מורשת יהדות מרוקו

חברי בית המדרש ותלמידי הרב:

א.         הרב אברהם מאנסאנו ב״ר עמנואל – מקובל מליץ ודרשן נפלא, חיבר כמה חיבורים וביניהם ״ברית אבות״ – דרושים עה״ת, ״זרע אברהם״ ־ עה״ת, ״עזרת השבטים״ – ביאור י״א תפילות שהתפלל אביר הרועים על השבטים.

ב.         הרב אליהו דודי – מתלמידי בית המדרש.

ג.          הרב אליהו מאנסאנו – אחיו של הרב אברהם מקהילת פז. נלב״ע ב-כ״ט באלול התקמ״א.

ד.         הרב אליהו הצרפתי ב״ר יוסף – אב״ד פז, מחבר ״קול אליהו״ ועוד.

ה.         הרב אליעזר דאבילא – אחיין של הרב, מגדולי חכמי סאלי עליו כתבתי לעיל.

ו.          הרב בכור רפאל הלוי – למד בישיבה בירושלים נלב״ע ב- י״ד באב התקמ״ב.

ז.          הרב דוד חסאן – מתלמידי הרב שבאו עימו מעירו סאלי. (א).

ח.         הרב חיים דוד אזולאי – הרחיד״א מענקי הפוסקים והמקובלים, כתב ספרים רבים ובספרו ״שם הגדולים״ כתב על רבינו דברים רבים. הרחיד״א זכה להיות גדול תלמידי אוהחה״ק והרש״ש.

ט.         הרב חיים יהודה אמזלג – מבני הישיבה, הגיע עם הרב מעירו, מוותיקי תלמידיו. עליו כתב אוהחה״ק (א) – ״החה״ש כמה״ר חיים יהודה אמזלג הי״ו, אחד מבני הישיבה״.

י. הרב חיים מונדיכי – ראש לתלמידי ישיבה זו, קרוב לוודאי שהגיע עם רבו מליוורנו.

יא. הרב חיים דוד עמאר – מתלמידיו שבליוורנו ובא עימו לא״י, בספרו ״תפילה לדוד״ כתב: ״ואברך את ה׳ אשר יעצני ושם חלקי מיושבי בית המדרש של הרב המופלא ר״ח בן עטר ז״ל – כנסת ישראל אשר כוננו מעלת השרים הגבירים אשר בעיר ליוורנו״. נלב״ע ב – י״ד בסיוון התקל״ח.

יב. הרב יהודה ב״ר יצחק דאבילא – מחכמי סאלי החתומים על ספרו ״ראשון לציון״, עלה עימו מעירו.

יג. הרב יוגה גבון – מורו ודודו של הרב החיד״א. מחמשת תלמידיו שחתמו על הקדמת הספר ״ראשון לציון״, מילא את מקום רבו לאחר פטירתו כראש בית המדרש. רבי יונה כתב ספר ״נחפה בכסף״. נלב״ע ב- ט״ז בשבט התק״ף.

יד. הרב יוסף חיים בן סאמון – מרבני פז, תלמידו של הרב שמואל אלבז. התיישב בליוורנו ועלה עם רבינו לא״י. חיבר ספר ״עדות ביהוסף״.

טו.        הרב יעקב אצבאן – מתלמידי רבינו בבית המדרש, גם הוא כנראה עלה עימו ממרוקו או שאספו בליוורנו.

טז.        הרב יעקב פריינטי – מתלמידי הרב בבית המדרש. עלה ממרוקו.

יז. הרב מרדכי מערבי – מתלמידי בית המדרש. המערבי- המוגרבי הינו כינוי ליהודי מרוקו, כן שמענו על רבי יוסף המערבי. (א) מתלמידי האריז״ל, נטמן בטוניס. מובא בשם הרמב״ם כי מערבי אחד לימדו בסוף ימיו דברים של טעם.

יח. הרב משה אלבז ב״ר שמואל – מן התלמידים שמסר לו חבירו הרב שמואל אלבז.

יט. הרב משה ב״ר שלמה פראנקו – מתלמידי בית המדרש, עלה עם הרב מליוורנו. הוא ערך את ספרו של רבינו – ״מאור החיים״.

כ. הרב עזריה לאורניס – מתלמידי בית המדרש.

כא. הרב עבי הלוי – מתלמידי בית המדרש.

כב. הרב שלמה ארגואיטי – מתלמידי בית המדרש עלה עם הרב מאיטליה.

כג. הרב שם טוב בן אמוזג – תלמיד-חבר מהעיר פז.

כד. הרב שם טוב גבאי – בא עם רבו ממרוקו, כתב ספר ״טוב וחסד״ – הוזכר ב״שם הגדולים״.

כה. רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש״ט ותלמידו. היה ידוע כגאון גדול בנגלה ובנסתר וזכה ללמוד עם ה״נודע ביהודה״, עלה לא״י ובאמצעותו נוצר הקשר הרוחני האדיר בין אוהחה״ק לבעש״ט שדרש בשלומו ויעץ לגיסו לבקש להתקבל לישיבת המקובלים. רבי גרשון נתפס להריגה ע״י הישמעאלים, כאשר הסתנן למערת המכפלה לתפילה. אוהחה״ק התפלל בבכיה כל הלילה והגזירה נתבטלה. לאחר שהצטרף לבית המדרש ומסר לרבי דרישת שלום מהבעש״ט, ביקש להתקבל לישיבה הנסתרת

שקבעה מושבה במערה בכותל המערבי. אור החיים הקדוש קיבלו לישיבה לתקופה קצרה, ביודעו שהוא הגאון רבי גרשון תלמידו של הבעש״ט.

לקט חידושי הרב

עדות השבת

מצאתי כתוב בשם אוהחה״ק שהטעם לכך שחג השבועות נקרא בשם זה הוא, שנשבע הקב״ה שלא ימיר אותנו בעם אחר ואנו נשבענו שאין אנו ממירים אותו ח״ו. עפ״י טעם זה, לא נאמר שָׁבוּעוֹת אלא שְבוּעוֹת.                                                               

כך העידו על רבינו שהיה לומד הלכות עדות ביום השישי בבחינת ״והכינו את אשר יביאו״, שהרי חז״ל אמרו כי כל האומר ״ויכולו״ בליל שבת, כאילו נעשה שותף לקב״ה במעשה בראשית ומעיד שהקב״ה ברא את העולם.

עפ״י זה למד רבינו שצריך האדם להיות ראוי לשמש כעד ולכן צריך ללמוד בערב שבת הלכות עדות, שחלילה לא יהא פסול בעדותו. אכן בקטע הזוה״ק שאנו קוראים לפני סעודת שבת נכתב ״ובעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדווה ברעותא דלבא לאסהדא קמי מארי דמהימנותא וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא, מכפר על כל חובוי״(הזוה״ק ויקהל ר״ז:).

תרגום – וצריך האדם להעיד עדות זו בחדווה, ברצון הלב, להעיד לפני אדון האמונה וכל מי שמעיד על כך ושם לבו ורצונו לכך, מכפר על כל חטאיו.

ישיבת ארץ ישראל

הישיבה בארץ ישראל, עבודת האדמה וההתנחלות בה, לימוד התורה וקיום מצוות על אדמת הקודש, אינן ענין גשמי – ארצי, שהרי מצינו אמוראים שליחכו את עפרה הקדוש. א״י היא, כדברי הזוה״ק, משכן תרי״ג איברי השכינה וכך ברוח דברים אלו, מבטא אוהחה״ק את אהבתו האדירה לארץ ישראל: ״וכי תבואו אל הארץ, שלא תהיה הכוונה לתאבון המורגשות, אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ, לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה… אין כוונת דיבור זה להחליט המניעה מהשתדל בישוב הארץ, אלא ונטעתם, הא למדת שמה שהתנה במאמר אל הארץ, הוא בבחינת תכלית המחשבה שתהיה למעלת הארץ במשכלות לא להנאת הגוף… ויצו ה׳ שתהיה עיקר הכנסת הארץ לנטע בה עץ מאכל שהם בני תורה, כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש״. (אוהחה״ק קדושים) כך התווה אוהחה״ק את דמותה של ארץ ישראל בישובה.

התיישבות הינה נטיעת עצי מאכל הנותנים פירותיהם, גם פירות המאכל כפשוטו, שנשתבחה בהם א״י וגם תלמידי החכמים המשתבחים בחכמה, ובידוע שבסדר הקדימה – שתילי הזיתים וצדיק כתמר יפרח, קודמים לגפן, תאנה ורימון, הרומז לריקנים שבך המלאים מצוות כרימון. ישנה דוגמא מאלפת לכך שא״י מגדלת חכמים ולא דומים חכמי ירושלים לחכמי בני ברק ולא לחכמי יש״ע, כל מקום מגדל עצים המיוחדים לו באיכויות שונות ובטעמים שונים. אית מיין (מי ארץ ישראל) דמגדלין חכימין. כאשר נרצחו בחורי ישיבה הי״ד, ע״י בני עוולה בעתניאל, סיפר ראש הישיבה שלבחורים יש מעלה מיוחדת, הם רושמים את סדר ההתעלות הרוחנית שלהם.

מכאן למדנו, שלכל חבל אדמה בארץ ישראל, יש יעוד בגידול תלמידי חכמים וביחד, כל ארץ ישראל יוצרת פסיפס רבגוני ושישים ריבוא פירושים לתורה. כל פירוש חייב לצמוח ולגדול במקום אחר, בתנאי נביטה אחרים. יבואו ימים ונמצא שיטת גידול לתלמידי חכמים שאינם מתליעים ואין הרקב שולט בהם, שהרי אין רימה ותולעה שולטת בצדיקים. כדברי חז״ל על דורות התנאים והאמוראים. זהו ענין ״בניך כשתילי זתים״, השתולים בבית ה' אכן הגמרא (תענית ז.) מבארת את ענין איסור כריתת עצי מאכל, גם בענין ת״ח שחובה לגדלם ואסור לעוקרם. עפ״י כלל העש״ן שהזכרנו לעיל, אפשר לומר שעקירת ישובי ארץ ישראל כמוה כעקירת תלמידי חכמים ממקום בית גידולם.

מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ

בפירושו לפרשת בראשית, כתב על פסוק ״ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: ״ומעתה, אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו וצריך לתת טעם הדבר, למה עשה ה׳ ככה ומקובלני מפי זקני תורה (חכמי סאלי וביניהם מורו וסבו רבי חיים בן עטר הקדמון), כי טעם שעשה ה׳, העולם כדורי הוא, כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כוחי חלקיו ופירושן של דברים הוא, יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם, עריבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת וּמְקֻוֶית לנבראים ובפרט לחלקי הרוחני, המכיר ויודע בחינת אור האלוקות, בהדבקות באורו יתברך ואליו יכספו כל נפש חיונית, המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנועם ה'"

מעדות זו, אנו למדים על גדלותם של חכמי סאלי, מוריו ורבותיו של אוהחה״ק, שלימדוהו את כל מקצועות התורה ואת שבילי הפרד״ס והיו נהירים להם שבילי דרקיעא כשבילי דסאלי. כאן מלמדנו רבינו איך צריך לאהוב את התורה ואת אור ה׳ יתברך, בבחינת ״נפשי יצאה בדברו׳/ באותה שיטה נקט אוהחה״ק, בהסבירו את הסתירה בטעמים לפטירת שני בני אהרן. מחד גיסא – ״בהקריבם אש זרה״ ומאידך גיסא ״בקרבתם לפני ה׳״ ומתרץ אוהחה״ק שהקרבת האש היתה רק העילה לפטירתם, אך עיקר סילוקם היה מרוב תאוותם לשוב אל בוראם ולהידבק בקב״ה ללא כל מחיצה וזוהי מעליותא עבורם. (״וידע המשכיל״).