מורשת יהדות מרוקו

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

1 – מבוא גיאוגרפי – היסטורי

נתוני יסוד

מבנה הארץ

מרוקו היא מדינה בצפון מערב אפריקה, בתחום מערכת הרע האטלס לחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב והים התיכון בצפון. שטחה כ-450.000 קמ"ר ומספר התושבים הוא יותר מ-30 מיליון. היא קרובה ליבשת אירופה יותר מכל ארץ אחרת באפריקה. חופה הצפוני, בחלקו הצר ביותר של מיצרי גיברלטר, רחוק רק14.5 קילומטרמספרד.

הארץ נחלקת לשלושה אזורים גיאוגרפיים :

1 – המערב האטלנטי הכולל אזור של רמות שבין חוף האוקיאנוס האטלנטי לבין רכסי הרי האטלס במזרח, הבנוי סלעים עתיקים ומישורים שבהם זורמים נהרות .

2 – מערכת האטלס שגם היא מחולקת לרכסים – הריף, האטלס התיכון, האטלס הגבוה ומול האטלס, ששיאם הר טבקאל –4165 מ'– הפסגה הגבוהה ביותר במרוקו 

3 – מרוקו המזרחית ושולי הסחרה – אזור של רמות גבוהות המשתרע ממזרח להרי האטלס התיכון. בשולי הסחרה שבדרום מזרח מרוקו משתרעים אזורי מישורים וגבעות.

הנהרות הגדולים המנקזים את מרוקו הם : מלוויה, שאורכו 515 ק"מ. מוצאו בהרי האטלס התיכון ושפכו בים התיכון, אום רביע, סבו, תנספית וסוס הנשפכים לאוקיאנוס האטלנטי, ונהר דרעא ( בחלקו אכזב ) הנשפך לאוקיאנוס האטלנטי.

האקלים-עבודת שורשים לתלמיד

אקלים מרוקו הוא ים תיכוני בצפון ובמרכז, ומדברי למחצה עד מדברי בדרום. כמות המשקעים השנתית הממוצעת ברכס אריף ובחלק הצפוני מערבי של הרי האטלס עולה על800 מ"מ. בשאר אזורי האטלס התיכון והאטלס הגבוה ובמחצית הצפונית של מישורי מרוקו האטלנטית כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 400 ל –800 מ"מ.

ברכס האטלס הגבוה יורד בחורף שלג. לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי ובחלק הדרומי של הרי האטלס הגבוה הקיץ קריר. במישורי מרוקו האטלנטית הדרומית ובהרי מול האטלס כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 200 במזרח מרוקו, וברום מערבה היא נעה בין 200 ל –100 מ"מ

האוכלוסייה.

האוכלוסייה מורכבת בעיקרה מערבים ומברברים ( התושבים הקדומים של צפון אפריקה ומרוקו בכללה ). כמו כן יש בה מיעוט יהודי ומיעוט נוצרי. הברברים, המהווים יותר משליש האוכלוסייה, מתרכזים ברובם בהרים, ואילו הערבים יושבים במישורים, במדבריות ובערים.

רוב התושבים הם מוסלמים. השפות המדוברות הן ערבית, ברברית וצרפתית. התושבים בזרים הם אירופים, בעיקר צרפתים וספרדים, שנתמעטו מאז קבלת העצמאות. האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במישורים המערביים ולרגלי ההרים. כרבע יושבים בערבים. בין הערים הגדולות – רבאט הבירה, קזבלנקה, מראכש, פאס ומכנאס.

הכלכלה.

כלכלתה של מרוקו אופיינית לכלכלת מדינות מעוטות פיתוח. 3/4 מאכלוסי מרוקו מתגוררים באזורים חקלאיים ויותר משני שלישים מכוח העבודה מועסקים בחקלאות ובדיג. החקלאות מספקת כ – 90% מהמזון הנצרך ותורמת כ – 50% לערך היצוא.

המשק החקלאי מפוצל בן חוות קטנות שבבעלות בני המקום, המתבססות על גידול דגנים ומשק בעלי חיים, ובין חוות גדולות שבבעלות אירופים, שהן ממוכנות ברובן ומגדלים בהן מוצרים רווחיים, בעיקר ליצוא.

מוצרי צריכה העיקריים הם דגנים\ סוכר ומוצרי חלב. מוצרי היצוא העיקריים – פרי הדר – מרוקו היא יצואנית ההדרים השנייה בעולם אחרי ספרד – יין, עגבניות, קטניות ושמן זית. הדיג הוא ענף משגשג ותעשיית הדגים מרוכזת בנמלי הדיג. בעיקר סרדינים באיכות מעולה וכן שימורי טונה ומקארל.

