכך תזכה לכבוד.

ומה שהדפיס רבנו בראשי ספריו מכתבי תהילה שקיבל מגדולי ישראל?! עשה זאת כדי להראות לבני התורה שסוף הכבוד לבוא. וכפי שב׳ רבנו זאת בהקדמתו לספרו ׳מזרת שמש׳ שמה שסיפר על עצמו הוא מכיון שיש בו צורך לצעירים ממנו, שיראו וכן יעשו. ובכגון זה אומר רבנו ׳מצוה לספר׳. ב) וגם מכיון שרבנו היה בורח מן הפרסום, ואותם שהכירוהו היו רק אותם תלמידי חכמים שבא עימהם במשא ומתן, לכך פרסם מכתבי תהילה כדי שידעו את ערכו ויעיינו בספריו, ושאם חושבים לחלוק שידעו שהם חולקים על ת״ח שהעידו עליו שיש לו דעת תורה והלכה נכונה.

סיפר אחד מן הרבנים שהתמודד בבחירות מול רבנו, שנפגש הוא עם רבנו לפני הבחירות, ואז אמר לו רבנו: ׳אני מתפלל על כבודו שתזכה אתה בבחירות ולא אני, לא חסר לי מאומה בקזאבלנקא.׳ ולא פלא שאף הרבנים שהתמודדו מולו, התיידדו עמו מיד לאחר בחירתו לידידי אמת לאורך ימים ושנים.

תשית לראשו עטרת פז

כשהגיע רבנו לכהן פאר בעיה״ק ירושלים, אמרו לו שנהוג ברושלים, שרבה של העיר הספרדי לבושו הוא גלימה ולראשו מצנפת, וכפי שנהג קודמו הרה״ג הרב פרדס זצ״ל, אך רבנו ויתר על הכבוד הזה באומרו שמספיק שהרבנים הראשיים לבושים כך, זה אומר כבר את הכבוד הראוי לרבנים.

כמו כן הודיעו לרבנו על כנס ההכתרה המיועד להתקיים, לרגל תחילת תפקידו לרבה של ירושלים, אך רבנו הודיע חד משמעית שאין הוא חפץ בשום כינוס, וכך היה.

וכבר לאחר כמה חודשים שיצא ספרו הראשון מסדרת תבואות שמש, זכה רבנו בספר המצטיין שיצא באותה השנה מטעם פרס על שם הרב יעקב משה טולידאנו זצ״ל. רבה הראשון של העיר ת״א.

תשרי. שנת תערב לפ"ק.

מיום ביאת הצרפתים לעירנו, התחילה תקופה חדשה, בסדרי החיים, מאן דקרי לה בשם תקופה יפה, לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה, לא משתבש, כי השלוה וההשקט גברו בארץ, ואך המנוחה והמרגעה שהיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב ואם רע, חלפה כליל, כי רבו המותרות לאין קץ בכל צרכי האדם, בכסות ובפרנסה, ובמדור ובכל כלי תשמישו, ומה גם אצל הנשים והבנים והבנות, אשר עלה באפם עז ריח העת החדשה, ועל כן רבתה הטידחה והיגיעה והעבודה, ומשלחת יד בכל מסחר, ונלוו עמהם הקנאה והתחרות והתאוה לעלות במעלות העושר והתענוג, ובכן נתמלא כל לב וכל רעיון ברוב מחשבות עמוקות ופשוטות, לחבל בתחבולותיו, ולהערים בערמותיו, ולרמות במרמותיו, לאסוף בחפניו כסף תועפות, בהיתר או באסור, להשביע בטן הזמן הרעב וצמא תמיד למותרות, ואומר יביע, הב, הב, לכל המחדש הזמן בטובו בכל יום תמיד, וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה, ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך,

אין תומך, ואין מוכיח בשער. ואך האל המושיע, גמלנו כרוב חסדיו, וזיוג לנו זווג נאה מעבר לים, מעיר לונדון בירת בריטאנייא, והוא יליד וגדול רוסייא, מר ניהו רבה, דכיילי ליה בקבה רבה, חכם בחכמתו, צדיק באמונתו, גומל חסדים טובים, זכה וזכה את הרבים, כמוהר״ר זאב וואלף היילפערין, יתשל״א, וזה הדבר הגדול אשר פעל ועשה:

