ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמרים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

שיבתו של העם לארץ ישראל תהיה רק בימות המשיח, כי אז יחזור העולם לקדמותו: כמו שהשדה חוזרת לבעליה הראשונים בשנת היובל, כך תחזור ארץ ישראל לעם ישראל בשנת היובל הקוסמית, בימות המשיח. כשם שאנשי סדום הורחקו מארץ ישראל בגלל חטאיהם, והכנענים בגלל חטאיהם הורחקו ונענשו בצורה אחרת, כך גם ישראל יושלכו מעל אדמתם בשל חטאיהם. אלא שישראל, שהם עם נבחר, עונשם יהיה קשה יותר. על הפסוק בפרשת העריות שבספר ויקרא, ״ולא תקיא הארץ אתכם… כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם״, אומר ר׳ יצחק:

ולא תקיא הארץ אתכם, פשט הפסוק הוא ולא תעשו מכל התועבות האלה ולא תקיא הארץ אתכם. ואם תעשו תקיא. ונוכל לפרש שהכוונה ואם תעשו התועבות האלה לא תקיא הארץ אתכם לבד, אבל גם עונש אחר גדול מזה, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם.

על פי הפירוש השני נכונו לעוברי העבירה שני עונשים. האחד: ״כרת״ לנפש החוטאת, והשני: העונש הקיבוצי לכלל ישראל, הוא הגירוש המוחלט מן הארץ, גירוש שאין ממנו חזרה אלא לימות המשיח.

בחינה שנייה שבה נבחנת ארץ ישראל ונבדלת משאר הארצות, לדעת ר׳ יצחק, היא זו המרומזת בשמיטה. לשמיטה, כידוע שני פנים: שמיטת קרקע ושמיטת כספים. שמיטת כספים משמעה עזרה כספית לזולת, דהיינו, בין אדם לחברו, ואילו שמיטת קרקע אין בה עניין הזיקה לזולת אלא היחס לאדמה. בצד שמיטת כספים באות שתי מצוות אחרות הקשורות בעזרה לזולת: ההלוואה לעני ומצוות הצדקה. מצוות הצדקה גוררת אתה עבירה של הלבנת פנים, אם בפומבי ואם משום הרגשתו הפנימית של הנצרך. לעומת זאת, מעלתה של הצדקה היא שאין מקבל הצדקה צריך להחזיר את הכסף. הלוואה, לעומת זאת, אין בה הלבנת פנים, אולם יש צורך להחזירה.

שמיטת כספים באה לתקן את ליקוייה של כל אחת מן המתנות הללו ואין בה אלא מעלות. אין בה הלבנת פנים, שהרי תחילתה בהלוואה, והלווה צריך להחזיר את הכסף! באה השמיטה ומשמטת את ההלוואה, עד שכמו בצדקה, אין צורך להחזיר את ההלוואה. שמיטה זו אינה מהמצוות הקשורות באח, שכן הואיל והיא קשורה ביחסים שבין אדם לחבירו, היא מנותקת מגבולות גיאוגרפיים; לכן, על פי דין, נוהגת היא גם בחו״ל. מאידך גיסא היא מורה גם על עוצמה ויכולת.

כוחה ביכולתו של עם ישראל להזקיק תחת ידו בני עמים אחרים הצריכים לכספו, עוצמה כלכלית שאינה זקוקה לשטח גיאוגרפי, ואין היא תלויה בארץ.

ולכן נראה לי שיש מצוה שלישית שיש בה ב׳ טובות ואין בה רע והיא השמיטה. שהרי בתחילה הלוה אין לו רוע ההלבנה כמו שיש בצדקה, ואח״כ כשבא השמיטה לא חזר ממונו לו, א״כ יש לו טובת הצדקה. א״כ השמיטה יש לה ב׳ טובות, טובת ההלואה וטובת הצדקה, ואין לה לא רוע ההלואה שהרי גם לא שב ממונו לידו, ולא רוע הצדקה שהרי לא נתלבנו פני הלוה.

