מארץ מבוא השמש – הירשברג

אבל אש המרד לא כבתה. היא עממה ולחשה מתחת לאפר והלבה התלקחה עם גירושו של השריף סידי מוחמד בן יוסף בשנת 1953, והעברתו מכס המלוכה לטובת סידי מוחמד בן ערפה, אשר הודח באוקטובר 1955, כדי להחזיר את מוחמד בן יוסף לכסאו. הממשלה הצרפתית היא שיזמה את הדחתו של בן יוסף והיא שהחזירה אותו בכבוד על כנו, כי קצרה ידה להשתלט על האנדלמוסיה שבה שקעה הארץ.

בינתיים נמשכות המהומות בהרי אלג'יריה, בעוד לא פגה המתיחות במרוקו ובתוניסיה, הרבה דם ערבי, ברברי, צרפתי וגם יהודי נשפך כאן בשנים האחרונות ומי יודע כמה יישפך עוד.

ייזכר עוד כי אין לצרפת מעמד של שליט יחידי באזור. זה מאות שנים מקיפה ריבונותה של ספרד את שתי הערים בסתא ( סאוטה ) ומליליה, שהן חלק ממלכה הספרדית. מכאן טענתם של הספרדים לשתפם בשלל שלקחו הצרפתים בשנת 1912. לפי החוזה שנעשה בסוף אותה שנה בין צרפת לספרד קיבלה זו האחרונה תחת חסותה חלק ממרוקו הצפונית ( האזור הספרדי ).

ספרד לא הכירה בהדחתו של הסולטאן הלאומי, ובאזור הספרדי הוסיף הכ'ליפה ( ממלא המקום ) של הסולטאן לכהן בשמו של בן יוסף. אזור זה הוא לפי שעה אי שקט בים המהומות הגועש.

אלא שבזה עדיין לא סיימנו מניין כל הגורמים הבוחשים באורח רשמי בקדירה זו. יש במרוקו גם אזור בין לאומי, העיר טנג'יר וסביבתה הקרובה. במשך מאה ותשעים שנה  1471 – 1662 היה נמל חשוב זה, החולש על שני ימים, בידי פורטוגל וספרד. אחר כך שלטו כאן כעשרים שנה האנגלים. משחזרה טנג'יר לממלכה השריפית נועד לה מעמד מיוחד, כעיר מושבם של הקונסולים והנציגים הדיפלומטיים שייצגו את מדינות אירופה לפני הסולטאן הריבוני של מרוקו, אשר לא יכול לשאת נוכחותם של הנוצרים בעיר בירתו – מראכש או פאס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התנהל משא ומתן ארוך בין כל הגורמים הבינלאומיים על מעמדה של טנג'יר , ובשנת 1923 הוסכם להכריז עליה כעל עיר בינלאומית.

בימי מלחמת העולם השנייה כבש פראנקו הספרדי את העיר והחזיק בה כארבע שנים עד שנאלץ לוותר על כיבושו בשנת 1945. נתון השלטון כאן בידי נציבו של הסולטאן המרוקאני, ולימינו מועצה מחוקקת ומנהלה המורכבת כעת מנתיני הסולטאן ( 6 מוסלמים ו-3 יהודים ), ונציגי המדינות, צרפת, ספרד, אנגלי ארצות הברית, בלגיה איטליה הולנד ופורטוגל. יחד שלושים איש.

העובדה שמרוקו הייתה בסיס לצבא האמריקני ונרכז לאזור הצבאי האפריקאני בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביאה אתה גאות מסחרית וטובת הנאה מרובה לטנג'יר הבינלאומית ותושביה. בשנתיים 1953 – 1955 היו לה לטנג'יר לכאורה שני סולטאנים, זה שהיה מוכר על ידי צרפת וזה המוכר על ידי ספרד.

שאף ה " מנדוב " נציבו של הסולטאן, לא ידע מי הוא מייצג, את בן יוסף או את בן ערפה, וייתכן שאף לא היה מעוניין לדעת זאת בדיוק. עכשיו זכתה טנג'יר ובן ערפה המודח שוכן בה באי כבוד. מי יודע תעלומות המדיניות, אולי כדי שישמש אזהרה לבן יוסף, ומקרוב דווקא ?.

בראשית אוקטובר 1956 נתכנסה בטנג'יר ועידה בינלאומית, שאליה הזמין הסולטאן את נציגיהן של שמונה נדינות : צרפת, אנגליה, ספרד, איטליה, פורטוגל, הולנד, בלגיה וארצות הברית. לפי הידיעות הסתומות שבעיתונות הוסכם בוועידה על ביטול מעמדה המיוחד של טנג'יר ואיחודה עם הקיסרות המרוקאנית, תוך שמירה על מעמדה הכלכלי. לעתיד פתרונים. הוא יורנו מה פשרן של ההחלטות הללו ומה מסתתר מאחוריהן.

ארץ הניגודים.

והנה על רקע זה של שלושה ארבעה אוחזים בטלית נחרץ גורלם של חצי מיליון יהודים שאותם בעיקר ביקשתי לראות במסכת העבר והמתהווה עתה. מזלי שיחק לי שהייתי בצפון אפריקה בתקופת ההפוגה הקצרה, כשלא התערבו שלטונות צבא במעשיהם של אזרחים שקטים ולא הגבילו את חופש תנועתם. דבר זה איפשר לי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהגיע לכל מקום שחפצתי לראותו. וכבר אמרו חז"ל : רגליו של בן אדם ערבות לו, למקום שהוא נדרש שמה הן מוליכות אותו !

באתי לתוניסיה בסוף השבוע שחל בו פורים תשט"ו,לאחר שוך גל הטרור האנטי צרפתי. כשהתחילו להתנהל השיחות המדיניות בין חביב בורגיבה, המנהיג הגולה של מפלגת הניאו דוסתור התוניסאית, ובין ממשלת צרפת. במרוקו עשיתי עד לאחר חג השבועות, בימים שהושלמו בהם ההכנות האחרונות להתפרצות מעשי איבה חדשים בקנה מדיה גדול, כשגברה מדי יום ביומו המתיחות, המחסומים והחיפושים בדרכים הזכירו לי את השנה האחרונה של שלטון הבריטים בארץ ישראל.

אבל עדיין הייתה דממה. אמנם מדי יום ביומו הודיעו העיתונים על קרבנות דמים, הייתי במללאח של קזבלנקה באותו יום שנרצחו שם יהודים וערבים וביום שלאחריו, אלא שלכך כבר הסכינו הכל….

זה למעלה משנה שחזרתי ממסעי ועדיין אני מהרהר והופך בו יומם ולילה. תמונות ומראות וחוויות עוברות לנגד עיני. לכאורה מעשי יום – יום פשוטים ואפורים. אני מנסה לסכמם ולהסיק מסקנות. ורק עתה מתברר לי כמה קשה הדבר.

אכן הקו האופייני המשותף הוא דווקא ריבוי הניגודים שבהם נתקל האדם בכל : בטבע הדומם, באקלים. באופי העמים והאנשים – ללא יוצר מן הכלל.על שטח של850.000 קילומטריםמרובעים בקירוב ( מלבד מדבר הצחרה המשתרע על מיליון קילומטרים מרובעים ) אתה מוצא הכל : נוף ים תיכוני ונאות דקלים פוריות בגבול מדבר הצחרה, הניזונות ממימי ואדיות, שראשיהם למרגלות הרים המכוסים שלגי עד.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031