ד"ר אלישבע שטרית

ד"ר אלישבע שטרית

כל הכתבות וההסברים וכמובן הציורים הנהדרים מפרי עטה של ד"ר אלישבע שטרית

תמונות מחיי היהודים במרוקו 
ועבודות נוספות
ד"ר אלישבע שטרית
מתפרסם לראשונה באתר דעת • תשס"ד • 2004

כל הזכויות על הציורים ועל הטקסטים שמורות לאומנית

הכנות ללידה ראשונה
"תקתע אל חרוק"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר נכנסה אישה לחודש התשיעי של הריונה הראשון , נהגה אמה לכנס את נשות המשפחה ואת החברות הקרובות בביתה או בבית הבת ושם הן היו תופרות, סורגות, רוקמות, למעשה, מכינות את כל הדרוש לקראת לידת התינוק הראשון. הטקס הזה מכונה "תקתע {="גזירה" "חיתוך" אל חרוק" כנראה בד, או בדים}. פעולות אלה היו מלוות בשירת נשים ובסעודה משותפת. אגב, הצבעים של הבדים או של הצמר שבהם השתמשו היו אך ורק צהוב, כחול (על גווניהם) ולבן….

בחול המועד של חג הפסח , נהגו בקהילות יהודיות שונות לכנס את ילדי המשפחה המורחבת, ולעתים גם את ילדי השכנים, בחצרות אחד הבתים או בגינה ושם בישלו הילדים בעצמם את הארוחה. מאחר שהמנהג היה נפוץ ייצרו יצרני הכלים כלים וכיריים מיניאטוריים, במיוחד למטרה זו. המנהג כונה בכינויים שונים, לעתים אין יודעים את משמעותו. באזור קזבלנקה הוא כונה "מינדרה" באזור הסוס, "נזהה" , במראקש הוא כונה "תמסרוקת", שמשמעותו שותפות, ואילו בפאס הוא כונה "חלוטה" (יחדיו? בשותפות?). בדרך המשחק והעשייה הוקנו לידים ערכים שונים. ביום תשעה באב למשל, היו מוצבים דוכנים רבים לממכר כלים קטנים ומשחקים שונים שהיו עשויים מחמר. ההורים קנו אותם לילדים על מנת שישברו ויגרמו לילידים לבכות ביום ט' באב זכר לחורבן.

טקס התחד'יד

אחת התופעות שהיו נפוצות, עד להתפתחות הרפואה המודרנית ושמירה על כללי היגיינה, הייתה תמותה של נשים אחרי לידה ושל תינוקות בני יומם. בקהילות יהודיות שונות התפתחו מנהגים וטקסים שונים שנועדו ל"שמור על הילד והיולדת". בציור שלפנינו מובע טקס שהיה נהוג בקרב יהודי מרוקו והוא מכונה "תחד'יד" ["חדיד"- ברזל]. לאחר הלידה נהגו לכנס בבית היולדת מתפללים , חלקם ישב בחדר שבו נמצאו היולדת והתינוק (בגומחא מיוחדת ) וחלקם ישבו מחוץ לחדר. על פי מסורת אחת הם נהגו לקרוא פרקי תהילים ועל פי מסורת אחרת הם נהגו לדקלם "שירים" בערבית המכונים "לערובה". בזמן הקריאה היה אביו של התינוק מסמן בחרב, בסכין או בכל כלי חד אחר על גבי הקיר מעין "גבול" שמטרתו "לעצור" את המזיקים למיניהם שיכולים להזיק ליולדת ולילד. כן נהגו לתלות קמיעות שונים להרחקת המזיקים ולשמירה על הרך הנולד ועל אמו.

חתן החמש

לא בכל שנה נהגו לערוך חגיגה לציון יום ההולדת אלא רק במלאות שנה לילד, חמש שנים וכשהוא בר מצווה. כאשר היה בן חמש שנים נהגו לערוך "חתונה" לילד עם ילדה קטנה. את הילד הלבישו בבגד לבן או בבגד רקום (תלוי באזור המגורים) . היו מקומות שבהם "כתבו כתובה מדבש" ו"החתן" היה צריך ללקק אותה ( בדומה ללוח הקריאה הראשון). ככל הידוע "הנישואין" האלה לא חייבו את המשפחות. אולי הייתה החתונה הסמלית הזו מעין סגולה לשמירת הילד מפני מזיקים, שכן, כידוע תמותת הילדים הייתה גבוהה.

אישה יושבת

 

אישה

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

דמותה של המשוררת פריחא בת ר' אברהם בן אדיבה, או בשמה הספרותי "פריחא בת יוסף". 

ציור זה מביע את דמותה של משוררת עבריה ממרוקו, פרחא בת ר' אברהם בן אדיבה, אשר נהרגה על קידוש ה' בפרעות בעיר תוניס בשנת 1756. 

פרחא נולדה במרוקו ברבע השני של המאה השמונה עשרה. היא הייתה בתו של המשורר ר' אברהם בן אדיבה, אך אימצה לעצמה את השם הספרותי "בת יוסף". מתוך הכתבים המעטים שנותרו ממנה אנו יודעים, כי כתבה פיוטים, שירים וחיבורים רבניים שונים. היא למדה אצל אביה, ר' אברהם, שאף הוא היה משורר. ככל הידוע היא הייתה האישה היחידה שכתבה שירה עברית בצפון אפריקה. 

באמצע המאה השמונה עשרה ברחה המשוררת ביחד עם בני משפחתה ממרוקו לתוניס, בעקבות פרעות ומהומות שמיררו את חייהם של יהודי מרוקו באותה התקופה. אולם בשנת 1756 פלשו לתוניס חיילי האימפריה העות'מאנית, שהיו מוצבים באלג'יריה, ועשו פרעות בתושביה של תוניס, יהודים ולא יהודים. חלק מבני הקהילה היהודית מצאו מקלט בטריפולי שבלוב וחזרו אל תוניס לאחר שוך הקרבות. ר' אברהם בן אדיבה הצליח לצאת את תוניס יחד עם בנו, אך שניהם לא יכלו לקחת אתם את פריחא. כשחזרו לתוניס ערכו חיפושים אחריה אך לשווא. ר' אברהם הבין , שבתו נהרגה על קידוש השם בפרעות. כדי להנציח את שם בתו, שהייתה "תלמיד חכם", הוא הפך את חדר השינה שלה למקווה טהרה ואת החדר שבו הוצבה ספרייתה לבית כנסת עם ארון קודש במקום הספרייה. מאז הקמתו ועד להריסתו בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, הפך בית הכנסת למוקד עלייה לרגל של נשים וצעירות יהודיות בתוניס, שהעלו תפילה, שזכותה של פריחא תגן עליהן ותביא מרפא למכאוביהן. שמה של פריחא הפך לשם של קדושה בפי היהודיות של תוניס, ואגדות רבות נקשרו בו ללא קשר עם האירועים שהביאו להקמת בית הכנסת. אתר ההנצחה נהרס בגלל עבודות השיקום הנרחבות שעיריית תוניס החליטה לעשות ברובע היהודי של העיר. 

בציור מובא קטע מכתב ידה המקורי וכן חלקים מתוך כתביה, ובכלל זה אכרוסטיקון של שמה ושם אביה.

 

הצגת כלי הנדוניה של הכלה

חפצי הנדוניה המכונים בפי חז"ל כלי הנדוניה, כללו כמה פריטים שכל כלה , בין אם הייתה ענייה או עשירה, הייתה חייבת להביא לבית בעלה. כלים אלה נועדו בעיקר לשימושה: 

מזרן ושמיכה מצמר אשר שמשו אותה בימי הנידה. 
א. שטיח ארוג מצמר המכונה "חנביל". 
ב. דלי מנחושת,"סטלה" לשימוש האישה בבית המרחץ. 
ג. זוג פמוטים מנחושת "חסק". 
ד. מכתש ועלי, "מהרז". מגש לתה ,"טבלה" עם קנקן התה. 
ה. כלי מיחם מנחושת להרתחת מים,"קפטרייה דל נחש". 
ו. לוח עץ לכביסה "לוחה דה סבון" 
ז. גיגית גדולה מנחושת ,"טאס דנחש" לכביסה ולרחצה. 
כן הביאה את בגדיה. היו מקומות (קזבלנקה) שבהן נהגה הכלה להביא כר ארוך מצמר המכונה "מנסד" כריות עגולות רקומות ועוד. 

כלי הנדוניה הוצגו לפני הציבור והדיינים, שתפקידם היה לרשום את הפריטים השונים. טקס זה כונה "קיום אצורא".