לעומת זאת, שמיטת קרקע זקוקה בראש וראשונה לקרקע שתישמט, וקרקע זו היא ארץ ישראל, שרק בה נוהגת המצווה. מצוה זו מורה אם כן על הקשר הישיר בין העם והארץ, שאינו קשר ארצי אלא קשר מיטאפיסי, היונק את עוצמתו מששת ימי בראשית ומן הסגולות המיוחדות שנקשרו באדמת הארץ. אין זו סתם פיסת קרקע, הזקוקה למנוחה לאחר ניצול של שש שנות עבודה. אילו כך היה המצב, מדוע לא תתקיים מצווה זו גם בחו״ל? גם איננה מצווה לעובד, שינוח לאחר שש שנות עבודה, כי אז היתה מצווה •זו תקפה גם בחו״ל. אלא יש כאן עניין שבקדושה מיטאפיסית, הנקשרת לארץ המיוחדת הזאת בתנאים מסוימים, ולכך נוהגת מצוות שמיטה רק בארץ. משמעותה העיקרית של השמיטה נלמדת בהיבט החברתי ובכוח השלטון שניתן לאדם: כאן מצוי הרעיון של הגבלת כוחו של האדם והגבלת שלטונו באמצעות מצווה אלוהית. שמיטת ההלוואה מורה על מוגבלותו של האדם! כך, למרות שהוא עשיר ויכול להלוות מכספו לאחרים, כפוף הוא לשלטונו של האל, הנותן לו את עושרו ומורה לו לקיים את המצווה.

יש למנות הבדל נוסף בין שתי השמיטות, אשר גם לו משמעות מיטאפיסית. שמיטת קרקעות תחילתה בראשית השנה השביעית והיא נמשכת כל השביעית. ואילו שמיטת כספים חלה רק בסוף אותה שנה, ביומה האחרון, או אפילו בשעה ובדקה האחרונה. עד אז יכול המלווה לתבוע את פירעון הלוואתו. שמיטת כספים נמשכת אפוא רק כהרף עין, במעבר בין השנה השביעית והשנה השמינית. ואילו השנה השביעית, שנת שמיטת הקרקעות, היא השבת הנרמזת בשביתתו של הקב״ה בששת ימי בראשית 

נ״ל ששמיטת קרקעות היא רמז לעה״ב ושמיטת כספים היא רמז לעולם הזה. שמיטת קרקעות רמז לעה״ב דע שהוא נכלל במלת אשר ברא אלי״ם לעשות, כי ששת ימי בראשית הם כל ימות העולם, כי קיומו יהיה ו׳ אלפים שנה שלזה אמרו יומו של הקב״ה אלף שנה.

אף על פי שר׳ יצחק אינו מפתח את רעיון השמיטות הקבלי, יש בדבריו רעיונות קבליים אחדים. הוא מדגיש, למשל, את ההקבלה של ששת ימי בראשית לשש שנות העשייה ולששת אלפי שנים שהעולם יתקיים, ואילו בשביעית, שהיא השבת, יחרב העולם. אך הוא בוחר בסגנון המאמר התלמודי ממסכת סנהדרין, ולא בסגנון תורת השמיטות הקבלית באופן מובהק. ההקבלה של כל ימות השבוע בבריאה אל אלפי שנות קיומו של העולם עוברת לסמליות השמיטה. העולה מכך, לדעתו, ששמיטת הקרקעות מסמלת את העולם הבא, הוא האלף השביעי בסדרת אלפי השנים שהעולם מתקיים. זהו האלף שבו יחרב העולם, ושלאחריו ייבנה העולם הבא מחדש.

שמיטת כספים, לעומת זאת, מתבטאת בכוח ובממשלה, והיא מסמלת את שלטונו של האל בעולם במימד המיטאפיסי מחד גיסא, ואת שלטונו של העם היהודי, המקיים את המצוות בעולם כולו על פי ההבטחה האלוהית, מאידך גיסא. שלטון זה אינו מוגבל במקום. שלטונו של עם ישראל לעתיד לבוא אינו מצטמצם רק בארץ ישראל, ועל העם היושב בציון, אלא עתיד הוא להתפשט על העולם כולו. גם זמנה האמיתי של שמיטה זו אינו נמדד! זהו זמן שאינו זמן. את תקופת המעבר בין השנה השביעית לשמינית אין לצמצם בזמן, כשם ששלטונו של האל אינו מצומצם לא בזמן ולא במקום.

שמיטת הקרקע, הנוהגת רק באח ישראל, מעלה את ערכה של ארץ זו על פני שאר כל הארצות. ולעניין השמיטה אין מדובר בערכה הגשמי אלא בערכה המיטאפיסי; הארץ תתקיים ותתמיד בעולם הבא, כשם שהשביעית מתמידה בארץ ישראל, ורק בה. ר׳ יצחק חוזר אפוא לנושא שבו פתח, לחשיבותה המיטאפיסית של האח. מסקנתו היא : שמתי ארץ  ישראל יקומו לתחייה בעולם הבא, מכיוון שהאח תתמיד לתחייה• ואילו מתי חוץ לארץ לא יקומו לתחייה, שכן ארצות העמים אינן מתחייבות בשמיטה ואינן מתברכות באותה ברכה שהשמיטה מקנה. כאן נוהגת רק השמיטה בהיבט שמצד כוח השלטון, זה המנותק מן המקום ומסתכם בכוח הארצי בלבד.

רמז לדברים אלו אנו שומעים בשני מקומות ב״תולדות יצחק״ ארץ ישראל מיוחדת בכך שהמצוות חלות רק בה ולא בחח לאח. ר׳ יצחק מבחין בין מצווח שהן ״מצוות אלוהי הארץ״ ובין מצוות שהן ״מצוות הגוף״ או ״חובת הגוף״. אח הקבוצה הראשונה של המצוות חייבים לקיים באח, ואילו את ״מצוות הגוף״ יש לשמור בכל מקום. בדבריו הוא מתיר את הספקות המתעוררות לעניין העבירות החמורות שעברו האבות, באשר למצוות שניתנו לפני מתן תורה:

שלמד אברהם התורה ברוח הקודש ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ לבד. ויעקב חוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצוות משפט אלוהי הארץ אע״פ שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום.

הביטוי ״המצוות משפט אלוהי הארץ״ מוסבר בדרוש אחר של ר׳ יצחק, לפרשת חיי שרה. הוא מבטא את הקשר המיוחד והבלעדי של האל לארץ ישראל, קשר שאינו קיים כלל בחו״ל. מחוץ לארץ ישראל הקשר בין האדם מישראל לבין אלוהיו נובע ממציאותו של הישראלי בחו״ל, והוא קשר אישי; הוא מה שכינה ר׳ יצחק לעיל ״חובת הגוף״, בעוד שבארץ ישראל תימצא גם ״חובת אלוהי הארץ״ על כל משמעויותיה. כאשר משביע אברהם את אליעזר, הוא משביע אותו פעם על פי הנוסחה ״אלוהי השמים״ בלבד, ופעם בנוסחה הכפולה ״אלוהי השמים ואלוהי הארץ״. הבדל זה, לדעת ר׳ יצחק, אינו מקרי; הוא תלוי במקום שבו נמצא אברהם בשעת מעשה. וכך הוא אומר:

ואמר אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ולא אמר אלוהי הארץ. ולמעלה אמר ואשביעך בה׳ אלוהי השמים ואלוהי הארץ, לפי שהקב״ה נקרא אלוהי ארץ ישראל, שנאמר כי לא ידעו משפט אלוהי הארץ, ולז״א בע״ז [ולזה אמר בעבודה זרה] אלוהי נכר הארץ ולפי שאברהם היה עכשיו בארץ ישראל אמר אלוהי הארץ אבל בפסוק אשר לקחני מבית אבי לא אמר בו אלוהי הארץ, לפי שהיה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:
רשימת הנושאים באתר
ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
Translate: