מארץ מבוא השמש – הירשברג

יערות של ארזים רמים הנושקים את השמש. בצלעי האטלס התיכון צןלעומתם ערבות צחיחות וחולות נודדים. הרי לפניך פאס, היושבת על מים רביםף שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מללוה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מקורו שאקלימה יבש ונידות החום מגיעות בה שקיץ ל-50 מעלות צלזיוס.

מצפון מקיף אותה יער דקלי תמר, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה, ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את מדבר הצחרה מכאן ותחנות חורף לגישה בשלג, העוטף ובמכסה צחור או מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים מכאן.

אותה שעה שרוי החוף האטלנטי האוויר ממוזג של אביב נצחי ואתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות שנים ועל ידם קצבות – בירות, וקצור, טירות של שליטים ברבריים, אף הן ירושת העבר.

בקזבלנקה, העיר שגדל מספר תושביה במשך חמישים שנה האחרונות פי שלושים, עומדים ב " פלאס דה פראנס " גורדי שחקים בני עשרים קומות ויותר, המאכסנים את החברות המסחריות העשירות במרוקו ואת בתי המלון החדישים והיקרים, ועל ידם במרחק עשרות מטרים המללאח, על בתיו חורבותיו הנוטים ליפול, חצרותיו הצרות החשוכות המעלות צחנה.

כאילו לדראון עולם הוצבו כאן אלה מול אלה, איני מתכוון לומר, כי הזוהמה והסירחון מיוחדים דווקא למללאח או לחארה ( כך נקראת השכונה היהודית באלג'יריה ובתוניס ) שעול על שעות שוטטתי בקצבה הקדומה של אלג'יר, המוקפת מכל צד בניינים ורבעים חדשים של בירת אלג'יריה הגנדרנית, והיא מיושבת מוסלמים בלבד.

כמאה וחמישים אלף נפש מצטופפים עתה כאן. ומעיד אני על עצמי, שלא ראיתי בשום מקום כמראות שנתגלו לעיני ברובע זה, בכיכר הרב בלוך, מקום שם עומד בית הכנסת הגדול, גלמוד ועזוב לאחר שנטשו היהודים את החארה שלהם באחת מפינות הקצבה ועברו לגור בשכונות החדשות. רק בית כנסת זה ועוד שניים שלושה קטנים ממנו מזכירים כי לפנים התגוררו גם היהודים בסביבה זו.

לעומת זאת כמעט נצחית היא החארה של תוניס. בניהם של תושביה הוותיקים יוצאים לתור להם משכנות טובים, אבל היא מתמלאת אוכלוסים חדשים, שתהליך הנדידה מהכפר והעיירה הקטנה מביא אותם לבירת הארץ. והנה שתי החארות הגדולה והקטנה באי ג'רבה, שבדרומה של תוניסיה.אין אלה רבעים בתוך ערים מוסלמיות, אלא שתי עיירות קטנות, שכל תושביהן היו יהודים, ואף באופיין דומות הן לעיירות היהודיות הקטנות, שהתקיימו לפני חורבן היטלר בפולין ובליטא.

לנגד עיני ניצב המללאח של תיטואן, עיר הבירה של מרוקו הספרדית, כולו נקי ומצוחצח, כאילו שקדו ידיים נסתרות לטהרו ולזככו. הסמטאות ישרות אף כי לא רחבות ביותר, הבתים זקופים, שעריהם וחלונותיהם משוחים צבע שמן. החצרות מרוהטות מבפנים, משמשות טרקלין לכל המשפחה הענפה המתגוררת בבית.

חצי יום הקדשתי לביקור בבית הקברות של תיטואן, שבו טמונים ראשוני מגורשי ספרד,  – ועליהם גאוותה של העיר. מצבות האבן העתיקות שקעו קצת באדמה, פשוטות הן ללא הידור, אף על פי שיש להן אופי מיוחד. מימי לא ראיתי בית עלמין כה מטופח ומוקף אהבה ודאגה אמיתית, ממין זה שאין קונים אותו בממון. עדיין משמש הוא את העדה ומשפחות מתקבצות כאן למנוחת עולמים – בחייהם ובמותם לא נפרדו.

 

אני מטייל בפאס הערבית, בירת מרוקו הראשונה והאחרונה לפני שנכנסה הארץ תחת חסות צרפת. היא הייתה מאז מרכז אצולת הסוחרים הערביים וחכמי הדת, ואלמלא ידעתי זאת מתוך ספרים, הרי כל בניין ציבורי בפאס אל באלי ( העיר הקדומה ) היה מעיד על כך בלי אומר ודברים. הנה תיכף הכניסה לעיר העתיקה ניצבת קבוצת הבניינים של מדרשת " בו-עינאן ". באחד מהם ליד שלושה עשר פעמוני ברטנזה, מראים את חדרו של הרמב"ם, את כיסאו שעליו ישב וכלים שנשתמש בהם.

השווקין הנרחבים, הפונדקים של הסוחרים ובעלי המלאכה, וביניהם הפונדק היהודי, זכר לימים כשישבו שם היהודים לפני שש מאות שנה – המדרשות המרובות, המסגד הגדול על שם אנשי קירואן, הקדום מן ה " אזהאר " של קהיר, ושני לו במעלה, זה של מגורשי אנדלוס, כל אלה מעידים על ייחוס ומסורת מקודשת.

וכזה הוא גם אופיו של המללאח הדבוק לפאס החדשה. אמנם הוא נשדד ונחרב ונשרף ונהרס פעמים רבות, ואין בו בניינים קדומים למאה התשע עשרה, אשבל כשם שמשהו מרוחה של ירושלים העתיקה מתנשא בשכונותיה הדשות כן מרחף עדיין באוויר משהו מאצילותם של יהודי פאס הקדמונים וממלא את חלל הרובע.

אני בקצבות הברברים באטלס, שעמקי הסוס, הדרע והזיז שבדרום. בנייני חמר של שתיים שלוש קומות, מוקפים חומות כרסתניות עם מגדלים גבוהים. תארודאנט במערב, וורזאזאת במרכז, תנג'יר, סג'למאסה, ריסאני, טירות בצורות, מושבי הפאשות והקאדים, שמות המקומות קדומים, אבל הבניינים עצמם חדשים.

לא כדאי לתקן בתי חמר, מוטב להקים חדשים. מעפר באו ואל העפר ישובו. הצרפתים ניסו לחקות את סגנון בנייניהם של הברברים בהקימם את בנייני המנהל והממשל שלהם, ויש להודות כי זה נעשה בהצלחה רבה, אולי משום שהשתמשו מאומנים מבני המקום.

Recent Posts
  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031