ליווי הכלה – הכנסת כלה

הכלה עוברת מביתה אל בית חתנה. שם תפגוש לראשונה את בעלה בביתו. מאחוריה הולכות ומפזזות חברותיה וקרובותיה. בני המלאח – ("מלאח"=כינוי לרובע היהודי במרוקו, שהיה מוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים מוסלמיים) – סרים מהדרך ומאפשרים לכלה לעבור בהדרת כבוד. ברחוב מצויים רק הגברים ולמרות סקרנותם אין הם משירים מבט אל הכלה , מפאת כבודה. הנשים מציצות מפתחי הדלתות או החלונות מאחר שהן לא נהגו להימצא מחוץ לביתן בשעות היום, קל וחומר, בשעת בין הערביים, כי "כל כבודה בת מלך פנימה".

טקס החינה

בחירת בן/בת הזוג נעשתה באמצעות שידוכין, כאשר הורי הזוג , ליתר דיוק, האבות הם אלה אשר קבעו. על פי רוב נהגו להשיא את הבנות כשהן צעירות מאוד. עד לטקס החינה אסור היה על בני הזוג להתראות. בטקס שהתקיים בבית הורי הכלה הם נפגשו לראשונה.

טקס החינה

הטקס מכונה על שם צמח החינה שהוא אחד משיחי הכופר הגדלים במצרים, בהודו, בצפון אפריקה ועוד, ושממנו מפיקים תמרוק לצביעת השיער או הציפורניים בצבע אדום או צהוב.

הכנת השמלה הגדולה

הכנת "השמלה הגדולה"

השמלה הגדולה" מכונה גם "שמלת הכלה", אף על פי ששימשה את האישה אחרי נישואיה בכל השמחות והחגים. ייתכן, כי לפנים שימשה לחיי יום יום, שכן ציירי המאה הי"ט ציירו יהודיות ברחוב בתלבושת זו. שמלה זו היא אולי השריד היחיד מחפציהם המסורתיים של יהודי מרוקו- פרט לתשמישי הקדושה- המשמש עד היום הזה. בנות משפחות מסורתיות נוהגות ללבוש אותה בעיקר ב"ערב החינה", שלפני החתונה.

היסוד הספרדי בתרבותם החומרית של יהודי הערים בולט בעיקר בלבושם, שנשתמרו בו שרידים מובהקים מן הסגנון הספרדי המהולל, עד המאה ה- 20 כמו בשאר מקומות הגולה נשמרו בקפדנות צורות העבר המפואר, צורות שתושבי המקום המוסלמים – מהם רבים שגורשו אף הם מספרד אחרי מלחמת הריקונקוויסטה – נטשום מזמן. במשך הדורות דבקו צורות אלה למסורת היהודית , ובעיני היהודים והסובבים אותם כאחת התייחדו ליהודים בלבד. תלבושת הפאר של היהודייה העירונית, "השמלה הגדולה", היא דוגמא מובהקת של המסורת הספרדית. על כך מעידים לא רק הצורות כי אם גם המונחים

אשה לובשת את השמלה הגדולה

גיזרת החצאית הגדולה, לדוגמא, המכונה "זלטיטה", באה מן המלה הספרדית "ז'ראלדאטה", שפירושה "סובבת". שלושת חלקיה העיקריים של "השמלה הגדולה" הם: החצאית , האפודה והחושן. שלושתם עשויים קטיפה ורקומים זהב.

הטבילה במקווה

הטבילה במקווה התקיימה בליל החינה. את הטקס ליוו קרובות משפחה וחברות. את המקווה נהגו לקשט ולבשם. בתום הטבילה נהגו להשליך על הכלה פרחים. כל אחת מהנשים לקחה חלק בהלבשת הכלה , בסירוק שערה ובבישומה. כל הטקס לווה בתופים , במחולות ובזג'אראת.

 

 

 

Recent Posts
  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את

  • Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

    TIKOUN HATSOT Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie. TIKKUN CHATZOT It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile. תיקון חצות יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל. CHAPITRE III: LA TRADITION C'est une coutume

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

    פרק ראשון מהו מנהג ״שירת הבקשות״? מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים. למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16. כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו? מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו. יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא.

  • תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

    השוואה לחקיקה המגורשים בסדר קידושין ביטוי לכך ולהיבטים נוספים שהעלינו עד כה ניתן למצוא בתקנה הראשונה הפותחת את קורפוס החקיקה של המגורשים. תקנה א קובעת: תקנו ח״ק ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין. תקנה זו נדונה בהרחבה בחיבורו המונומנטלי של א״ח פריימן הי״ד, והוא קבע את הממצאים האלה: ראשית, מבחינת התוכן נדרשה נוכחות של חכם המכהן בפועל בקהילה בעת טקס הקידושין או הנישואין כדי שאלה יהיו תקפים. לפי ממצאיו של


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031