מרוקו היא המדינה השנייה בעולם בייצור פוספאטים ( אחרי ארצות הברית ) והראשונה ביצואנים. מחצבים אחרים – ברזל, מנגן עופרת ואבץ. בסוף 1967 הוחל בקידוחי נפט בים ומ- 1969 הוחל בהפקתו.

התעשייה היא הענף הידנאמי ביותר במשק. המפעלים העיקריים הם עיבוד מזון – דגים, שימורי ירקות ושמני מאכל, כולם בעיקר לייצוא – מפעלי טקסטיל, בתי זיקוקו לסוכר, מפעלים לעיבוד טבק, תשלובת כימית לעיבוד פוספאטים, תעשיית עורות ותעשיית עץ.

מוצרי היצוא העיקריים הם פרי הדר, דגים, עגבניות, פוספאטים, מנגן, עופרת וחיטה, ויעדי היצוא העיקריים הם צרפת, גרמניה, בריטניה, איטליה וארצות הברית. מוצרי היבוא העיקריים הם סוכר, נפט ומוצריו, כלי רכב, ברזל ופלדה, מכונות תה ובדי כותנה. ארצות היבוא העיקריות הן צרפת, גרמניה, ארצות הברית ובריטניה.

למרוקו מערכת כבישים מפותחת היטב ונמלי האוויר העיקריים שלה הם קזבלנקה ורבאט. לאורך החופים פועלים 12 נמלים.

המשטר ומוסדות המדינה בימינו

מרוקו היא ממלכה, ולמל סמכויות כמעט אבסולוטיות. הוא ממנה את ראש הממשלה ואת השרים ומפטרם, יושב בראש ישיבות הממשלה ורשאי לפזר את הפרלמנט ולהכריז מצב חירום. הוא המפקד העליון של הצבא, ממנה את נושאי המשרות הצבאיות והאזרחיות ובכלל זה שגרירים, יו"ר המועצה לתכנון לאומי והוועדה המשפטית העליונה, הממנה שופטים.

המלך נושא את התואר " מנהיג המאמינים ", תפקיד שהוא חלק אינטגראלי בלגיטימיזציה שלו כלפי העם. השילוב בין דת למדינה באישיותו של המלך תרם במידה רבה למניעת הפלתו.

הפרלמנט מורכב מבית אחד שבו 240 חברים הנבחרים לארבע שנים. בסמכותו לחוקק חוקים, אך גם המלך רשאי ליזום חקיקה. כן בסמכות הפרלמנט להכריז מלחמה ולאשר הארכה של מצב חירום מעבר לחודש ימים. הממשלה אחראית בפני הפרלמנט והמלך.

מערכת המשפט מורכבת משני סוגים: בתי המשפט ה ״ מודרניים ״ החילוניים, הדנים לפי החוק החילוני בכל העניינים של המשפט האזרחי והפלילי, ובתי המשפט המסורתיים- הדתיים, הדנים לפי הדין השרעי. לשתי המערכות יש ערכאה ראשונה ובית משפט לערעורים. סכסוכים בעניין המעמד האישי נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הדתיים. בראש כל מערכת של בתי המשפט נמצא בית המשפט הגבוה לצדק.

הצבא מורכב מחילות היבשה, האוויר והים. ישנם גם גופים צבאיים למחצה ובהם גדודי שיטור ניידים ופלוגות משמר המלך. הציוד אינו אחיד והוא בא ממקורות שונים וביניהם אמריקניים, צרפתיים ורוסיים. המטבע הוא דרהם.

3. היסטוריה

העת העתיקה

בעבר נמצאה מרוקו בשולי ההתפתחות התרבותית העיקרית שחלה במזרח התיכון ובאירופה. בעת העתיקה היא הייתה מאוכלסת בעשרות שבטים, שאליהם נוספו יסודות ממרכז אפריקה שחדרו מהמדבר, ומתיישבים פיניקים שהתנחלו בה למן המאה ה-8 לפסה"נ בתחנות מסחר לאורך החוף. במאה השנייה לפסה"נ התאחדו כמה משבטי הארץ לממלכה. עשרות שנים לאחר מכן קיבל המלך אזרחות רומית. עם זאת, שטחי פנים הארץ נשארו מחוץ להשפעה הרומית.

הוונדלים השתלטו על הארץ עם פלישתם לצפון אפריקה ב-428/9 לפהס"נ, ואחרי כיבושה של הממלכה בימי יוסטיניאנוס קיסר כבשו הביזנטים מבצרים מעטים בלבד.

הכיבוש הערבי – שושלות מוסלמיות שונות

כיבוש מרוקו בידי הערבים וביצור שלטונם בה היו מן המשימות הקשות ביותר של מקימי האימפריה המוסלמית. ההתנגדות העיקשת של הברברים וקווי האספקה הארוכים הקשו מאוד על הערבים. היא נכבשה סופית בראשית המאה ה-8, אולם בעקבות התנגדות הברברים איבדה החליפות את שליטתה ב-742.

ב-771 נקבעה סג׳למאסה, העיר הראשית של תאפילאלת, הפרובינציה המזרח מרוקנית, למושב שושלת בנו מדראר הברברית-מוסלמית ששלטה בה עד 958.

ב-788 התבסס שלטונה של שושלת האידריסים בעיר פאס, שנוסדה על ידם, ונמשך עד 985. הם הרחיבו את תחום השלטון המוסלמי עד האטלס הגבוה והפיצו בכוח את האיסלאם. איסלום מרוקו נעשה במהירות רבה, כמוכח מהירידה המהירה במספר מושבי ראשי הכמורה הנוצרים, בכל צפון אפריקה. הנצרות בארצות אלה נעלמה כמעט כליל כבר בתקופה זו.

במאה ה־10 החלה התערבותם של שתי שושלות מוסלמיות בענייני מרוקו: האומיים הספרדים במערב, והפאטמים, ששלטו משנת 909 בתוניסיה ומשנת 969 גם במצרים ובסוריה. הפאטמים שלחו למרוקו צבאות גדולים כדי לכונן שלטון ישיר, ואילו האומיים שמרכזם היה בספרד, הסתייעו על פי רוב בנסיכים מקומיים, שנתמכו על ידם.

תקופה חדשה החלה עם התפשטות המוראבטון בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-11. הם יסדו את העיר מראכש (1062), שעל שמה נקראה אחרי כן המדינה כולה מראכש, ובלשונות אירופה — מרוקו. שושלת זו משלה כ-40 שנה עד שהודחה בידי המווחדון, שדגלו באיסלאם פוריטאני והכריחו את כל תושבי המדינה להתאסלם.

כך נעלמה הנצרות כליל במרוקו. בתקופת שלטונם שנמשכה כ-100 שנים התקדם תהליך השתלטות התרבות הערבית על הארץ וחיי התרבות שלה קיבלו צביון אנדלוסי. איחוד מרוקו וספרד המוסלמית הביא להגירת אנשי רוח ספרדים-ערבים אל המחוזות המרכזיים של הממשלה, ורבים באו או הובאו כדי לשרת את השליטים.

דחיקת רגלי המוסלמים באנדלוסיה גרמה גם היא להגירה לארץ מוסלמית זו. באמצע המאה ה-13 השתלטה על הארץ משפחת בנו מרין, שניסו להשתלט על דרוס ספרד, על ממלכת תלמסאן ( כעת אלג׳יריה ) ועל תוניסיה ( שנקראה אז אפריקיה ). ימי שלטונם היו תקופת שגשוג לתרבות המוסלמית-ערבית.

אחריהם שלטו הווטאסים ( מ- 1420), שהיו טרודים במאבקם נגד ספרד ופורטוגל שהשתלטו על חלקים בצפון מרוקו ובדרום מערבה. כתוצאה מכך קמה תנועת התנגדות שהכריזה על מלחמת קודש נגד הפולשים הספרדים והפורטוגלים.

בראש התנועה עמדו בנו סעד – משפחה שריפית שהתייחסה למוחמד, נביא האיסלאם. בתחילת המאה ה־16 הם שלטו בדרום מרוקו וב – 1553 השתלטו על הארץ כולה. הס גירשו את הפולשים מפורטוגל ולא אפשרו לעות'מאנים לחדור לארץ.

ימי שלטונו של אחמד אל מנצור – המנצח ( 1603-1578 ) נחשבים ל״תור הזהב״ בתולדות מרוקו: התפשטות טריטוריאלית עד מערב סודאן ונהר ניג׳ר ושגשוג כלכלי. הוא הנהיג במינהל את שיטת המח'זן, שהתקיימה עד למאה הנוכחית ולפיה חולקה הארץ לשני חלקים עיקריים: האחד בלאד אלמח׳זן ( ״ארץ השלטון או האוצר״ ) שהעלה מס למלך והיה כפוף באופן מלא למרותו; והאחר בלאד אלסיבה ( ״ארץ ההפקר״ ) שלמעשה לא היה נתון למרותו, אלא התבסס על תמיכת מספר שבטים, שהיו פטורים מתשלום מיסיס ובתמורה לכך העמידו צבא לשירות המלוכה.

באמצע המאה ה־17 השתלטה על הארץ השושלת העלווית השולטת עד היום. מוצאה מחלקה המזרחי מדברי של מרוקו. בני השושלת הקימו שלטון חזק, ומכנאס הפכה לבירתם. מולאי אסמאעיל (1727-1672) ארגן צבא קבע של עבדים כושים, כבש כמה ערי חוף מידי האירופים, קשר קשרי מסחר עם צרפת ודיכא את שודדי הים.

התקופה הקולוניאלית

החל מראשית המאה ה-20 נחתמו הסכמים בין צרפת לבין מדינות אחדות באירופה, שהכירו במרוקו כנתונה לפיקוחן של ספרד וצרפת. ב-1912 נחתם הסכם בין צרפת לסולטאן ולפיו הפכה מרוקו לשטח חסות צרפתי ( פרוטקטוראט ).

משמעות משטר החסות היא שהמינהל המסורתי המוסלמי המשיך להתקיים, ולצידו פעלה הפקידות הצרפתית שהייתה הגורם השלטוני העיקרי בקבלת ההחלטות. בהסכם בין צרפת לספרד מאותה שנה הוקצה לספרד שטח חסות משלה, בצפון הארץ. רשמית נשארה מרוקו מדינה אחידה ועצמאית. ב-1923 נחתם הסכם שהעניק לטנג׳יר מעמד ניטראלי מיוחד כאזור בינלאומי. השלטון הצרפתי נתקל בהתנגדות, אך כיסי ההתנגדות האחרונים דוכאו ב-1934

הצרפתים פיתחו את רשת הכבישים, מסילות הברזל ומחצבי הפוספאטים. הם התיישבו ברחבי הארץ, תפסו שטחים ניכרים, וכך הערים גדלו במהירות ורבו בהן יוצאי אירופה. ב- 1930 פורסם צו — הידוע בשם ״הדהיר הברברי״ — שהחיל את החוק הצרפתי על חבל הארץ המיושב ברברים. דבר זה פורש כפעולה נגד אחדות מרוקו והאיסלאם ועורר התנגדות.

המאבק לעצמאות והישגיו

חדירת רעיונות מערביים ותפיסה לאומית מערבית, תהליך הדה-קולוניזציה לאחר מלחמת העולם השנייה והשפעות לאומיות מהמזרח הערבי הביאו להתארגנות של קבוצות שדרשו עצמאות מלאה למרוקו וסיום החסות הצרפתית. הכוח המוביל היה מפלגת האסתקלאל ( עצמאות ), שנתמכה על ידי הסולטאן סידי מחמד בן יוסוף (  לימים המלך מחמד החמישי,  1962-1927).

לאחר מלחמת גרילה שהתנהלה במחצית הראשונה של שנות ה-50, גלות זמנית של הסולטאן ( שסירב לחתום על צווים כדרישת הצרפתים ) ומו"מ בין ממשלת צרפת לבין הסולטאן ומפלגת האסתקלאל, בוטלה החסות הצרפתית ומרוקו הייתה לעצמאית (מארס 1956).

מאז העצמאות החזירה מרוקו לשלטונה את טאנג׳יר ושטחי מרוקו הספרדית ( למעט סאוטה ומליליה ) וכן הושלם הפינוי של צבאות ארה״ב וצרפת. תביעתה לספח את מאוריטניה שבדרומה גרמה לעימות עם מדינות ערב, וסכסוך גבול פרץ עם אלג׳יריה ב-1963. ב-1970 הכירה מרוקו בעצמאות מאוריטניה ויישבה את סכסוך הגבול שבינה לבין אלג׳יריה.

ב-1976 סיפחה מרוקו כשני שלישים משטחה של הסחרה המערבית ונאלצה להתמודד עם מאוריטניה, שטיפחה את שאר שטחה של הסחרה המערבית, ועם מורדי הפוליסריו, שזכו לתמיכת אלג׳יריה. ב-1979 ויתרה מאוריטניה על חלקה בטריטוריה ופינתה אותה. גם את השטח הזה סיפחה אליה מרוקו. הסכם חלקי עם הפוליסריו לא יושם, ובמשך הזמן חלה החרפה ביחסי מרוקו – אלג׳יריה.

מרוקו היא מדינה שנוטה למערב וגם כלפי ישראל אין היא נוקטת קו קיצוני. נציגיה ניהלו שיחות עם מנהיגים ישראלים בתקופות שונות, ובין היתר הכשירו את הקרקע לביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים (נובמבר 1977).

תיירים ישראלים מורשים להיכנס לתחומה, לרבות השתתפות קבוצות ויחידים בהילולות של קדושים יהודים הקבורים בה. לאחרונה אף התירו השלטונות כמחווה הומניטארית את העלאת עצמות 22 ממעפילי האונייה ״אגוז״, שטבעה ב-1961, לקבורה בהר הרצל בירושלים. בשנת 1994 כוננה מרוקו קשרים דיפלומטיים עם ישראל.

תמורות במשטר הפנימי

מחמד בן יוסוף, שנטל ב-1957 את התואר המלך החמישי, התגבר על הברברים מבית לאחר מאבק ממושך, אולם הסתכסך עם פלג של מפלגת העצמאות שביקש לצמצם את סמכויות המלך. סכסוך זה נמשך גם בתקופת בנו ויורשו המלך חסן השני, השולט עד היום במדינה.

 מצרים תמכה במתנגדים והמלך הכריז על משטר חירום במדינה ונטל לעצמו את מלוא סמכויות השלטון (1965). עם קבלת השלטון ב-1962 הוא פירסם חוקה, וב-1963 נערכו בחירות ראשונות לפרלמנט. ב-1970 אושרה חוקה חדשה במשאל עם ונתקיימו בחירות.

ב-1971 נעשה ניסיון לרצוח את המלך ולחולל מהפכה. מספר קציני צבא שנאשמו בקשר הוצאו להורג ללא משפט וכן נערכו טיהורים בממשלה ובחברות הממשלתיות.

תולדות היהודים

1. 1.   מראשית ההתיישבות עד הציבוש הערבי

מהתקופה הרומית עד הכיבוש הערבי, נמצאו יהודים במרוקו. קרוב לוודאי שחלק מן הגולים אחרי חורבן בית שני הגיעו גם לארץ זו, הרחוקה לפי מושגי הימים ההם. עם בואם, הגבירו הגולים את כוחם, כנראה בעשיית נפשות ליהדות בקרב השבטים הברבריים — התושבים הקדומים של צפון אפריקה ומרוקו בכללה.

ב-536 גזרו עליהם הביזנטים גזירות והפלו אותם לרעה. בשלהי שלטונם של הביזנטים הוקל המצב ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו.

1.  מעמד היהודים ומצבם תחת השלטון הערבי־המוסלמי

עם הכיבוש הערבי-המוסלמי הוכרו היהודים כבני חסות ( אהל אלד׳מה או דמים ), שחויבו במס הגולגולת ( הג׳יזיה ) החוקי על פי הקוראן. וכן ניתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות. הם פעלו בשירותם של השליטים כמתורגמנים, שגרירים ומוכסים, והשתלבו בפריחה התרבותית, הלשונית והפיוטית.

במאה ה-11, כנראה בשל עומס המיסים שהוטלו על ידי שליטי המורא בטון (1145-1061 ) ובעקבות הגירוש ממראכש, היגרו יהודים רבים לספרד. השתלטות המווחדון הביאה בעקבותיה חורבן, שמד ודלדול, והיהודים בערים ומחוצה להן הועמדו בפני הברירה לקבל את דת האיסלאם או להיות נדונים לגירוש או למוות.

 קהילות רבות נהרסו ורבים נהרגו על קידוש השם, אלפים המירו דתם למראית עין ואחרים עזבו את מרוקו ( ביניהם הרמב״ם ומשפחתו ), בתי כנסת הפכו למסגדים, הונהג אות קלון ובסוף המאה ה-12 חלו גזירות אלו גם על האנוסים.

לחיזוק רוח היהודים, ובעיקר אלה שנאלצו לקבל עליהם את האיסלאם, כתב הרמב״ם את ״ איגרת השמד ״ ( הרמב״ם ישב באותו זמן במצרים ). באיגרת זו הוא מחזק את ידי האנוסים ומוכיח על סמך ראיות מן המקורות כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות.