משה שוקד ושלמה דשן


דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן

דור התמורההספר דור התמורה הוא המסמך האתנוגרפי הראשון בעברית אודות ח״ הדת, המשפחה, הקהילה והעדה של ׳וצא׳ מרוקו ותוניסיה במפגשם עם החברה הישראלית הוותיקה. לפנינו מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר, הכוללת פרקים חדשים המלמדים על הדור הצעיר שגדל בארץ, על מגמות בדתיות של ׳וצא׳ המזרח ועל חזרתם המרגשת של ׳וצא׳ האי ג׳רבה לביקור כתיירים בארץ הולדתם.

הספר, שראה אור לראשונה במכון בךצבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מדגיש את חיוניות תרבות ׳וצא׳ ארצות המזרח שלא הפכו ל״דור מדבר״ כפי שתוארו תכופות על־יד׳ פקיד׳ קליטה והוגים אידאולוג״ם. למרות מצוקות ההתערות ותכתיב׳ הקולטים לעיצוב מחדש של תרבותם, נשתמרו מסורות רבות מח״ העבר. כך התעשר פסיפס התרבויות של החברה הישראלית. פרקי דור התמורה מחזירים את הקוראים לתקופה דרמטית בקליסת העלייה ההמונית של ׳וצא׳ צפון־אפריקה במושבי העולים ובעיירות הפיתוח. על סמך תצפיות אנתרופולוגיות לאורך זמן בוחנים המחברים את נסיבות ההתמודדות ואת התמורות שחלו בתח1מי חיים שונ^ם של היחיד והציבור משנות ה־60 ועד השנים המאוחרות יותר.

משה שוקד ושלמה דשן הם פרופסורים לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. עבודותיהם במשותף ובנפרד הניבו ספרים ומאמרים רבים בנושאי העלייה והירידה, ובחקר מיעוטים חברתיים בישראל ומחוצה לה.

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

יוצאי צפו אפריקה הפכו לגורם בולט בחברה הישראלית. גלי העלייה ההמונית מצפון אפריקה הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות וחידוש העצמאות היהודית, חזון שנשתמר בחיוניותו במשך הדורות ואשר הגשמתו נראתה מתרחשת בעליל.

הכרזת העצמאות הייתה מאורע כה דרמטי ופתאומי עד שנתקשרה בתודעה של החזון המשיחי בשיאי שיאיו. אכן דבקי ישעיה הנביא נתממשו. ואולם המציאות שבה נתקלו העולים בהגיעם לישראל לא עמדה תכופות במבחן חזון זה.

עם הפיכת החלום למציאות נתלווה לו גם טעם מר. הוויה דמיונית, נכספה וזוהרת, הפכה למציאות חולין מורכבת מאוד של אורות וצללים, שחולשות אנוש לא נעדרו ממנה. כיוצא ארצות מוסלמיות אחרות כך גם עולי צפון אפריקה עמדו בפני מכלול של בעיות הסתגלות קשות בישראל.

היה עליהם להתמודד עם תנאים סביבתיים, חברתיים ותרבותיים, אשר זעזעו אצל רבים מהם את כללי התרבות שהיו מורגלים בהם ואת יסודות האמונה שעליהם התחנכו. כך נתערערו דפוסי היחסים החברתיים שלהם, וגם דימוי הזהות הקבוצתית העצמית כפי שהיא נשתקפה בעיניהם קודם עלייתם ארצה.

אף היה על העולים ללמוד לשתף פעולה עם קבוצות חברתיות שאותן לא הכירו קודם לכן, להסתגל לתפקידים חדשים ולאמץ נהגים חדשים בדרך להישגים כלכליים וחברתיים, קיצור של דבר : הם היו לדור תמורה.

מכאן ואילך הפכו יוצאי צפון אפריקה לחלק מחברה יהודית גדולה יותר, והם זוהו בתוכה על פי אצות מוצאם. כך, אפוא, במקום זהותם הקודמת כ " יהודים בין מוסלמים מצאו את עצמם עתה מובחנים כ " מרוקאים ", " תוניסאים " וכיוצא בזה. הגדרה עדתית חדשה זו לא העניקה להם יתרון.

להיפך, תכופות הייתה זו תו זיהוי לעמדה כלכלית , תרבותית וחברתית נחותה בהשוואה לקבוצות עדתיות אחרות בישראל. היה עליהם להשתלב בחברה, שבה רוב האוכלוסייה מרוחק אם מעט ואום הרבה מהמסורת, ומיעוט שומרי המצוות בהקפדה מחזיק בנהגים דתיים שונים משלהם בפרטים רבים.

שלא כבארצות מוצאם, שוב לא הייתה הדת בסביבתם החדשה ביטוי מרכזי לחיי היהודים, ושוב לא החזיקו הרבנים, המנהיגים הדתיים, בעמדות מפתח בהכוונת חיי היום יום. יתר על כן, עולם המדע המערבי הביאם לידי עימות חמור עם מורשתם ולערעור גובר של אמונות ומנהגים בתחומי חיים שונים.

אף במשפחה הגרעינית של העולים השפיעו התנאים החדשים על אמונות מקובלות ודפוסי התנהגות. דוגמה בולטת לכך נמצא בשינוי מעמדה של האשה. בחברה המזרחית בצפון אפריקה הייתה האשה נחותה במעמדה והופקעה מתחומי פעילות רבים מחוץ לכותלי הבית, תחומים שהיו נחלתם הבלעדית של הגברים.

והנה צוות המדריכים מטעם מוסדות הקליטה התייחסו את הנשים כשווה לגברים, ולא עוד אלא שעם צוותים אלה נמנו גם נשים רבות. חוק חינוך חובה הוחל על בנות בשווה לבנים. נשות העולים הועסקו בשכר בעבודות חקלאות, בתעשיה ובשירותים. לעתים הן הסתגלו לעיסוקים החדשים אפילו טוב יותר מהגברים, והיה לעבודתן ביקוש רב.

תהליך התפוררות המשפחה המסורתית המורחבת, מסגרת שכללה חיי שיתוף של הורים תחת קורת גג אחת עם בנים נשואים ונכדים, היה גם הוא בעל השפעה רבה על רקמת היחסים במשפחה הגרעינית.

העולים, אשר עיסוקיהם בארצות מוצאם היו בעיקר המלאכה והמסחר הזעיר, ניטל עליהם עתה להתרגל תפקידים ולנהגים חדשים בארץ בפעילותם בתעשיה, בחקלאות ובמסחר. משאבים כלכליים חשובים כגון מקומות תעסוקה, קרקע, ציוד חקלאי, אשראי ודיור, הוקצו לעולים על ידי סוכנויות ממשלתיות וציבוריות.

כל העולים היו זכאים לאותן זכויות ולחלוקה שווה של כל מה שהיה לסוכנויות אלו להציע. הם יכלו להתקיים גם בלי לנקוט יוזמה ולהסתפק באמצעים המינימליים אשר הוקצו להם, אך הייתה להם גם האפשרות לסלול את דרכם בכוחות עצמם, ולהגיע להשגים ולרמת מחיה גבוהה יותר, אילו נאבקו על נטילת חלק גדול יותר מהמשאבים המוצעים.

לשם כך היה עליהם להתחרות בעולים בני עדות אחרות, או גם בבני עדתם, או בוותיקי הארץ. בתחרות זו יכלו העולים לפעול כיחידים, אך הייתה להם גם האפשרות להתארגן באגודות מסוגים שונים, כגון קבוצות משפחה, סיעות פוליטיות והאחדויות עדתיות.

בעיות רבות נכרכו בהגשמת האידיאל של מיזוג גלויות. מוסדות הקליטה נקטו בשנות העלייה הראשונה מדיניות של " כור ההיתוך ". מדיניות זו, שניזונה גם משיקולי נוחות של הפניית העולים למקומות התיישבות פנויים מיד עם הגיעם ארצה, הביאה לכך שקבוצות משפחה, קהילה ועדה, פוזרו בכוחן של החלטות מנהליות בין ערים וכפרים שונים ומרוחקים.

יתר על כך, מדיניות " כור ההיתוך " נבעה מתפיסה תמימה כאילו אידיאל מיזוג הגלויות יזורז כאשר אנשים זרים זה לזה, בנית תרבויות וארצות שונות, ישוכנו זה בקרבת זה ויבואו בכורח הנסיבות לידי שיתוף פעולה, הבנה וקירוב תרבותי.

ודאי שהעולים היה בידם לנסות ולהתגבר על ההחלטות השרירותיות ולהתאחד מחדש בכוחות עצמם, ואמנם רבים מהם אף עשו זאת. אבל בין שפוזרו ובין שלא פוזרו, רבים מהם ניטל עליהם להסתגל למצב החדש, שבו ההזדמנויות שונות ולחצים כלכליים וחברתיים\ או אף אינטרסים מנוגדים, גרמו להתפרקותם של קשרי קהילה ומשפחה.

גם ארותן קהילות אשר הופנו בשלמותן למקום התיישבות חדש, עברו עליהן זעזועים פנימיים יסודיים. רבים מאלה שהיו אמידים בעלי השפעה בצפון אפריקה, לא יכלו להעביר לארץ את נכסיהם ואיבדו את מעמדם העדיף. לעומת זאת, הללו שמעמדם הכלכלי והחברתי בחו"ל היה נמוך, ניתנה להם כעת האפשרות לשפר את חלקם בהשוואה לאלה שהיו " עליונים " בקהילות מוצאם.

ערעור סדרי החברה המסורתית הביא לידי יצירת יחסים חברתיים חדשים לגמרי בין יחידים וקבוצות, שההסתגלות אליהם הייתה כרוכה בקשיים רבים. ולעתים אף בסבל 

אמנם רבים מבין העולים התמודדו בהצלחה עם בעיות אלו, והחיים בישראל נתגלו בשבילם כשיפור והישג חומרי, תרבותי ובטחוני, ואף נזקפה קומתם האישית והלאומית. אולם לעומתם היו רבים שהחיים בישראל הנחילו להם מפח נפש ואכזבה מרה.

בקרב עולי מרוקו מצאה אכזבה זו לפעמים ביטוי ופורקן ביציאה להפגנות רחוב והצטרפות לתנועות מחאה. ביטויי מחאה אלה, בייחוד בשנות העלייה הראשונות, לא היה בהם כדי להעלות את תדמיתה הציבורית של העדה.בדיעבד, החלק הארי מבין יוצאי צפון אפריקה מצוי בנקודות שונות של מתח, בין הגשמה אישית מספקת מחד גיסא ואכזבה קשה מאידך גיסא.

דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן

העולים שציפיותיהם הושבו ריקם מהווים את אחת הבעיות הקשות של החברה הישראלית. ואף כי אנו ערים לבעיה זו, אין אנו מתמקדים בה במאמר זה. כאן נעורר שאלות הנוגעות לאופי ההתמודדות וההכרעה של היחיד, הנתון בידי דרכי החשיבה והפעולה המסורתית שבהן הורגל לבין אלה הנתבעים ממנו במסגרת החברה והתרבות בסביבתו החדשה.

נברר באיזה אמצעים מבטאים נחקירנו את ניסיונותיהם החדשים, את קשייהם ואת השינויים שחלו בתחומי החיים השונים. דעתנו היא, שהעולים ממשיכים להיזקק לשפת המושגים והסמלים של תרבותם המסורתית כדי לבטא את חוויות ההגירה, ועם זאת משנים את מערכת המושגים והסמלים המסורתית, וכך אפוא חודרים חידושים מפליגים לתרבות שאותה הביאו עמם.

נבהיר מציאות זו על סמך תיאור וניתוח פעולות תרבותיות וחברתיות במצבים שונים. נעסוק כאן בשינויים אשר חלו במבנה המשפחה על רבדיה השונים – המשפחה הגרעינית\ המשפחה המורחבת וקבוצת השארות. בהקשר זה נדון בשיניים בדפוסי חלוקת העבודה שבין הגברים ונשים ובירידת תדירותם של המפגשים בין קרובי משפחה לעומת מקרים התארגנות מחדש של קשרי שארות לצורך השגת מטרות משותפות.

שינויים אלה הנובעים מן התנאים והלחצים הכלכליים, הארגוניים והחברתיים בארץ, כרוכים בארגון מחדש של סדרי חיים בסיסיים ביותר. אכן הסתגלות זו מלווה לפעמים במתחים בין אישיים חריפים. נעסוק גם בתגובת העולים לחוויות הזהות העדתית החדשה שלהם כיהודים בין יהודים, בניגוד למשמעות זהותם הקודמת כיהודים בין מוסלמים.

ביטוי נוקב לתמורות העמוקות העוברות על העולים נמצא בפרקי הספר, המתמקדים בחקר עולם הסמלים הדתי. נדון בתופעת השינויים במהלך טקסי בית הכנסת, במעמדם של מנהיגים דתיים ובאופיה של היצירה הרוחנית של העולים בישראל. מתאר גם את העלייה לרגל של יוצאי צפון אפריקה למקומות הקדושים, נעקוב אחר שינויים בפעילות הסמלית המלווה אירועים אלה, ונאתר את הקשר שבין תופעת השינויים הטקסיים לבין תנאי הקיום והתמורות, שחלו במעמדם החברתי של האנשים מאז עלייתם ארצה.

במחקרים אלה אנו דוחים גישות מדעיות מקובלות, שניסו להסביר תהליכי שינוי של תרבות באמצעות מושגים פשטניים כוללניים, כגון, אקולטורציה, מודרניזציה או סקולריזציה. ההיזקקות למושגים אלה בחקר בעיות ספציפיות מעודדות לעתים הסברים רווחים, שלאמיתו של דבר אינם מעמיקים אל מתחת לפני השטח.

בבואנו לעיין בתופעות מעולם התרבות, הסמלים והדת, עלינו להיזקק למושגים ולשיטות־ מחקר התואמים תחום מוגדר זה. מתוך מודעות למגבלותיה, מסתייעים אנו בתוכנות של גישה סטרוקטורלית־פונקציונלית במובן הרחב של מושגי תיאוריה זו.

 הספר מבוסס על עבודות־שדה אנתרופולוגיות, כלומר מחקר בשיטת התצפית המשתתפת תוך התערות מרבית של החוקר בחיי האנשים שאותם הוא בא לתאר. עיקר עבודות־השדה נערכו בתקופה שבין סוף קיץ 1965 ואביב 1967 ובסתיו 1969.

היישובים שחקרנו מצויים באזור גאוגרפי קרוב, בלכיש ובנגב הצפוני. מחקרו של דשן נעשה בעיקרו בקרב עולים מדרום תוניסיה, שיושבו בעיר הנקראת כאן ׳צפונית׳. נחקרו גם עולים ממרוקו שהתגוררו במקום זה, וכן עולים מדרום תוניסיה בכפרים ובעיירות במקומות שונים בארץ.

מחקרו של שוקד התמקד בקרב עולים ממרוקו, שהתגוררו במושב עולים הנקרא בספר ׳רוממה׳. אולם מובאים כאן גם מחקרים נוספים, שערך שוקד בכפרי עולים אחרים באותו אזור. ׳צפונית׳ הוקמה בשנת 1956, בתקופת שיא העלייה מצפון־אפריקה, ורוב תושביה נשלחו אליה מיד בהגיעם לחופי הארץ. בשנת 1965 מנתה צפונית 17,000 תושבים. מתוך כוח־עבודה של 5,500 איש היו 500 מועסקים כפועלים חקלאיים, עונתיים או יומיים, בכפרי הסביבה.

כ־500 תושבים נוספים התקיימו מקצבות סעד, או מעבודה יזומה שסופקה לקשישים ולמוגבלים. שתי קבוצות אלו היו השכבה החברתית־ כלכלית הנמוכה במקום. עם השכבה הגבוהה יותר נמנו 1800 עובדי תעשיה, 750 מועסקים בשירותים, 230 במסחר וכ־1000 בבניין ובמלאכות אחרות.

 יוצאי צפון־ אפריקה היו יותר ממחצית האוכלוסיה בעיירה, ובהם 8000 יוצאי מרוקו ו־1700 יוצאי תוניסיה. התושבים האחרים מנו 4000 עולים ממזרח־אירופה, ו־1700 ותיקים ובני הארץ, גם הם ממוצא אירופי. כן היו בעיירה קבוצות־אוכלוסיה קטנות אחרות, שהגיעו מארצות שונות.

 תושבי צפונית עמדו כולם בפני קשיים רבים. הם היו חדשים במקום, ורובם אף חדשים בארץ. היה עליהם להסתגל לתנאי המקום והארץ, שהבולטים בהם היו לגבי מרביתם לימוד השפה העברית וקיום מגע תקין עם קבוצות אוכלוסיה שמקורן ברקע תרבותי וחברתי שונה וזר להם.

על אף המשותף לתושבי צפונית, היו גם מאפיינים רבים שהפרידו ביניהם והאנשים חשו כי זרים הם זה לזה. יתר־על־כן, היה על התושבים להסתגל לארגונים ולנהגים מינהליים השולטים בעיירה. במשך הזמן נשתנו לא־מעט צביונם ותפקודם של מוסדות אלה על־ידי קהל הנזקקים להם, אך הסתגלות חלקית זו לא ביטלה את תחושת הזרות העמוקה שהם עוררו בשנים הראשונות בקרב העולים.

