מורשת יהדות מרוקו

רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, הרב הזה בא גם הוא בעת הגירוש מספרד לפאס, אכן בכל זאת נתלוה אל התושבים ויחזיק בכל עוז נגד המגורשים במחלוקת הנפיחה, ובכל הענייני הקהלה נחשב הוא לאחד מראשי התושבים בתקנה של שנת ש"ה שבספר התקנות כתוב כי היא נמסרה לידי רב שמואל אבן דנאן זה להקריאה לפני התושבים.

כן גם בתקנה שאחריה שנתקנה בשנת ש"י חתום רבי שמואל אבן דנאן בראש חכמי התושבים, ועל פי זה יכולנו לשער כי בני משפחת אבן דנאן חיו בפאס זמן מה לפני גירוש ספרד, ומפני איזה מקרה – אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רכ"ה בפאס – יצאו לספרד.

ובעת הגירוש חזרו לפאס וכאשר קרה כזאת גם לרבי חיים גאגין הרב הראשי של התושבים, להשערה זו יש עוד סמוכים כי רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגראנטה עוד בדור שלפני זה, וששמו נודע כבר בספרות ישראל, ניכר הדבר לפי הוכחות נאמנות כי היה גם כן מוצאו מפאס.

ונכד רבי סעדיה אבן דנאן ההוא רבי שמואל בן דנאן זה, כי אביו של רבי שמואל רבי מימון, הוא בנו של רבי סעדיה, הור רבי מימון נהרג על קידוש השם, אכן לא נודע אם בספרד לאמר בעת הגירוש הומת או אחרי כן, אולי בא יחד עם בנו רבי שמואל לפאס, ושם נהרג, ובכל אופן אם גם נאמר שמת בפאס, ברור הדבר שמת לפני שנת רפ"ו.

בנו רבי שמואל הוא היה הראשון מבין התושבים שהשפעתו גדלה גם בקרב המגורשים בשנת ש"ה – אחרי שהתושבים והמגורשים השלימו ביניהם ויד המגורשים הייתה על העליונה – נמנה רבי שמואל אז עם רבני המגורשים ביסוד תקנותיהם, הוא מת בין שנות שי"א – שכ"ו זקן ושבע ימים, אך לא נודע אם השאיר אחריו איזה חיבורים.

אמנם כן, הרבנים שזכרנו עד כה מבני הדור הזה, המה היו גדולי וראשי הקהלות של המגורשים והתושבים בפאס, ואמנם זולת אלה חיו אז עוד רבנים וחכמי לב בפאס ובערי המדינה, מהם מהמגורשים ומהם מהתושבים אשר אף כי לא נמנו בין ראשי הקהלות היו בכל זאת גדולי תורה וידועי שם, ואלה שמותם :

רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב.

רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי.

רבי אברהם אזולאי.

רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי.

רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קאשטילייא

רבי יוסף הכהן.

רבי שלמה בן מלך.

רבי שמעון בן לביא.

כלם ישבו בפאס.

רבי אברהם בן זמרא בעיר אספי.

רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטיליא.

ורבי חיים ביבאס.

הרב יעקב משה טולידאנו

רבי שאול בר דוד סירירו שס"ב – תט"ו מגדולי היחש שבמשפחות המגורשים בפאס, הרב הזה הצטיין בידיעתו הגדולה בתורה, וגם האריך שנים ברבנותו, עוד לא נדע באיזו שנה נולד, אכן נראה הדבר כי נולד בסוף הרבע הראשון של המאה הזאת כי בשנת שס"ב התייצב כבר בין רבני המעמד, וכן נשאר על משמרתו זאת יותר מחמשים שנה עד שנת תט"ו.

ובשלשים השנים האחרונות מהם, אחרי מות רבי שמואל אבן דנאן הנ"ל, היה הוא לראש הרבנים, כפי שיסופר אודותיו היה גם " בעל נסים ובעל מעשים " ושמו היה מפורסם כל כך, עד כי ר"ש צרור הרב באלג'יר אז כתב אודותיו בזו הלשון, רבי שאול סירירו יחיד בדורו, ודבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזה"ז " בכל גלילות המערב, ומי זה שימלאו לבו לבוא אחריו.

