עבודת שורשים לתלמיד

באמצע המאה ה־17 השתלטה על הארץ השושלת העלווית השולטת עד היום. מוצאה מחלקה המזרחי מדברי של מרוקו. בני השושלת הקימו שלטון חזק, ומכנאס הפכה לבירתם. מולאי אסמאעיל (1727-1672) ארגן צבא קבע של עבדים כושים, כבש כמה ערי חוף מידי האירופים, קשר קשרי מסחר עם צרפת ודיכא את שודדי הים.

התקופה הקולוניאלית

החל מראשית המאה ה-20 נחתמו הסכמים בין צרפת לבין מדינות אחדות באירופה, שהכירו במרוקו כנתונה לפיקוחן של ספרד וצרפת. ב-1912 נחתם הסכם בין צרפת לסולטאן ולפיו הפכה מרוקו לשטח חסות צרפתי ( פרוטקטוראט ).

משמעות משטר החסות היא שהמינהל המסורתי המוסלמי המשיך להתקיים, ולצידו פעלה הפקידות הצרפתית שהייתה הגורם השלטוני העיקרי בקבלת ההחלטות. בהסכם בין צרפת לספרד מאותה שנה הוקצה לספרד שטח חסות משלה, בצפון הארץ. רשמית נשארה מרוקו מדינה אחידה ועצמאית. ב-1923 נחתם הסכם שהעניק לטנג׳יר מעמד ניטראלי מיוחד כאזור בינלאומי. השלטון הצרפתי נתקל בהתנגדות, אך כיסי ההתנגדות האחרונים דוכאו ב-1934

הצרפתים פיתחו את רשת הכבישים, מסילות הברזל ומחצבי הפוספאטים. הם התיישבו ברחבי הארץ, תפסו שטחים ניכרים, וכך הערים גדלו במהירות ורבו בהן יוצאי אירופה. ב- 1930 פורסם צו — הידוע בשם ״הדהיר הברברי״ — שהחיל את החוק הצרפתי על חבל הארץ המיושב ברברים. דבר זה פורש כפעולה נגד אחדות מרוקו והאיסלאם ועורר התנגדות.

המאבק לעצמאות והישגיו

חדירת רעיונות מערביים ותפיסה לאומית מערבית, תהליך הדה-קולוניזציה לאחר מלחמת העולם השנייה והשפעות לאומיות מהמזרח הערבי הביאו להתארגנות של קבוצות שדרשו עצמאות מלאה למרוקו וסיום החסות הצרפתית. הכוח המוביל היה מפלגת האסתקלאל ( עצמאות ), שנתמכה על ידי הסולטאן סידי מחמד בן יוסוף (  לימים המלך מחמד החמישי,  1962-1927).

לאחר מלחמת גרילה שהתנהלה במחצית הראשונה של שנות ה-50, גלות זמנית של הסולטאן ( שסירב לחתום על צווים כדרישת הצרפתים ) ומו"מ בין ממשלת צרפת לבין הסולטאן ומפלגת האסתקלאל, בוטלה החסות הצרפתית ומרוקו הייתה לעצמאית (מארס 1956).

מאז העצמאות החזירה מרוקו לשלטונה את טאנג׳יר ושטחי מרוקו הספרדית ( למעט סאוטה ומליליה ) וכן הושלם הפינוי של צבאות ארה״ב וצרפת. תביעתה לספח את מאוריטניה שבדרומה גרמה לעימות עם מדינות ערב, וסכסוך גבול פרץ עם אלג׳יריה ב-1963. ב-1970 הכירה מרוקו בעצמאות מאוריטניה ויישבה את סכסוך הגבול שבינה לבין אלג׳יריה.

ב-1976 סיפחה מרוקו כשני שלישים משטחה של הסחרה המערבית ונאלצה להתמודד עם מאוריטניה, שטיפחה את שאר שטחה של הסחרה המערבית, ועם מורדי הפוליסריו, שזכו לתמיכת אלג׳יריה. ב-1979 ויתרה מאוריטניה על חלקה בטריטוריה ופינתה אותה. גם את השטח הזה סיפחה אליה מרוקו. הסכם חלקי עם הפוליסריו לא יושם, ובמשך הזמן חלה החרפה ביחסי מרוקו – אלג׳יריה.

מרוקו היא מדינה שנוטה למערב וגם כלפי ישראל אין היא נוקטת קו קיצוני. נציגיה ניהלו שיחות עם מנהיגים ישראלים בתקופות שונות, ובין היתר הכשירו את הקרקע לביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים (נובמבר 1977).

תיירים ישראלים מורשים להיכנס לתחומה, לרבות השתתפות קבוצות ויחידים בהילולות של קדושים יהודים הקבורים בה. לאחרונה אף התירו השלטונות כמחווה הומניטארית את העלאת עצמות 22 ממעפילי האונייה ״אגוז״, שטבעה ב-1961, לקבורה בהר הרצל בירושלים. בשנת 1994 כוננה מרוקו קשרים דיפלומטיים עם ישראל.

תמורות במשטר הפנימי

מחמד בן יוסוף, שנטל ב-1957 את התואר המלך החמישי, התגבר על הברברים מבית לאחר מאבק ממושך, אולם הסתכסך עם פלג של מפלגת העצמאות שביקש לצמצם את סמכויות המלך. סכסוך זה נמשך גם בתקופת בנו ויורשו המלך חסן השני, השולט עד היום במדינה.

 מצרים תמכה במתנגדים והמלך הכריז על משטר חירום במדינה ונטל לעצמו את מלוא סמכויות השלטון (1965). עם קבלת השלטון ב-1962 הוא פירסם חוקה, וב-1963 נערכו בחירות ראשונות לפרלמנט. ב-1970 אושרה חוקה חדשה במשאל עם ונתקיימו בחירות.

ב-1971 נעשה ניסיון לרצוח את המלך ולחולל מהפכה. מספר קציני צבא שנאשמו בקשר הוצאו להורג ללא משפט וכן נערכו טיהורים בממשלה ובחברות הממשלתיות.

תולדות היהודים

  1. 1.   מראשית ההתיישבות עד הציבוש הערבי

מהתקופה הרומית עד הכיבוש הערבי, נמצאו יהודים במרוקו. קרוב לוודאי שחלק מן הגולים אחרי חורבן בית שני הגיעו גם לארץ זו, הרחוקה לפי מושגי הימים ההם. עם בואם, הגבירו הגולים את כוחם, כנראה בעשיית נפשות ליהדות בקרב השבטים הברבריים — התושבים הקדומים של צפון אפריקה ומרוקו בכללה.

ב-536 גזרו עליהם הביזנטים גזירות והפלו אותם לרעה. בשלהי שלטונם של הביזנטים הוקל המצב ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו.

  1.  מעמד היהודים ומצבם תחת השלטון הערבי־המוסלמי

עם הכיבוש הערבי-המוסלמי הוכרו היהודים כבני חסות ( אהל אלד׳מה או דמים ), שחויבו במס הגולגולת ( הג׳יזיה ) החוקי על פי הקוראן. וכן ניתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות. הם פעלו בשירותם של השליטים כמתורגמנים, שגרירים ומוכסים, והשתלבו בפריחה התרבותית, הלשונית והפיוטית.

במאה ה-11, כנראה בשל עומס המיסים שהוטלו על ידי שליטי המורא בטון (1145-1061 ) ובעקבות הגירוש ממראכש, היגרו יהודים רבים לספרד. השתלטות המווחדון הביאה בעקבותיה חורבן, שמד ודלדול, והיהודים בערים ומחוצה להן הועמדו בפני הברירה לקבל את דת האיסלאם או להיות נדונים לגירוש או למוות.

 קהילות רבות נהרסו ורבים נהרגו על קידוש השם, אלפים המירו דתם למראית עין ואחרים עזבו את מרוקו ( ביניהם הרמב״ם ומשפחתו ), בתי כנסת הפכו למסגדים, הונהג אות קלון ובסוף המאה ה-12 חלו גזירות אלו גם על האנוסים.

לחיזוק רוח היהודים, ובעיקר אלה שנאלצו לקבל עליהם את האיסלאם, כתב הרמב״ם את ״ איגרת השמד ״ ( הרמב״ם ישב באותו זמן במצרים ). באיגרת זו הוא מחזק את ידי האנוסים ומוכיח על סמך ראיות מן המקורות כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031