שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן-השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

חלף הזמן שבו היה יסוד כלשהו לטענות כי ״אין חומר״, ״אין ספרים״, ״אין פרסומים״. תירוץ כזה אינו יכול לעמוד כיום במבחן המציאות. אלפי מאמרים, חוברות וספרים נכתבו ונתפרסמו בעשרות השנים האחרונות. ״הוי כל צמא לכו למים״ – השוקת מלאה, יש רק לגשת וללגום ממנה מלוא חופניים. מבחננו יהיה אם יעלה בידינו לעורר את הציבור לעשות כן.

אני מרשה לעצמי להוסיף הערה אישית: מה לי ולמורשת יהודי צפון אפריקה? אני כאן בזכות חלום משנת 1884, חלומו של סבי, אבי אמי, הרב יעקב בן עטר. בהיותו רב של העיירה אזימור שבמרוקו, בא אליו בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער? רבי יעקב ראה בכך פקודה מפורשת. כעבור ימים מעטים נטל את אשתו, סבתי חנינה, ואת בתו הקטנה בת הארבע מרים, אמי לעתיד, צרר את ספריו ומעט מבגדיו ויצא לדרך לירושלים.

בירושלים הקים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ הזכורה לי מילדותי. נוסף על הבת מרים, אמי, היו לסבי ולסבתי עוד שני בנים: חיים בן עטר, שנעשה סופר ועיתונאי מוכשר, עורך העיתון ״החרות״, ונפטר בצעירותו; ושמעון בן עטר, שהיה מזכיר ועד עדת המערבים במשך ארבעים שנה. נכדו, הנושא את שמו של סבא יעקב, נהרג במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון עם ה־ל׳׳ה.

סבי יצא בשליחות למען הקמת בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל שבה אנו מקימים כיום את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.

אני מרגיש כי במידה כלשהי אני סוגר מעגל ופותח מעגל.

יצחק נבון

נשיא כבוד של המרכז העולמי

מול חומות העיר העתיקה מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה – סמל חי לשאיפתם של יהודים אלו מדורי דורות. מחנה ישראל היא השכונה הראשונה מחוץ לחומות שהוקמה ביזמת אנשים פרטיים, ירושלמים ילידי מרוקו.

בשנת 1860 נוסד למעשה ועד העדה המערבית והיה מפעל חלוצי של עולים מצפון אפריקה, זאת לאחר שהצליח סוף־סוף דוד בן שמעון להביא לידי היפר

אולם תצוגה בקומה ב'

דות המערבים מהעדה הספרדית.

עוזיאל חזן, כותב חוברת זו, אסף חומר היסטורי ומדעי שנכתב על השכונה וראיין אנשים שהתגוררו בה – ביניהם יהודים, נוצרים, מוסלמים, נזירים, כמרים – ואנשי ציבור שהתגוררו בשכונה או קשורים אליה מתחילת המאה עד היום.

מתוך הדמויות האלה, שעליהן כתב עוזיאל ברומן שבכתובים, דלה גם את סיפורם של הבתים בשכונה, סיפורים נוקבים ואנושיים של דלות עקורה ושל ניכור, עם דבקות במנהגים, במורשת ובהוויי חיים.

אני תקווה שחוברת זו תשמש נדבך חשוב ללמוד תולדותיה, אופייה ומורשתה של השכונה ובוניה ותהיה חומר עזר לסיורים מודרכים במרכז העולמי, הממוקם בלבה של השכונה ובמבנה העתיק ביותר שלה.

המרכז העולמי נוסד כדי לשמור ולחזק את מורשת יהודי צפון אפריקה וערכיה תוך הדגשת השוני והמגוון שגיבשו את ייחודה.

אנו עדיין שוקדים על השלמת הקומה האחרונה של הבניין המיועדת לתצוגה קבועה ולהפעלת המרכז החינוכי האור־קולי.

כפי שהצלחנו בשלב הראשוני, כך אנו מקווים להשלים גם את השלבים הבאים.

גם אתם, המבקרים והקוראים, מוזמנים לתרום לכך על ידי הצטרפות לאגודת ידידי המרכז, וראו בבית זה ביתכם.

דוד סוזנה

יושב ראש הנהלת המרכז העולמי

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה

המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ממוקם בבניין שברחוב המערבים 13. הבניין שימש בעבר כולל לעדת המערבים (להלן ״בית הכולל״ שבנספח). בנייתו ושיקומו של המרכז הושלמה לאחר שוועד העדה המערבית פינה את אחרוני הדיירים בבניין בשנת 1988. הבניין שופץ והורחב ומשמש כיום מוזאון ומרכז לתרבות ולמורשת יהודי צפון אפריקה.

בשנה זו הושלם השלב העיקרי של בניי

 על פי רוב היא מעוטרת גם בפסוקי קוראן, במוטיבים גאומטריים ובמוטיבים של צמחים. את עבודות הפסיפס הצבעוני, ״הג׳יליז״, ביצע האמן תלמודי מולאי טאייב מהעיר פאס שבמרוקו, ואת עבודות הנגרות – דומיניק קורסינוקס ממרקש. לוחות העץ עשויים מארז אטלנטי הגדל בהרי האטלס.תו ושיקומו של המרכז על פי התכנון הכללי של האדריכל דני יזרעאלי מישראל, ועיריית ירושלים וגופים מוסמכים אחרים הכריזו עליו אתר בעל ערך היסטורי ואדריכלי. את הפטיו תכנן האדריכל אלי מויאל ממרוקו. את עבודות הגבס, ה״סטוקו מודכאר״, המיוחדות לבנייה המרוקאית והאנדלוסית בסגנון הספרדי־מורי עשה האמן לאמן אל חוסיין באמצעות החברה הקואופרטיבית לעבודות מלאכה ופיסול בגבס מקזבלנקה. זוהי אמנות מיוחדת של עיטור המצויה גם באנדלוסיה ובולטת בארמון אלהמברה שבגרנדה, והיא מלאכת מחשבת עדינה של כיור, רקומה כתחרה ועשויה גבס וטיט המודבקת לכתלים ולתקרות ונצבעת בצבעים שונים.

מטרותיו ושימושו של המרכז הוגדרו כאמור בתכנית בניין הערים: אולמי תצוגה, סדנאות לימוד, חדרי מחקר והרצאות, ארכיון וגנזך, חדרי מנהלה ושרותים. המרכז מצוי בקשר הדוק עם עיריית ירושלים ועם משרד החינוך והתרבות לשם הקניית ערכים חינוכיים והיסטוריים ושילובם בתכניות החינוך הלא פורמלי. במרכז יש ספרייה הולכת וגדלה לשימושם של חוקרים ומעיינים, ובה פרי יצירתם של סופרים, של רבנים ושל מלומדים יוצאי צפון אפריקה בנושאי דת, הוויי, תרבות, ספרות יפה ועוד. בכוונת המרכז לרכוש ספרים בנושאים אלו גם בשפות אחרות.

בארכיון המרכז מצויים מסמכים של ועד העדה המערבית על פעולותיה במשך דורות מאז 1860, ומטרתו לרכז ארכיונים של הקהילות השונות של יהודי צפון אפריקה בארץ ובעולם, לרבות תצלומים, סרטים וכדומה.

האדריכל מתכנן המרכז, מר דני יזרעאלי, כותב לנו: ״חשיבותו של המרכז העולמי למורשת יהדות המגרב חורגת בהרבה מחשיבותו ליוצאי ארצות אלה. חשיבותו מרובה לא רק להיסטוריה של ירושלים בעת החדשה, שלאחר היציאה מן החומות, אלא גם לשכונת מחנה־ישראל, ׳שכונת המערבים׳, לתהליך של שיקום ושיפוץ בניינים ויציקת תוכן חדש בבניין ישן.

שכונת מחנה־ישראל, למרות שלא היתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, היתה השכונה הראשונה בה גרו בפועל יהודים מחוץ לחומות. המבנה של המרכז העולמי הינו אחד הבניינים הראשונים שנבנה בשכונה, אם לא הראשון שבהם. הבניין כלל מבנה חדרים הבנויים סביב חצר פנימית וכל זאת מעל בור מים – לאיסוף מי הגשמים. ריבוי המפלסים וגגות הרעפים שהיו בו מעידים על בנייה שלא בהינף אחד, אלא, כנראה בשל חסרון כיס, בנייה בשלבים.

למרות הבנייה בשלבים, נראה כי מלכתחילה היתה מודעות לחשיבותו של הבניין, שכן הוא נבנה כאמור סביב חצר פנימית שהיתה תחומה בקשתות אבן מכל צדדיה, וגובהו היה בסופו של דבר, שלוש קומות מתחת לגג הרעפים. עמוד

בבואנו לשפץ את הבניין ולשקמו עמדה בפנינו בעיה מורכבת במישור העיצובי והערכי – הואיל והבניין נועד לשמש כמרכז עולמי למורשת תרבותית ־ כיצד לבטא נכונה את המורשת התרבותית של יהדות המגרב, האם לפי העולם הרוחני, הצורני והחומרי שהיה חלק מהווייתם כאשר יצאו מארצות הגולה בדרכם לארץ, או לחילופין לבטא את המציאות הרוחנית, הצורנית והחומרית שקידמה את פניהם בארץ. פער זה הקשה על פתרון הבעיה, מה גם שהבניין נטוע בתוך מרקם שכונתי היסטורי, ׳שכונת המערבים׳, שיש להתחשב בו.

הפתרון האדריכלי שהתגבש, בסופו של דבר, היה של שיקום ושיפוץ מאופקים ביותר של הצדדים החיצוניים של הבניין, על מנת שלא לפגוע בהרמוניה עם המבנים סביב, ולהימנע מעיצוב חריג לסביבתו ועל ידי כך להמחיש הלכה למעשה את מצבם הפיזי של המתיישבים הראשונים מחוץ לחומות כחלק מן המורשת הסביבתית.

Recent Posts
  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031