הוא היה לו בית מדרש מיוחד בפאס שבו היו נמצאים כמה מספרי רבני ספרד בכתב יד, ולפי הנראה חיבר ספרים אחדים וביחוד בפסקים וחידושי דינים. אכן מה שנודע הוא רק ספר " אורים ותומים " מפתח לכל דיני השלחן ערוך והראשונים, ובו ד' חלקים. חיברו בשנת שס"ח, בספרו זה יאמר " אני שאול סירירו ראיתי אחד שנקרא שמו שמואל לעשות מפתח …." מזה נדע כי מפני איזו מחלה שינו את שמו ויקרא בשם שמואל, גם חיבר קונטרסים לקורות יהודי מרוקו שאירעו בזמנו. גם " פרק השיעורים " על המשקלים והמטבעות שבמקרא ובתלמוד, הוא מת באלול שנת תט"ו.

זקן ושבע ימים כנראה קרוב לתשעים שנה, ועם הרב הזה רבי שאול סירירו כלה הדור לרבני המגורשים בעלי התקנות בהמאה הזאת הרביעית.

בזמנם של הרבנים ההם, בעלי התקנות, שמשו במשרת הנגידות האנשים הנכבדים האלה, רבי משה הלוי, רבי יעקב רותי, רבי יצחק גיקאטילא ורבי דוד בן זמירו. בעיר מארוקה ( מראכש )  הבירה חי בשנת שס"ו הנגיד רבי אברהם בן וואעיש, ובעיר מכנאס הנגיד וחכם חביב טולידאנו שנקרא גם " רבי חביב החסיד ", ולכולם היה מהלכים בחצר המלכות בשלושה הערים ההם, פאס, מכנאס ומארוקה.

עוד רבנים שלא נמנו בין בעלי התקנות היו אז בדור הזה בערים שונות במרוקו, ואלה הם : רבי משה בר מימון אלבאז מעיר תארודנט בחבל שוש, חיבר ספר " היכל הקודש " ומכונה בפי יהודי מרוקו הרמב"ם אלבאז, פירוש על התפילות על פי הזוהר הקדוש והתחיל לחברו בשנת של"ה – 1575. רבי משה בן רבי מרדכי בן אסולין מפאס, חיבר ספר דרשות כתב ידי בערך בשנת ש"ל, ובספרו זה מזכיר שמות שני חכמים מפאס, והם, רבי מוסי ב"ר מחפוטא, ורבי משה אלשקר.

עוד חכם אחד חי אז בפאס שמו רבי עזרא די פארידוש, שהיה סופר מובהק והצטיין במליצתו החריפה, וזאת אחת העובדות שיגיד אודותיו אחד מרבני הדור שאחריו. שמענו עוד על הסופר המובהק הרב עזרא די פארידוש ז"ל שבימי החכם החשוב הרב יהודה עוזיאל השני ז"ל, באו שני אנשים נצים על יונה אחת שגזל אותה איש אחד בליעל נקרא יונה קאלהוראנו והייתה ביניהם מחלוקת עצומה ושאל אותו החכם ז"ל לסופר הנזכר, מה זה ועל מה זה, השיבו, יונה קנה יונה, והיונה שבה אל מעונה, הב לן דינא, מפני חרב היונה.

רבי יצחק קורייאט רב מארקיש סביב לשנת ש"מ, חיבר כנראה ספרים אחדים והוא היה גם מקובל, רבי יהודה הכהן מפאס, חיבר בשנת שמ״ט ספר חידושים על התורה שעודנו בכ״י, והוא היה חותנו של רבי יעקב חאגיז בן ר׳ שמואל חאגיז, רבי דוד הטבעוני הזקן ב״ר אהרן, ורבי ישועה הסבעוני אחיו, שניהם היו מרבני העיר סאלי בדור הזה, והראשון רבי דוד חיבר ספר דרושים בכ״י ונקרא ״טוב ראי״, רבי מאיר צבאע מחכמי פאם (אולי בנו או נכדו של ר״א סבע עי׳ בפרק ח׳) מת ביום ח׳ חשון שנת שע״א, רבי חיים עוזיאל, ורבי שלמה בן דאנאן, היו מרבני פאם בסוף המאה הזאת סביב לשנת שפ״ו, ונלוו לפעמים אל רבי שאול סירירו הנזכר למעלה, במעמד הבית־דין, עוד רב אחד רבי יעקב בן דאנאן שמו נלוה לפעמים אל הנ״ל, הוא היה לראשונה עוד משנת שס״ו לסופר הבית־דין(נט), אך בסוף המאה הזאת נמנה לאחד מהב״ד, וחיבר ספר ״פסקים״ שהיה נמצא בכ״י.

בעיר תיטוואן חי בחצי הראשון של המאה הזאת רבי יוסף ביבאם  בנו של רבי חיים ביבאם הנזכר בדור הקודם, ובחצי האחרון חי בנו של ר׳ יוסף הנזכר רבי חיים ביבאס, ובימיו חיו עוד שם רבי אברהם בן זמרה(סא), רבי יעקב הלוי ורבי חנניה ארובאש(םב), כלם גדולי תורה ומורי־הוראה גדולים, רבי יעקב הלוי הנזכר היה גם מקובל גדול¡ וחיבר ג״כ ספר שו״ת ״בית יעקב״ כ״י גם נמצא ממנו איזה קינות ופיוטים(סג). בעיר מכנאם ישבו מראשית המאה הזאת בני המשפחה טולידאנו שבאו מפאס ויכהנו ברבנות ובשררת ראשי הקהל שם במכנאס, רבי חיים ורבי יוסף טולידאנו בני רבי דניאל הנזכר בדור הקודם, נמנו אז לדייני העיר הזאת ובנו של רבי חיים הנזכר הוא היה נגיד העדה רבי חביב טולידאנו שזכרנו מעלה.

ובתרודאנת העיר אשר בנוף שוש חי בחצי המאה הזאת רבי יעקב היוצר המכונה פרגאן תלמידו של ר״מ בן מימון אלבאז הנד מעלה; חיבר ס׳ פרח שושן כ״י(םג) פירוש על מסכת אבות עפ״י׳ הקבלה.

ובארצות חוץ היו הרבנים האלה שארץ מולדתם היתה מארוקו, ר׳ יששכר בן סוסאן ב״ר מרדכי בעודו נער יצא בלוית אביו סביב לשנת ר״ץ מפאס עיר מולדתו ושנים אחדות ישב בירושלם וילמוד שם לפני הרב רבי לוי בן חביב, אחר כך היה גם בצפת זמן מה ושוב נסע ממנה ואז בהיותו גולה נדח בארצות חוץ חיבר את ספרו " תיקון יששכר ", עיבור שנים, מהדרה הראשונה.

בשנת ש"ו חזר לצפת ושם הוסיף לתקן את ספרו ההוא עד שנת שכ"ה שהדפיסו בקושטא. בצפת נספח רבי יששכר אל הקהלה המערבית ויחשב לאחד מנכבדיה ולפי הנראה נשאר בחיים עד אחרי שנת ש"מ. בימים ההם נקבצו ובאו שם בצפת קבוצה של חכמים מקובלים בעלי רזין מנגב מרוקו מחבל דרעא, שבה מצאה אז חכמת הקבלה קן לה, ורבים גם התפארו כי נגלה להם אליהו וכי ידעו לספר עתידות.

מהם זכרנו כבר שם האיש מסעוד מצליח בן גואשוש, חוזה עתידות, וכן חיו עוד שם החכמים האלה, רבי מסעוד הכהן, שאולי הוא בעצמו מסעוד מצליח הנזכר, ורבי מסעוד זה יחד עם תלמיד חכם אחד באו בשנת של"ז – 1577, לצפת ויספרו עוד על חכם אחד גדול הדור היודע עתידות ושמו רבי אברהם שלום בדרעא, גם רבי חיים מדרעא, ורבי מרדכי מדרעא, שניהם היו עוד ידועים אז למגידי עתידות ושנגלה להם אליהו. וכל אלו יצאו – כנראה – בזמן אחד ויתיישבו בצפת, והאחרון רבי מרדכי חיבר ספר " מעינות חכמה " ונגנז. שם בצפת התודעו החכמים המקובלים האלה לרבי חיים ויטאל הנודע, ולאו סיפר בשבחם.

עוד חיו בצפת אז שלושה חכמים מקובלים מערביים, שלמדו שם לפני האר"י, והם, רבי אברהם הלוי אלמוגרבי, ממשפחת ברוכים, שגם אודותיו יסופרי כי " ראה השכינה פנים בפנים בהקיץ בכתל מערבי ", ורבי יוסף המערבי בן טבול, מקובל גדול, וחיבר פירוש על הזוהא והאדרא. הוא נמנה שם בצפת לאחד מרבני העיר ויתחתן גם עם רבי יום טוב צהלון ( מהריט"ץ ) ויקח את בתו, בנו רבי יעקב טבול הלך למצרים ושם הצליח בעושרו, ובכשרונותיו נמנה לאחד משרי העיר וגדוליה. אך אחר כך בקנאת עם הארץ ממנו, נהרג. והרב השלישי שחי אז עוד בצפת, הוא רבי סולימאן בן אוחנא מערבי, עיר מולדתו הייתה פאס ומשם נסע עד לצפת ויתיישב בה, שם נחשב לאחד מגדולי הרבנים ויצטיין גם כן במלאכת הכתיבה כי היה ספר סת"ם ויותר מאלף זוגות תפילין יצאו מתחת ידו, ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתב על ידי רבי סולימאן בן אוחנא. וההמון מעריצים אותו. הוא היה בקי גדול בידיעת הקבלה, וכל ספר הזוהר הקדוש וכמה מספרי הקבלה היו שגורים על פיו כאלף בית, גם חיבר בפשט, פירוש על ספרא וספרי, ופירוש על המכילתא, וכנראה חיבר גם פירוש על התנ"ך. עוד חכם אחד חי בצפת, שהיה גם כן מחבל דרעא, ושמו רבי אברהם בן רבי שלמה עלון, והוא הוציא לאור ספר " דרכי הגמרא " מר"י קנפנטון.

ובמצרים חיו עוד בדור ההוא הרבנים האלה, ראשי קהלת המערבים שם והם : רבי דוד חבריה, רבי שמואל חדאד, רבי יהודה מנחם, רבי יוסף חג', רבי יששכר בקבוק ורבי דוד המוגרבי, וזה האחרון היה גדם בשתי ידעו וחגר ברגליו ובכל זאת היה סופר מהיר וכותב בפיו ספרי תורה תפילין ומזוזות.

ובירושלים נתיישבו בחצי האחרון של המאה הזאת שני הרבנים המערביים האלה רבי שמואל בן רבי יעקב חאגיז, ורבי יצחק צבאח. הראשון נסע מפאס עיר מולדתו סביב לשנת ש"ן, ויעבור דרך טריפולי הברברית שבה ישב זמן מה ואחר כל הלך לונציה. שם הדפיס בשנת שנ"ו את ספריו " מבקש ה' " והוא דרשות על התורה, ו " דבר שמואל " על ספר דברים. איזה שנים אחר כך נסע לירושלים וישב בה, ובשנת ש"ף הוליד שם את בנו רבי יעקב חאגיז הנודע בספריו " הלכות קטנות " ועוד

ובשנת שצ"ג גוע וימת. הרב השני רבי יצחק צבאח, היה לפי הנראה נכד רבי שמואל צבאח הנזכר בדור הקודם, גם הוא נסע אז סביב לשנת ש"ן מהמערב, ויתיישב בירושלים, שם ישב מרביץ תורה בתלמידים וימנה לאחד מדייני העיר משך כחמשים שנה עד שנת ת"ח שבה גוע וימת.

ובאמשטרדאם חי אז רבי יצחק עוזיאל מפאס, בנו של רבי אברהם עוזיאל הנזכר בדור הקודם, בעקבות רבי אברהם אביו אהב גם רבי יצחק את חכמת השיר והמליצה ויעש בה נפלאות, הוא שר שירים רבים ונכבדים מלאי תוכן ונשואי רעיונות נעלים, ויהי גם מדקדק ויודע בחכמת השיעורים.

כנראה שבשנת שס"ד – ס"ה, מפני ימי הרעב, יצא רבי יצחק עוזיאל מפאס ויעבור דרך אוראן, שם נתאכסן אצל ראש עדת היהודים שר וגדול ושמו יצחק, כנראה רבי יצחק קנשינו, וינחל רבי יצחק עוזיאל אצלו כבוד ויקר. בשנת שס"ו נמצאהו כבר באמשטרם ששם נמנה כנודע לרב הקהלה, היא הקהלה הראשונה שהולנדייא שנושבה אז מפליטי האנוסים.

בקהלה ההיא הביא רבי יצחק עוזיאל רוח חיים בדרשותיו הנמרצות, וחכמים נודעים לשם שחיו אחריו באמשטרדאם ומהם גם רבי מנשה בן ישראל, נחשבו לתלמידיו, ממנו נמצא ספר " מענה לשון בדקדוק ", ושירים וקינות שמהם נדפסו במחזורי אפריקה, ומהם עודם בכתב יד, הוא מת בשנת ש"ף.

רבי אברהם בן רבי ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו, ממשפחת אזולאי מעיר מראכש, בסוף שנת שס"ד יצא החכם הזה מהעיר ההיא, כי נשלח בפקודת הנגיד רבי אברהם בן וואעיש קרובו לקנות למלך מרוקו אבני חפץ וכלים יקרים וילך עד ונציה.

אכן אז שררו במארוקה אותם המאורעות שזכרנו כבר, מלחמה ודבר ורעב ועל ידי זה לא יכול הנגיד ההוא לשלוח לרבי אברהם את הכסף מאת המלך, וישאר רבי אברהם שם בונציה יושב ומחכה כשנה וחצי, ובין כה וכה היה לו גם דברי ריבות עם סוחר אחד שם בעיר ההוא ויהי נאלץ להפסיד סכום רב.