מורשת יהדות מרוקו

כח. מנהג עושין שלש משמרות על הקברים בתשלום השנה

כח. מנהג עושין שלש משמרות על הקברים בתשלום השנה, ובתשלום השבוע ובתשלום החדש. וקורין להם פקידת השבוע, פקידת החדש ופקידת השנה. וחכמי הדרש עשו רמז לדבר בפסוק, אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם וכו׳, היינו שלש פקידות. וראיתי למאריה דאתרין מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, בכתב ידו ממש, שמצא בקובץ כ״י, שהרדב״ז ז״ל היה מיוצאי ספרד והלך לעיר פיס ומצרימה ותיקן המשמרות של קברים וכוי, וגם בתשו׳ הרדב״ז ח״א שאלה כו, נסתייע ממנהג פאס, וז״ל: וכן הוא מנהג העיר המהוללה פאס יעו״ש. וראיתי בס׳ דברי ימי ישראל לד״ר צבי גראטץ ז״ל, חלק שביעי, דף 19, בהערות ד״ר הרכבי, הערה 6, וז״ל: יוסף בן יצחק סמברי בכ׳׳י של אוקספורד לנייבוער עמוד 158, והנה במקום הזה מפורשים דברים הסתומים במקום אחר, ר״י עאקריס אומר בספרו בשבחו של הרדב״ז, אף הוא תיקן המשמרות של הקברים וכו׳. דברים שאין להם הבנה ומפורשים אצל ר׳ יוסף סמברי הנ״ל לאמר: ותיקן המשמרות לקבורת מתים ושמחת חתן וכלה. לאמר, קבע חברה קדושה. או נחום אבילים וחלק את המצוה הזאת בין בני העיר במעמדים שונים להיות מתעסקים בקבורת המתים והלוייתם, כל מעמד ומעמד בחודש ידוע. וכן עשה לחובת המשמרות לשמח חתן וכלה וכו', יעו״ש. אני הדל תמית שר״י סמברי פי׳ דברי ד״ר הרכבי בדברי הרדב״ז שהוא תיקן החברה קדישא וכו'. הרואה בדברי הרדב״ז באותה תשר שציין לה מוהר״ ר אי״ ש ז״ל הנז' שלא היתה כוונתו של הרדב״ז לזה, אלא על משמרות שעושים על הקברים שלומדים איזה למודים בליל המשמרה והולכים ביום הנועד על הקבר. גם אין לפרש שהוא תיקן החברה קדישא, דזה תלמוד ערוך כי מנהג זה היה בימי חכמי התלמוד, כמ״ש בתוס׳ מועד קטן דף כו ע״ב, רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קל שיפורא דשכבא חזאי הנך אינשי דקא עבדי עבידתא, אמר ליהו הנך אינשי בשמתא לא שכבא איכא במתיא, אמרו ליה חברותא איכא במתא. אמ״ל אי הכי שריא ליכו. ואם יהיה כפירוש מוהר״י סמברי ז״ל וודאי לא עיקר החברה תיקן, רק תיקן להם הסדרים והמשמרות כיצד יתנהגו בסדר הנהגתם ועבודתם. וכל הרבנים הנ״ל חלקם בחיים, לא שלטו מאורות עיניהם במס׳ שמחות, פ״ח ה״ח, יוצאין על המתים ופוקדין עליהם וכוי. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בספר ככר לאדן, חי׳ מס׳ שמחות, שהביא משם מהר״א ברודו, שפי׳ בזה פסוק אם כמות כל האדם ימותון אלה וכו', עיי״ש נעל שלש הפקידות ראה להלן ערר קבר, יד, ובשו״ע יו״ד, סימן שמד, כ, ובספר חסידים סי׳ תשט-—תשי, מ״ע].

מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון

כט. מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון. הטעם שלא יתלבש הרוח בדיוקנא, כי אז יש להרוח יותר מקום להתדבק בו וינזק. ועיין אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עב, ס״ג, שציין לזה ביערות דבש, ח״א. ואולי טעם לדבר לכסות המראה בבית האבל, שכתבו הפוסקים באו״ח, סי׳ ץ, שאין להתפלל נגד המראה, כדי שלא יאמרו לצורה הנראית במראה מתפלל. ובבית האבל מתפללים מנחה וערבית עם האבל לכבודו, לכן מכסים המראה, ויש מסלקין אותה כל עיקר מן הבית. וכעין זה מצאתי בהערה בס׳ אלח למגן, שבס׳ מטה אפרים, שהביא משם ם׳ תום׳ ירושלם, יור״ד, סוס״י יא, שצריר ליזהר שלא לישחוט כנגד המראה שקורין שפיגעל, כדי שלא יאמרו לצורה הנראית במראה הוא שוחט, יעו״ש.