עבודת שורשים לתלמיד-המשטר ומוסדות המדינה בימינו

המשטר ומוסדות המדינה בימינו

מרוקו היא ממלכה, ולמל סמכויות כמעט אבסולוטיות. הוא ממנה את ראש הממשלה ואת השרים ומפטרם, יושב בראש ישיבות הממשלה ורשאי לפזר את הפרלמנט ולהכריז מצב חירום. הוא המפקד העליון של הצבא, ממנה את נושאי המשרות הצבאיות והאזרחיות ובכלל זה שגרירים, יו"ר המועצה לתכנון לאומי והוועדה המשפטית העליונה, הממנה שופטים.

המלך נושא את התואר " מנהיג המאמינים ", תפקיד שהוא חלק אינטגראלי בלגיטימיזציה שלו כלפי העם. השילוב בין דת למדינה באישיותו של המלך תרם במידה רבה למניעת הפלתו.

הפרלמנט מורכב מבית אחד שבו 240 חברים הנבחרים לארבע שנים. בסמכותו לחוקק חוקים, אך גם המלך רשאי ליזום חקיקה. כן בסמכות הפרלמנט להכריז מלחמה ולאשר הארכה של מצב חירום מעבר לחודש ימים. הממשלה אחראית בפני הפרלמנט והמלך.

מערכת המשפט מורכבת משני סוגים: בתי המשפט ה ״ מודרניים ״ החילוניים, הדנים לפי החוק החילוני בכל העניינים של המשפט האזרחי והפלילי, ובתי המשפט המסורתיים- הדתיים, הדנים לפי הדין השרעי. לשתי המערכות יש ערכאה ראשונה ובית משפט לערעורים. סכסוכים בעניין המעמד האישי נתונים לשיפוטם הייחודי של בתי הדין הדתיים. בראש כל מערכת של בתי המשפט נמצא בית המשפט הגבוה לצדק.

הצבא מורכב מחילות היבשה, האוויר והים. ישנם גם גופים צבאיים למחצה ובהם גדודי שיטור ניידים ופלוגות משמר המלך. הציוד אינו אחיד והוא בא ממקורות שונים וביניהם אמריקניים, צרפתיים ורוסיים. המטבע הוא דרהם.

3. היסטוריה

העת העתיקה

בעבר נמצאה מרוקו בשולי ההתפתחות התרבותית העיקרית שחלה במזרח התיכון ובאירופה. בעת העתיקה היא הייתה מאוכלסת בעשרות שבטים, שאליהם נוספו יסודות ממרכז אפריקה שחדרו מהמדבר, ומתיישבים פיניקים שהתנחלו בה למן המאה ה-8 לפסה"נ בתחנות מסחר לאורך החוף. במאה השנייה לפסה"נ התאחדו כמה משבטי הארץ לממלכה. עשרות שנים לאחר מכן קיבל המלך אזרחות רומית. עם זאת, שטחי פנים הארץ נשארו מחוץ להשפעה הרומית.

הוונדלים השתלטו על הארץ עם פלישתם לצפון אפריקה ב-428/9 לפהס"נ, ואחרי כיבושה של הממלכה בימי יוסטיניאנוס קיסר כבשו הביזנטים מבצרים מעטים בלבד.

הכיבוש הערבי – שושלות מוסלמיות שונות

כיבוש מרוקו בידי הערבים וביצור שלטונם בה היו מן המשימות הקשות ביותר של מקימי האימפריה המוסלמית. ההתנגדות העיקשת של הברברים וקווי האספקה הארוכים הקשו מאוד על הערבים. היא נכבשה סופית בראשית המאה ה-8, אולם בעקבות התנגדות הברברים איבדה החליפות את שליטתה ב-742.

ב-771 נקבעה סג׳למאסה, העיר הראשית של תאפילאלת, הפרובינציה המזרח מרוקנית, למושב שושלת בנו מדראר הברברית-מוסלמית ששלטה בה עד 958.

ב-788 התבסס שלטונה של שושלת האידריסים בעיר פאס, שנוסדה על ידם, ונמשך עד 985. הם הרחיבו את תחום השלטון המוסלמי עד האטלס הגבוה והפיצו בכוח את האיסלאם. איסלום מרוקו נעשה במהירות רבה, כמוכח מהירידה המהירה במספר מושבי ראשי הכמורה הנוצרים, בכל צפון אפריקה. הנצרות בארצות אלה נעלמה כמעט כליל כבר בתקופה זו.

במאה ה־10 החלה התערבותם של שתי שושלות מוסלמיות בענייני מרוקו: האומיים הספרדים במערב, והפאטמים, ששלטו משנת 909 בתוניסיה ומשנת 969 גם במצרים ובסוריה. הפאטמים שלחו למרוקו צבאות גדולים כדי לכונן שלטון ישיר, ואילו האומיים שמרכזם היה בספרד, הסתייעו על פי רוב בנסיכים מקומיים, שנתמכו על ידם.

תקופה חדשה החלה עם התפשטות המוראבטון בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-11. הם יסדו את העיר מראכש (1062), שעל שמה נקראה אחרי כן המדינה כולה מראכש, ובלשונות אירופה — מרוקו. שושלת זו משלה כ-40 שנה עד שהודחה בידי המווחדון, שדגלו באיסלאם פוריטאני והכריחו את כל תושבי המדינה להתאסלם.

כך נעלמה הנצרות כליל במרוקו. בתקופת שלטונם שנמשכה כ-100 שנים התקדם תהליך השתלטות התרבות הערבית על הארץ וחיי התרבות שלה קיבלו צביון אנדלוסי. איחוד מרוקו וספרד המוסלמית הביא להגירת אנשי רוח ספרדים-ערבים אל המחוזות המרכזיים של הממשלה, ורבים באו או הובאו כדי לשרת את השליטים.

דחיקת רגלי המוסלמים באנדלוסיה גרמה גם היא להגירה לארץ מוסלמית זו. באמצע המאה ה-13 השתלטה על הארץ משפחת בנו מרין, שניסו להשתלט על דרוס ספרד, על ממלכת תלמסאן ( כעת אלג׳יריה ) ועל תוניסיה ( שנקראה אז אפריקיה ). ימי שלטונם היו תקופת שגשוג לתרבות המוסלמית-ערבית.

אחריהם שלטו הווטאסים ( מ- 1420), שהיו טרודים במאבקם נגד ספרד ופורטוגל שהשתלטו על חלקים בצפון מרוקו ובדרום מערבה. כתוצאה מכך קמה תנועת התנגדות שהכריזה על מלחמת קודש נגד הפולשים הספרדים והפורטוגלים.

בראש התנועה עמדו בנו סעד – משפחה שריפית שהתייחסה למוחמד, נביא האיסלאם. בתחילת המאה ה־16 הם שלטו בדרום מרוקו וב – 1553 השתלטו על הארץ כולה. הס גירשו את הפולשים מפורטוגל ולא אפשרו לעות'מאנים לחדור לארץ.

ימי שלטונו של אחמד אל מנצור – המנצח ( 1603-1578 ) נחשבים ל״תור הזהב״ בתולדות מרוקו: התפשטות טריטוריאלית עד מערב סודאן ונהר ניג׳ר ושגשוג כלכלי. הוא הנהיג במינהל את שיטת המח'זן, שהתקיימה עד למאה הנוכחית ולפיה חולקה הארץ לשני חלקים עיקריים: האחד בלאד אלמח׳זן ( ״ארץ השלטון או האוצר״ ) שהעלה מס למלך והיה כפוף באופן מלא למרותו; והאחר בלאד אלסיבה ( ״ארץ ההפקר״ ) שלמעשה לא היה נתון למרותו, אלא התבסס על תמיכת מספר שבטים, שהיו פטורים מתשלום מיסיס ובתמורה לכך העמידו צבא לשירות המלוכה.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031