ברביעי בשבת ח׳ ימים לח׳ כסלו, ש׳ תער״ב לפ״ק, לעת ערב, נכנס להעיר עז לנו מכנא״ס יע׳׳א, ולן בפונדק אחד בבית איש יהודי עני, ושלם לו תשלומי כפל בעד ארוחתו ולינתו, כי באותו הזמן, לא היו לנו מלונות אורחים בעיר, רק כל הבא מאיזה מקום, אם היה לו מכיר בעיר, היה נוטע אצלו אש״ל [אכילה שתיה לינה], ומי שאין לו מכיר, אם עני הוא, היה הולד ישר אצל הרבנים, והם היו משלחים אותו עם שלוחם להתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים, שהיו ידועים למכניסי אורחים, ומי שרוצה להתאכסן על כספו, היה רואה איזה עני או בינוני, והיה מתגורר בביתו על חשבונו, וכן עשה גם הרב הלזה, וביום השבת התפלל בביהכ״ב של הרה״ג כמוהרר״ש עמאר זלה״ה, ונתודע עם בנו החכם השלם, כמוה״ר מרדכי ישצ״ו, ואחר גמר התפלה הפציר בו להקהיל אליו בביהב״ב הלז, בשעה ב׳ כל תלמידי חכמים הצעירים שבעיר, וכן עשה, וגם אני הצעיר באתי בתוך הבאים, וינאם לנו נאם יפה על התורה ועל העבודה, ונאמו הנעים עורר לבנו לאהבה אותו ולדבקה בו ולשמוע בקולו, וגמר אומר לעשות ישיבת קבע לת״ת ש״ס ופוסקים בכל לילה, ע״פ החקים האלה אשר חקק, והם:

א.         שיעור זמן הלמוד, שעה ומחצה בכל לילה אחר תפלת ערבית, בקיץ ובחורף.

ב.         הלמוד יתחלק לשתים, שעה אחת, ש״ס עם פירש״י דוקא, וחצי שעה, ש״ע או״ח עם באה״ט דוקא, בלי שום פלפול, ובלי ליכנס שום אחד לתוך דברי חבירו.

ג.          אחד יסדר שני הלמודים כלם, ויפרש כל דבר באר היטב בשפה המדוברת שהיא לשון ערבית, והשומעים יקשיבו לקולו כל אחד בספרו עד תום הזמן.

ד.         המסדר לא יהיה קבוע, רק שמות כל החברים ינתנו בקלפי, וכל לילה אחר סדר הלמוד, זאב יטרף בקלפי, ומי שעלה עליו הגורל, ילין באותו הלילה בעמקה של הלכה, בש״ס ובש״ע, שיסדר למחר בלילה, כדי שיהיה פרקו נאה ושגור בפיו, ושם כל אשר סדר, יורק לכלי אחר, עד תום כל השמות, וחוזרים חלילה.

ה.         אין לשום אחד רשות להפריע הסדר, בהפסק דבור, או באיזו קושיא או פלפול, רק כל מי שיש לו מה להקשות ולפלפל, ימתין עד אחר גמר כל הלמוד, ויאמר כל אשר ירצה, אם ירצו הלומדים להוסיף מחול על הקדש זמן מה, לשמוע את דבריו, וכל המפריע את הסדר באיזה דבר מהגז/ או זולתם, יגורש מן החברה.

ו.          כל המתבטל אף לילה אחת, מאיזה סבה שתהיה, ישלם פראנק אחד לכיס החברה.

ז.          הלמוד יהיה רק בביהכ״ג הנז׳ דוקא, כי היא זכתה במצוה תחלה.

ח.         שם החברה יקרא ״בית אל״ ע״ש הכתוב בפרשת אותה השבת, ויקרא שם המקום ההוא בית אל.

מה מאד שמחנו על הכל, ואחר ערבית, נקהלנו עוד שם, ויכתוב כל השמות, ויתן אותם בקלפי, ויפול הגורל עלי אני הצעיר, לסדר לילה הראשונה, ואיש חכם ונבון שוע ונכבד, כהה״ר שמואל מודיג׳ון ישצ״ו, שהיה דר בחצר ביהכ״נ הנז', והיה עמנו באותה אסיפה, עשה לכלנו סעודה קטנה, בט״י ומרקחת, לשמחת התורה. ולמחר בבקר אחר תפלת השחר בא אל ביתי, ובקש ממני לעזור על ידו בכל אשר יעשה להרמת קרן התורה, ואקבל עלי בשמחה״ ואז הלכנו שנינו לביהכ״נ הנז׳, ונתקן מקום ישיבה, ונקבע בו מנורות להאיר, ונלך עוד אל חרש עצים, ויעש לנו שתי שלחנות ארוכות ורחבות מתכפלות, לפשוט ולכפול בכל לילה, ונקנה עוד מפות יפות, הכל מכספו, ואחר מנחה, כבדנו ורבצנו המקום, וערכנו השלחנות, והבאתי מביתי כל הכלים הצריכים לעשיית הט״י, והוא קנה עוד מכספו סוקא״ר וט״י, ואשה אחת נדבת לב הכינה לנו מים חמין, ואחר ערבית באו כל בני החברה, ולמדנו, ונאמנו, ושרנו, ושתינו ט״י, והפרשנו נדבה קטנה לשמן למאור לכל לילה, כי לא היה עדין אור החשמל בעיר, ותהי השמחה גדולה מאד.

ואחר ימים אחדים, אסף כל המורים של כל בתי הספר, רעש להם סדרים חדשים, ושמעו וקבלו, ועשו והצליחו. וביום ר׳׳ח שבט, עשינו משתה גדול לסיום מסכת ברכות, בצרוף הרבנים והחכמים וראשי הקהל, ותהי שמחה גדולה בעיר, וכן עשינו במוצאי פסח, לסיום מס׳ שבת, וכן היינו עושים בסיום כל מסכתא.

ובליל מוצאי שב״ק ס׳ בלק ש׳ הנד, עשה עוד אסיפה גדולה מהסוחרים ובעלי מלאכות שבעיר, בבהב״ב של הרה״ג כמוהר״ר ברוך טולידאנו זלה״ה, ונאם להם נאם נעים, על חיוב קביעות עתים לתורה, ונגמרה האסיפה בהסכמת כלם לעשות חברה של קובעי עתים לתורה בכל לילה, ע״פ החקים האלה אשר חקק להם, והם:

א.         זמן הלמוד שעה ומחצה בכל לילה, משתחשך.

ב.         זמן הלמוד יתחלק לשנים, חציו ש״ע או״ח, וחציו מוסר בס׳ פלא יועץ.

ג.          אחד חכם יסדר להם, ויפרש להם באר היטב בלשון ערבית המדוברת כל סדר הלמוד.

ד.         אחר הלמוד יתפללו שם ערבית, כדי שיתוספו עליהם רבים שעדין לא התפללו.

ה.         הלמוד יהיה רק בביהכ״נ הנד דוקא, כי היא על אם הדרך לכל עובר ושב.

ו.          שם החברה ״עץ חיים״, ע״ש הכתוב, עץ חיים היא למחזיקים בה. וקיימו וקבלו עליהם את הכל,.

ועשו והצליחו, ונמשכו עמהם קהל גדול לשמוע.

