קוראיטה-מוחמד-אל משרק


אבו־יוסף (נפי 798), כתאב אל־ח׳ראג׳ -דיני מלחמה לפי חוקי האסלאם – בת יאור

סדרי קרבבת יאור

נראה הדבר כי הרעיון המניח ביותר את הדעת ששמענו בקשר לזה הוא שאין כל מניעה לשימושו של נשק כלשהו כנגד עובדי־עבודה־זרה, לחניקתם ולשריפת בתיהם באש, לגדיעת עציהם ומטעי תמריהם ולהרעשתם כבליסטראות, אולם בלי לתקוף במזיד נשים, טף או זקנים באים־בימים! שעם זאת יוכל אדם לרדוף אחר הנמלטים, לעשות כלה בפצועים, להרוג שבויים שאולי יהיו מסוכנים למוסלמים, אך כל זה חל רק על מי שעלה תער על סנטרם, כי האחרים ילדים הם שאין להרגם. אשר לשבויים המובאים לפני האמאם, יבחר הלז להוציאם להורג או לחייבם בתשלום כופר, כטוב בעיניו, ובלבד שתהיה בחירתו הכדאית ביותר למוסלמים והנבונה ביותר לאסלאם. הכופר אשר יושת עליהם לא זהב יהיה ולא כסף ולא סחורה אלא רק תמורתם של שבויים מוסלמים.

עובדי־עבודה־זרה בערבית אַהֵל אל־שִרךּ – أهل الشرك – , הפוליתאיסטים, ״המשתפים״, העובדים לאלים רבים.

כל אשר יביאו המנצחים למחנה, וכל נכסי קרבנותיהם ורכושם, יהיה פיא, אשר יחולק לחמישה חלקים. מנה אחת תותן למנויים בספר הקדוש ושאר ארבע המנות תחולקנה בין החיילים אשר לקחו את השלל בשיעור שתי מנות לכל פרש ומנה אחת לכל רגלי. אם ייכבש איזה שטח, יהיה ביד האמאם להחליט מה הדרך הטובה ביותר שיבוֹר לו לטובת המוסלמים: אם יחליט להניחו, כמעשה עומר אבן אל־ח׳טאב, שהניח את הסַואד [עיראק] לילידי־הארץ — תושבי המקום — חֵלף הח׳דאג' רשאי הוא לעשות כן: ואם יחשוב כי יש להניחו למנצחים, וחילק את האדמה ביניהם אחרי נכותו חמישית אחת. נוטה אני לחשוב שאם בדרך הזאת ינהג, לאחר שינקוט את אמצעי־הזהירות הנחוצים למען טובת המוסלמים, הרי המעשה כשר. (עמי 302-301)

אשר לי, הנה אני אומר כי בידי האמאם להחליט באשר לשבויים: אם יראה כי עדיף הדבר לאסלאם ולמוסלמים, רשאי הוא להוציאם להורג או להחליפם בשבויים מוסלמים. (עמי 303-302)

כי יצורו המוסלמים על מעוז אויב,*** והנצורים ייכלאו בקבלם עליהם מראש את החלטתו של בורר אשר נקבו בשמו, והיה אם יחליט האיש הזה כי לוחמיהם יומתו ונשיהם וטפם יילקחו בשבי, והיתה ההחלטה הזאת כשרה. כך החליט סעד בן מועאד׳ באשר לבני־קוריט׳ה [שבט יהודי בערב].**** (עמי 310)

*** מי שנמנה עם ״אַהֵל אַל־חַרַבּ״, לא־מוסלמים שהמוסלמים חייבים להילחם בהם ולצרף את ארצם לארץ האסלאם.

**** השבט היהודי האחרון שנותר במדינה לאחר הגליית שני השבטים האחרים. מוחמד לחם בשבט זה ולאחר כניעתו הוציא להורג את כל לוחמיו, כ־900 במספר, ומכר את הנשים והילדים לעבדים (שנת 626). את גזר־דינו של השבט הפקיד בזי סעד בן מועאד׳, שעמד למות מפצע־קרב. סעד בן מועאד׳ היה לשעבר בעל־בריתם של בני קוּרַיְטָ׳ה.

 

החלטת הפוסק הנבחר, אם אינה מדברת במפורש על הריגת לוחמי האויב ושיעבוד נשיהם וטפם אלא היא קובעת מס־גולגולת, כשרה תהיה גם היא; אם יותנה בה כי ייקראו המנוצחים להתאסלם, אף אמנם יקבלו עליהם את האסלאם, גם אז תהיה בת־תוקף, ועל כן יהיו הם מוסלמים ובני־חורין. (עמי 311)

[…] לאמאם הוא להחליט איך ינהג בהם והוא יבחר את הטוב לדת ולאסלאם: אם לפי דעתו הריגת הלוחמים ושיעבוד נשיהם וטפם טובים יותר לאסלאם ולחסידיו, כך ינהג, ועשה כדוגמת סעד בךמועאד׳; לעומת זה, אם ידמה בנפשו שכדאי יהיה יותר לכפות עליהם ח׳ראג׳ וכי כך עדיף למען הגדיל את הפיא, המחזק את כוחם של המוסלמים כנגדם וכנגד שאר עובדי־עבודה־זרה, ונקט את הצעד הזה כלפיהם. הלא אמר אללה בספרו: ״[הילחמו באלה…] עד שייכנעו וישלמו לכם ג׳זיה לפי יכולתם כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29), והלא קרא הנביא לעובדי־עבודה־זרה להתאסלם או לשלם את מס־הגולגולת, אם ימאנו, ועומר אבן אל־ח׳טאב, אחרי הכניעו את יושבי הסואַד, לא שפך את דמיהם אלא עשאָם מס־עובד? (עמי 312).

אם נכונים יהיו להיכנע ולקבל מראש את החלטתו של מוסלמי שיבחרו הם יחד עם אחד מתוכם, יש להשיב את פניהם, שהרי לא יעלה על הדעת שיפעל מאמין בעצה אחת עם כופר על מנת להחליט דבר בענייני־דת. אם בשגגה ייאות בא־כוחו של המפקד ושני האנשים יציעו גזר־דין, לא יתן האמאם תוקף לגזר, אלא אם יקבע כי יהיו האויבים למס־עובד או יתאסלמו. והיה אם יקבלו את האסלאם הריהם בני־חורין, ואם יקבלו עליהם מעמד של ד׳ימים הרי כך יתקבלו, ולא יהיה צורך בהחלטה מיוחדת [של הח׳ליף]. (עמי 315-314)

אבו־יוסף (נפי 798), כתאב אל־ח׳ראג׳

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר