מורשת יהדות מרוקו

ג. השידוכין במרוקו

הביקושין והשידוכין [ = לכטבה ולמלאק] לוו בטקסים רבים ובמסיבות, והשתתפו בהם בני המשפחה משני הצדדים, שכנים ומכרים. בשעת השידוכין או סמוך להם סוכמו התנאים בין הצדדים. מרבית הסופרים נהגו לכתוב את הסכמי השידוכין בשטר, ובו התחייבו שני הצדדים — בנוכחות עדים, בקניין מעכשיו ובשבועה חמורה — כי מי שיפר את ההסכם ישלם קנס בסכום מסוים לצד הדבק בו. לעומת זאת היו במרוקו מי שנהגו לחזק את התחייבות הצדדים כתיקון חכמי ספרד הנזכר לעיל, והיו גם מי שהסכימו על התנאים בעל־פה מתוך אמון הדדי.

בקהילות גדולות היה פנקס מיוחד של הסופרים, ובו רשמו את תמצית הסכם השידוכין ואת רשימת המתנות שניתנו באותו המעמד. ברשותי שארית מפנקס כזה מקהילת אוג׳דה מהשנים תר״ט־תר״ם (1880-1849). כותרת הפנקס היא ״ספר הזכרון של מנהג ישורון״.

בפנקס רשימות של חפצי נדוניה שהכניסו הכלות וערכם, חלקן מאושרות בחתימת שניים מסופרי העיר, וכן רשימת השידוכין שנערכו בעיר מהשנים תרי״א־תר״ך (1860-1851), ובה פירוט מתנות שקיבלו הכלות וערכן ומועד הנישואין, אם נקבע.

תקנת השידוכין

בשנת ת״ס (1700) תיקנו חכמי פאס חובת פיקוח על שידוכי בנות המקום עם גברים שאינם מבני העיר. לשם כך חייבו אישור מוקדם של השידוך על־ידי בית־הדין ושניים מראשי הקהל, ואלה חקרו על מצבו האישי ועל אופיו. להלן נוסח התקנה:

עוד ראינו לתקן תקנה אחרת בענין השידוכין יען ראינו שהשעה צריכה לכך, והוא שמהיום הזה והלאה, עוד כל ימי הארץ. כל בן ברית שיבא מארץ [ = מעיר] אחרת וירצה לשדך אשה פה פאס יע״א, אין להם לעשות שידוכין כי אם אחר ההמלכה [התייעצות] בב״ד יצ׳׳ו, ובשני מוקדמי [=ראשי] הקהל יצ״ו. וכל מי שיעבור לעשות שידוכין, שלא בהמלכת ב״ד יצ״ו, ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו. לא לבד שיקבלו עליהם המשדך והמשתדכת, עונשין ויסורין כאשר יראה לב״ד יצ״ו, ולמוקדמי הקהל יצ׳׳ו, כי אם נוסף על זה יפרעו המשדך והמשתדכת, קנס לעניי הקהל יצ׳׳ו, מהם אוקיות מכט״ק לכל אחד – נראה שצריך להיות: ״מאה אוקיות מכט״ק״(=מכסף טהור קדום)- . וסופר ב״ד יצ״ו שיהיה מצוי לשם, יפרע ג״כ קנס לעניי הקהל יצ״ו, חמשים אוקיות קדו׳ ויסתלק מאומנתו. את זה ראינו לתקן לגדור פרץ לשבר מלתעות האנשים הפורצים גדר הבאים מארץ אחרת לשדך אשה, וממירים דתם רחמנא ליצלן, לבל ישובו לכסלה.

הערת המחבר :    תקנות פאס, סימן מז. הרמב״ם תיקן תקנה מעין זו במצרים: ׳שלא נשיא אשה לנכרי בכל ארץ מצרים עד שיביא ראיה שהוא בלתי נשוי׳. הרמב״ם, תשובות, סימן שמז. וראה הלכות איסורי ביאה, פכ״א הכ״ט.

חיזוק התקנה היה בקנס כספי גבוה שהוטל על כל המעורבים בפרשה, ובכלל זה העברת הסופר שכתב את שטר השידוכין מתפקידו.

פיקוח זה נועד להגן על בנות ישראל מפני נוכלים לא־מוכרים שהסתבכו בפלילים, ופעמים — כדי למצוא מקלט ומפלט מהסתבכויותיהם — היו מתאסלמים. בכך המיטו חרפה על הכלה ועל משפחתה, ופגעו בהם פגיעה נפשית אנושה, ופעמים גם סיבכו את הקהילה עם הסביבה הנוכרית. בקרב הזרים היו גם מי שניצלו את השידוך לשם מציאת אכסניה טובה חינם אין כסף אצל משפחת הכלה, ואחר־כך היו נעלמים. תופעה זו התקיימה גם במאה העשרים. לכן נדרשה חקירה מוקדמת על שידוכים עם זרים.

הפרת השידוכין

כאמור, לחיזוק השידוכין נהגו הצדדים להטיל קנס על החוזר בו, ואולם היו רבים שלא קבעו קנסות, אלא הסכימו על התנאים בעל־פה מתוך אמון. הם חשבו שזה יהיה בניין עדי עד, ובשעת שמחה דחקו את הספקות ולא העלו בדעתם אפשרות שהזיווג עלול להתפרק. אם פורקו השידוכין, תבע הצד הנפגע את הצד המפר על הפגיעה הכספית ועל הבושה שגרם. אף שבית־הדין הכיר בצדקת תביעתם, לא היה לאל ידו לעזור להם, כי חכמי מרוקו הלכו בעקבות חכמי ספרד הראשונים, ואלה סברו שהפרת שידוכין אינה פגיעה בממון הנגבית בבית־דין. גם במקרים שבהם הוסכם על תשלום קנס על־ידי מפר השידוכין, אם ההתחייבות לא נעשתה בקניין מעכשיו לפי כל כללי דיני הקניין, אינה תקפה, משום שהיא לוקה בפגם אסמכתא ואינה מחייבת. גם את התביעה לפיצוי על הנזק בגין ההוצאות הרבות, שההלכה מכירה בה, לא היה קל לממש, כי צריך להוכיח כל הוצאה והוצאה, ואילו הם לא העלו על דעתם בשעת מעשה שייגררו למציאות שכזאת, ולכן לא דאגו לשמר הוכחות.

ההשערה תהיה עפי׳ הדברים האלה והמה:

1) ערך המטבע בימים ההם.

2) הדרגת הפתוי. אם הרצון רק לתועלת הנשואין שההבטחה עקר והמעשה טפל או להפך. שהמעשה עקר וההבטחה טפל. או שהדבר שקול ושניהם שוים לרעה.

3) הפגם. לפי המשחית והנשחתת.

ו אם הודה בביאה וטען על העיבור שאינו יודע, אם מיוחדת לו. ישבע שאינו יודע וישלם מחצה מסך הקנס הנז׳. ואם אינה מיוחדת. והדבר בספק שקול. ישבע שאינו יודע וישלם רביע מסך הקנס הנז׳. ואם דיימא מעלמא יהיה הדבר עפי' הדין.

ז ־ ההכחשה בFל הנז׳ תחייב שבועה בנק׳׳ח אחר קבלת חרם לתובעת שלא טענה שקר.

ח – אין להחזיק הנולד לבנו ליורשו ולהטפל בו רק בהודאתו כמשפט הברור.

נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א

ע״ד חזרת השדוכין

רבותיי

הן אמת שעפ״י הדין שאף אם חזר המשודך הדרי הסבלונות, כמ״ש בסי׳ ן׳ גם אינו חייב לה שום קנס כמ״ש במ״א בארוכה בס׳ המשפטים. גם אם הכינה הנדוניא ונגרם לה הפסד בחזרתו. אין כח בידה להוציא מן המשודך שום תשלום לגרם הנזק. כי אין בזה הנהו תנאים של גרמה בנזקין של סי׳ שפ״ז וכמ״ש במ״א.

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת. כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים. בכן ראוי ליתן בזה אורח משפט לבל תהיינו בנו ישראל מופקדות לפני אנשים בשקט ובבטחה מבלי התחייבות שום דבר בעברם ברית השדוכין.

ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השדוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המדות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו. שבזה יכולו לבא בברית הנשואין הנצחי. לחיות חיי אושר ביניהם, בכן, בזאת יבחנו. אם יבואו אם יחדלו ואם כן על דעת זאת סמכי אהדדי מתחלה.

איך שיהי. להכריע בין שתי הדעות. וכדי שלא תעשינה יד הפריצים תושיה. ראוי לתקן הדבר.

וזהו הוא מה שנתקן על הענין הנז;

א מיום השדובין ע״ת ששה חדשים יהיה להם זמן להידיעה הזאת, ובזמן הזה הבל יהיה עפ״י הדין, ומתשלום ששה חדשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני הב״ד, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פר׳ עד סך חמשה עשר אלף פר׳ ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין.

ב – גם ישלם לה חצי נזק ממה שהפסידה בצורכי נדונייתה שהכינה מיום ששה חדשים והלאה.

ג – תשלום זה של ח״נ יהיה עפ״י ראיות ברורות שהפסידה.