בלמודים בכל לילה ולילה. ביום י״ג לח׳ אב״ר, ש׳ הנז', סיימנו מס׳ ערובין, בישיבת בית אל, והזמין כל חברי עץ חיים, עם כל יחידי הקהל והרבנים והחכמים, לסעודת סיום מסכתא, בט״י ומרקחת וממתקים, ונאם נאם גדול בהתלהבות גדולה, על החזקת התורה, וגמר דבריו היה, רבותי! הנה עתה סיימנו מסכת ערובין ״בבית אל״ וצריכים לה ערוב עם עץ חיים, שיהיו שניהם כאחד טובים נקראים בשם אחד ״בית אל ועץ חיים״, שניהם יחדו ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו, דהיינו שכל אנשי עץ חיים, יפרישו עתה מממונים נדבה הגונה, ויקבלו עליהם להפריש עוד מדי שבת בשבתו תרומה קטנה, מחמשה סולד״י עד עשרה סולד״י לכל אחד, להחזיק בכסף הזה ידי תלמידי בית אל, לקבוע ישיבת ת״ת. גם ביום, מהבקר עד הערב, לערב עוד יומם ולילה׳ בעסק התורה. וכל הקהל שמחו לדבריו, ושמעו בקולו, והפרישו בו ביום נדבה הגונה, וקבלו עליהם להפריש עוד מדי שבת בשבתו, יש יו״ד סולדי, ויש הי, והלכו להם לשלום שמחים וטובי לב, ולמחר נעשו סדרים, זהוקבעה הישיבה ע״פ החקים האלה אשר חקק, והם:

א.         זמן הלמוד בכל יום, יתחיל משעה ח׳ בבקר, עד שעה י״ב, ומשעה שנית, עד שעה ששית, ובערב

שבת, משעה ט׳ עד י״ב, ומשעה ב׳ עד שעה ד׳, ובליל מוצאי שב״ק, שעה ומחצה או יותר, עד גמר הלמוד אשר נקבע לה כמ״ש להלן.

ב.         סדר הלמוד כך הוא, משעה ח׳ עד יו״ד בבקר, גמרא עם פי׳ רש״י ותוס׳ דוקא, וסדר נזיקין

תחלה, חצי שעה מנוחה בלי שום למוד, ושעה ומחצה הנשארות, עד חצות, טור וב״י חו״מ, בצהרים, שעה אחת גמרא, ומס׳ חולין תחלה, ושעה אחת טור וב״י יו״ד, חצי שעה מנוחה, ותפלת מנחה, שעה אחת טור וב״י אבה״ע, שבוע אחד, ושבוע אחד טור וב״י או״ח, וחצי שעה, תנ״ך עם פי׳ רש״י ז״ל, שבוע א׳ ושבוע אחד בם׳ הברית, ביום ששי, משעה ט׳ עד יו״ד ומחצה, גמרא ע״ס נזיקין, ושעה ומחצה טור חו״מ וב״י, ומשעה ב׳ עד ד' הרי״ף ור״ן ונ״י על כל דפי הגמרא שלמדו כל השבוע, בבקר ובערב, ובמוצאי שב״ק הרא״ש ז״ל, על כל דפי הגמרא שלמדו כל השבוע.

ג.          מי שיתאחר לבא בזמנים הללו, בלא סבה הכריחית גלויה, ישלם קנם, חצי פראנק לשעה.

ד.         כל הלמודים הנ״ל, יסדרו אותם ארבעה בכל יום, שנים בבקר, ושנים בערב, ע״פ הגורל, ויפרשו

את הכל באר היטב בערבית המדוברת. זז. הלמוד יהיה בלי פלפול, ובלי אבוד זמן על איזו קושיא ואיזה פירוש בדברי רש״י והתוס׳, רק •כל הדבר הקשה אחר מעט עיון, ישאר כמות שהוא לען בו כל אחד בביתו, ולא יאבדו בו הזמן בישיבה.

ו.          לא יכנס שום אחד לתוך דברי חבירו, והנכנס ישלם קנס, חצי פראנק בכל פעם.

ז.          שמות המחזיקים, יהיו חקוקים על לוח אחד במי זהב במקום הלמוד עם א״ב, ותחתם יהיה כתוב

נוסח מי שברך לכלם ולכל המנהלים בכלל, ובכל יום אחר הלמוד, יאמרו הלומדים אותו הנוסח בכוונה ובקול רם ומעומד.

ח.         הישיבה תהיה קבועה רק בביהכ״נ הנ״ל.

ט.         שם הישיבה ״בית אל ועץ חיים״.

י. מי שיהיה קנטרן בלמודו, יגורש מן הישיבה אחר התראה פעמים שלש. וסיים במדות, אם נצחך חבירך, הוסיף לו אהבה, כי על ידו הרוחת, דבר שלא ידעת, ואם תנצחהו, לא הרוחת כלום. ונתקיימו כל התנאים ונכתבו בספר החברה, והוכן הכל, הכסאות, והשלחנות, והמפות, והספרים, וכל דבר הצריך, והוקבעו ׳המנהיגים עם המשגיחים, והגזברים, וביום ט״ו באב ש׳ הנ״ל געשה החנוך ברוב עם ובהדרת קדש, ונמשך הלמוד בכל יום תמיד ע״פ החקים הנ״ל, באין מפריע דבר, ובערב ר״ה, נשלחו מהישיבה לכל המחזיקים פתקאות של ברכת לשנה טובה, ושלמו בעדם כמתנת ידם.

ואלה שמות המנהיגים והמשגיחים, החכם כמה״ר אהרן אסודרי ישצ״ו, בכה״ר ישועה ישצ״ו, והחכם כמה״ר מרדכי עמאר ישצ״ו, בכמוהר״ר שלום זלה״ה, מזכיר, והחכם כמה״ר יצחק אסבאג ישצ״ו, בכה״ר יוסף ז״ל, והחכם כמה״ר מכלוף אסודרי ישצ״ו, אחי כמהר״א הנז׳, סוכן, והחכם כמה״ר ידידיה טולידאנו ישצ״ו, בכמוהר״ר אברהם זלה״ה, והחכם כהה״ר אהרן ן׳ עמראן ישצ״ו, בכה״ר יהודה ז״ל, מאסף הכסף

מהמחזיקים והמתנדבים מדי שבת בשבתו. ואלה שמות החכמים אשר הוקבעו ללמוד תחלה בישיבה ואשר נתוספו עוד עליהם, א׳ בקדש, ריש מתיבתא, הרב אדמו״ר כמוהר״ר חיים בירדוגו ישצ״ו, בכהה״ר אברהם ז״ל, וכמוה״ר משה טולידאנו ישצ״ו, בכה״ר יוסף ז״ל, וכמוהר״ר ברוך טולידאנו ישצ״ו, בכמוהר״ר יעקב ישצ״ו, וכמוה״ר ברוך טולידאנו ישצ״ו, בכמהור״ר אברהם זלה״ה, וכמוהר״ר מאיר טולידאנו ישצ״ו, בכהה״ר דוד ז״ל, וכמה״ר אברהם אחיו, ישצ״ו, וכמוה״ר רפאל אלקובי ישצ״ו, בכמוהר״ר דוד זלה״ה, וכמה״ר יעקב בירדוגו ישצ״ו, בכה״ר יוסף ישצ״ו, וכמוה״ר דניאל בירדוגו ישצ״ו, בכמוהר״ר שלמה זלה״ה, וכמה״ר יעקב אחיו ישצ״ו. וכמה״ר ברוך ן׳ עמארא ישצ״ו, בכמהר״ר שלמה זלה״ה, וכמה״ר חיים אדהאן ישצ״ו, בכמוה״ר יעקב זלה״ה, וכמה״ר יצחק ן׳ דוד וחיון ישצ״ו, בכה״ר מסעוד ז״ל, וכמה״ר יעקב הכהן ישצ״ו, בכה״ר דוד ז״ל, וכמה״ר אליהו אסבאג ישצ״ו, בכה״ר מסעוד ז״ל, וכמה״ר יחייא נחמני ישצ״ו, בכמה״ר אלישע זלה״ה, וכמה״ר דוד משאש ישצ״ו, בכמה״ר יעקב ישצ״ו, וכמה״ר משה אזוגי ישצ״ו, בכה״ר אליהו ישצ״ו, וכמה״ר שמואל חלואה ישצ״ו, בכהה״ר דוד ז״ל, ואני הצעיר ע״ה יוסף משאש ס״ט, בכמוהרר״ חיים זיע״א, ועל הכל המשגיח הגדול והמזרז והמזהיר והעושה והמעשה, כמוהר״ר זאב הנ״ל, זכרה לו אלהי לטובה, על הטוב והחסד הגדול אשר עשה.