וחמורים מכל היו תנאי הכלכלה והדיור הקשים במקום, ובמיוחד לגבי בעלי משפחות גדולות. הללו הצטופפו בדירות קטנות והתקיימו מהכנסה דלה. אנו נעסוק בשכבה הכלכלית־ החברתית הנמוכה בעיירה, משפחות שמפרנסיהן היו לרוב פועלים בלתי־מקצועיים, משפחות מטופלות בילדים רבים ומתפרנסות בדוחק.

בדומה למרבית ההתנחלויות הכפריות של העולים מאז שנת 1948, תוכננה גם רוממה על־ידי מוסדות ההתיישבות בהתאם לדפוס השיתופי של מושב העובדים, אשר נוסד בשנות העשרים על־ידי חלוצים שעלו ממזרח־אירופה. בהתאם לדפוס־ התיישבות זה מקבלת כל משפחה החברה במושב העובדים חלקת אדמה לעיבוד עצמי, וניתנים בידיה אמצעי־ייצור שווים.

 על אף התקווה שבני המושב יעזרו זה לזה ויישארו שווים במעמדם החומרי, הרי במשך הזמן עשויים להיווצר הבדלים כלכליים פנימיים, כתוצאה משוני במאמצים ובכישורים אישיים, מהבדלים בהרכב כוח־העבודה במשפחה וגורמים אחרים.

 חברי המושב מקיימים שיתוף בפעילויות כלכליות שונות, כגון בשיווק התוצרת, אספקת חומרים למשק ומצרכים לבית, ושירותים משותפים כמחלבה ומחסן לתוצרת חקלאית. הנהלת המושב נתונה בידי ועדות(ועד הכפר הוא החשוב שבהן) ובעלי תפקידים שונים, הנבחרים כולם על־ידי האסיפה הכללית של חברי המושב.

 דפוס־התיישבות זה, על מגמתו האידיאולוגית ומורכבותו הארגונית, נבחר על־ידי מוסדות ההתיישבות, מאז שנת 1948, כדפוס־ היישוב ההולם ביותר קליטת עולים בחקלאות.

תושבי רוממה הגיעו כולם מקהילה אחת בהרי האטלס, אסאמר שליד דמנאת. כל בני הקהילה יצאו את מרוקו בשנת 1956, ושלושים ושלוש משפחות מתוכם התיישבו בשנת 1957 ברוממה. תושבי רוממה התפלגו לשלוש קבוצות־משפחה, שהיו שרויות בתחרות קשה על משאבים כלכליים ועל תפקידים ציבוריים בארגון המושב.

עד שנת 1963 עבדו המתיישבים כפועלים חקלאיים בפרדסים ובמשקים בסביבה, ורק באותה שנה חולקו להם משקים. החקלאות ברוממה, בדומה לשאר הכפרים באזור, התבססה על גידולי ירקות (תפוחי־אדמה, בצלים, עגבניות, מלפפונים ופלפלים) ועל גידולי תעשיה(כגון סלק־סוכר).

כל איכר קיבל גם לול ובו ארבע מאות מטילות, וכן זכאי היה לחמישה דונמים מפרדס הכפר. משהתחילו לעבד את משקיהם נתפרסמו אנשי רוממה כחקלאים חרוצים, שההצלחה מאירה להם פנים. הם עשו שימוש מלא בכל מקורות הקרקע, המים ומיכסות הגידולים שהוקצו להם.

 היו אף מתיישבים שהתחילו לעבד חלקות־אדמה פנויות, שעדיין לא הוקצו למתיישבים ולא הותקנה בהם רשת־מים קבועה. בשנת 1965 כבר שפר חלקם של תושבי רוממה בהשוואה למצבם של מתנחלי כפרים ועיירות רבות אחרות(כולל צפונית המתוארת בספרנו).

בשנת 1962 מוזגה רוממה עם מושב קטן שקראנו לו ׳תורם׳. מושב זה תוכנן מעברה השני של הדרך המוליכה לרוממה. הוא נוסד בשנת 1957, אך יושב רק ב־1962. עם יסודו נקרא המושב בשם תורם, ואולם עם איכלוסו הוכר מכל הבחינות הארגוניות והמוניציפאליות כחלק מרוממה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר