מורשת יהדות מרוקו

לאחר הקרב ההיסטורי שמוטט את ממלכתם של הוויזיגותים, התחיל פרק חדש בתולדותיה של ספרד ואף בתולדות יהודיה. מבחינה מדינית וכלכלית הלך מצבם של יהודי ספרד והשתפר, ברם עברו עוד מאות שנים עד שהתעוררו מקפאונם והתחילו לפעול לפיתוח תרבותם. במשך תקופה ארוכה לא הראו יהודי אנדלוסיה שהם שואפים להגיע למעמד של עצמאות תרבותית. כל מה שידוע לנו עליהם מעיד על צניעותם והתבטלותם לפני אחיהם שבמזרח. באמצע המאה התשיעית כבר היו היחסים בין יהודי אנדלוסיה ומרכזי המזרח ערים למדי. בזמן ההוא התקשרה קהילת לוסינה המכובדת והחשובה עם רב נטרונאי, גאון סורא (860-853) וקיבלה ממנו את הקדום שבין סדרי התפילות הידועים לנו, ׳מאה ברכות׳. לתוצאות חשובות הביאה חליפת המכתבים בין רב עמרם בן ששנא (871-858), יורשו של רב נטרונאי בסורא, ליהודי ברצלונה. הם קיבלו ממנו סדר תפילות שלם, ששימש בסיס להתפתחותו של הסידור והמחזור לפי מנהג ספרד, והיה על כן בעל חשיבות גם להתפתחותו של הפיוט המקומי.

                הערות המחבר : סדר התפילות המיוחס לעמרם גאון פורסם במהדורה מדעית על ידי ד׳ גולדשמידט, סדר רב עמרם גאון, ירושלים תשל״ב. סדר זה, שהוא, כפי שנאמר בפנים, מסד למנהג התפילה הספרדי, השפיע השפעה עזה על סדרי התפילה של כל העדות. החיבור כולל פסקי הלכה של גאוני בבל שונים בענייני תפילה, והכיל במקורו בלי ספק גם נוסח מלא של תפילות קבע. בהעתקות המאוחרות תוקנו נוסחים אלה על פי מנהג מקומות המעתיקים, ואין בידינו דרך לשחזר את הנוסח שקבע אותו המחבר הראשון.

 שלא כבבל, שהתנגדה לשימוש בפיוטים בשעת התפילה, נראה שבספרד נתקבלו שירי הקודש ברצון. אגב, שני הגאונים הללו משבחים את למדנותם הגדולה של חכמי ספרד. מבבל נשלחו לספרד גם טפסים של התלמוד, וההעתקות שהותקנו מהם בספרד זכו לשם טוב בין יודעי דבר. מן הזמן ההוא הגיע אלינו גם שמו של תלמיד חכם ספרדי, אלעזר בן שמואל מקהילת לוסינה, שזכה לתואר הכבוד אלוף או ריש כלה, החליף איגרות עם הגאונים רב פלטוי ונטרונאי, ואפילו נסע בעצמו לבבל וישב שם עשרות שנים. אם נצרף את הידיעות המועטות עליו לידיעות האחרות הנוגעות לחייהם הרוחניים של יהודי ספרד באותה תקופה, תצטייר לפנינו עדה חרוצה ורצינית שמביטה בענווה וביראת כבוד אל המנהיגות של יהודי המזרח. תלותה במרכז הבבלי נמשכה, אגב, הרבה זמן גם לאחר שנתעוררה הכרתה העצמית. היא נתקיימה לאורך המאה העשירית, עד שעת פטירתו של רב האיי גאון(1038), אחרון חכמי בבל הגדולים. מכל מקום מסתבר שבמשך מאות השנים שבהן לא נתבלטה יהדות ספרד, היא התבגרה והתפתחה בהדרגה. היא קלטה ועיכלה את תורתם של בתי־המדרש הבבליים — עד שהתחיל שגשוגה הגדול באמצע המאה העשירית. התפתחותה באה אז במהירות מפליאה. ברם בהיווצרותה של התרבות היהודית־הספרדית החדשה היה חלק חשוב גם להשפעה הערבית.

הערת המחבר : ראוי לציין שהתנגדותה של בבל לפיוט לא היתה מוחלטת ועקבית, ויש כעת בידינו שפע של ידיעות על אמירת פיוטים בתקופת הגאונים אפילו בבתי־הכנסת המרכזיים של בגדאד. למן סוף המאה התשיעית ידועים לנו גם פייטנים חשובים שפעלו בבבל. גאוני בבל התנגדו כנראה להמרתם של נוסחי הקבע של התפילה, בפי החזנים, בנוסחים מפויטים, אבל לא התנגדו להרחבות פייטניות במקומות מסוימים בתפילת הקבע. אהדתן של קהילות ספרד לפיוטים היא במידה ידועה הרחבה של המנהג הבבלי, על פי דגם שעוצב בקהילות צפון אפריקה.

ג. יהודי ספרד ותרבות ערב: גילויים של התבוללות

דווקא בתקופה זו שבה הסתגרה יהדות ספרד בתוך עצמה — במאות השמינית- העשירית — זכו הערבים, תחת שלטון העבאסים, לשגשוג כביר. בניגוד לנטייתם של חכמינו להתבדלות, סופרי ערב פיתחו אז נטייה בולטת לאוניוורסליות ותתעניינו בכל דבר. בכך נתגלה כוח עלומים סוער ששאב עידוד גם מתנאי החיים הנוחים ומהרגשת הבטחון והאושר שבאה לערבים לאחר התפשטות שלטונם בחלק גדול של העולם. לא לאורך ימים יכלו היהודים להתעלם מעושר זה של חיי הרוח שהתפתחו סביבם, אם כי בוודאי רבים מהם היו מעדיפים להישאר גם להבא מחוץ להשפעות הזרות. ראשונה נכנעו לקסמי התרבות החדשה רק בודדים, משכילים שנמשכו למדעים כלליים כגון התכונה, הרפואה, מדעי הטבע וכו'. הם כתבו חיבורים בתחומים אלה בלשון הערבית וספריהם לא נועדו על פי הרוב לקוראים יהודים. אלא שתסיסה רוחנית עזה השתלטה אז על המשכילים ואילצה אותם להתמודד עם תרבות ערב בכללה. אפילו היתה כוונתם לדחותה — צריכים היו להכירה לשם כך, ואף להשתמש בשיטותיה כדי להילחם בה. גם התגבשותן של כתות יהודיות מרובות בתחום השלטון המוסלמי הביאה לזעזועים בחיק היהדות המסורתית. החשובה שבין כתות אלה, כת הקראים, סיכנה את היהדות במשך מאות שנים. גם המוסלמים פתחו בתעמולה מקיפה להפצת אמונתם ופיתחו חכמת דת משלהם. כתביהם, לא פחות מחיבורים פילוסופיים ואנטינומיסטיים מסוימים שנכתבו בעת הזאת, הולידו את הצורך בתגובה, ומי שרצה להתווכח צריך היה לפני כן להרחיב את השכלתו שלו. והנה נתברר למשכילים היהודים שלגבי אותם עניינים שעליהם התכוונו לכתוב לא היה המילון העברי מפותח די צורכו. נוסף לכך רצו, אחדים מהם לפחות, שגם לא יהודים יבינו את דבריהם. כללו של דבר, הלשון הערבית כבשה לה מקום נכבד, החל מן המאה התשיעית, גם בספרות היהודית. בלשון זו ערך יהודה אבן קוריש (במרוקו) את מחקרו המעניין על לשון התרגום — הוא הנסיון הראשון בתחום הבלשנות ההשוואתית בספרות ישראל. בלשון זו ניסח יצחק ישראלי איש קירואן לא רק את ספריו בתחום הרפואה והפילוסופיה אלא גם את פירושיו על ׳ספר יצירה׳ ואת הערותיו בנושאים מקראיים. לשיאה הגיעה ספרות זו במזרח, כשאחד מגדולי הגאונים, רב סעדיה, השתמש בלשון הערבית בחיבורו העיקרי ׳האמונות והדעות׳, הדן מבחינה פילוסופית במהותה של היהדות. מלבד ספר זה כתב הגאון עוד עשרות חיבורים ערביים אחרים, המקיפים את כל תחומי הספרות והמחשבה היהודית (המקרא, שאותו תרגם ופירש, ההלכה, הבלשנות, השירה, הפולמוס וכו׳).