ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים

oran-03מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי.

את הידיעות הראשונות על היישוב היהודי באוראן בין השנים רס׳׳ט (1509) — תכ׳׳ט (1669) תחת שלטון הספרדים שואבים אנו דווקא מן החקירה שנערכה בארכיונים של אוראן בקיץ תכ״ח (1668), לפני מתן פקודת הגירוש, שעה שבחצר במדריד ביקשו לדעת באילו נסיבות ועל פי אילו תנאים הורשו היהודים להתיישב בעיר, כפי שעוד נראה להלן. החקירה העלתה שלפי פקודתו של המלך פרנאנדו הקתולי, מיום 30 בינואר רע״ב (1512), הותר לשתי משפחות להתיישב במקום במסגרת הקפיטולאציות: בית קאנסינו ובית אבן זמירו, שעברו להתגורר בשכונה היהודית ובה עוד יהודי בשם ראובן סטורה, התורגמן לערבית בשעת כיבושה של העיר בידי הספרדים.

הערת המחבר : באותו זמן העלו גם מנהיגי היישוב היהודי באוראן ידיעות על תרומתה של העדה לקיומו של המחוז ולשירות הכתר. הם ראו צורך להשיב לכל המבקשים את גירוש היהודים מהמקום. ראה להלן פנייתם הנרגשת של שמואל ששפורטש ואברהם קאנסינו אל המושל הכללי, וכן האיגרת ומזכרת היוחסין שכתב חיים קאנסינו

. דומה שגרעין זה התפתח במהרה לקהל, שכן, לפי מסורת אחת, כבר המלך פרנאנדו הורה להקצות עוד שבעה בתים למשפחות יהודיות שיועסקו כ״סוחרי המלך׳ וכנאמניו, כחוכרי מכס, גובי מסים וכיוצא באלה. לפי שמועה אחרת התיר הקיסר קארלוס הראשון (1556-1516) ליהודים להרחיב את שכונתם על ארבעה־עשר בתים, מאותם טעמים! אך לא ידוע בבירור אם היה זה בימיו או בימי מלך אחר. בין כך ובין כך, באמצע המאה הי״ז מצינו על פי התיעוד שיידון כאן כי מספר היהודים עלה והגיע למאה בתים ויותר, למעלה מחמש מאות נפש. קהילה זו, שעמדה במאה הט״ז ועד מחצית המאה הי״ז במרכז פעילות הסיוע במגרב לקהילות ארץ ישראל, הקימה מתוכה מנהיגים רוחניים ומדיניים מפורסמים, ונתייחדה בין היתר בתופעה שכמאה מבניה היו נושאי נשק ברשות השלטונות.

הרחבתה של הקהילה היתה אפוא באישורם של המושלים הכלליים, על פי הוראת הכתר, וכאות הוקרה לשירותיהם הטובים של יהודי המקום. על כן גדלה ונתגבשה קהילת יהודי אוראן בתקופתם של פיליפ השני (1598-1556) ופילים השלישי (1621-1598). במיוחד בלטו בקשריהם עם השלטונות בני משפחת קאנסינו ובני משפחת ששפורטש, מן המשפחות המיוחסות בקהילה, שפעלו בשירות הכתר דור אחר דור. מלכי ספרד העניקו להם זכויות מיוחדות, הם ומפקדיהם הספרדים, והחזיקו להם טובה מרובה על מעשי המופת שלהם.

מכולם הגדיל לעשות יעקב קאנסינו, השלישי בשם זה, שבימיו של פיליפ הרביעי(1665-1621) היה לאיש אמונו של הקונדי־דוכס אוליווארֶס, ראש שרי המלך: קאנסינו זכה להערכה רבה מצדו, שימש לו כסוכן אישי ונהנה מן הרשות לחיות במדריד כיהודי וללבוש מלבוש יהודי. לפי מקור מן התקופה, יעקב קאנסינו זה, כנציג יהודי אוראן, הלווה לכתר 800,000 דוקאטים, אולי מתוך כוונה למנוע התנכלות לקהילתו. ואכן, כל עוד חי נכשלה המזימה לגרש את יהודי המקום. אך משמת, שימש מינוי ממלא מקומו למשרת התורגמן עילה מספקת, כפי שנראה להלן, לשוב ולהעלות את רעיון הגירוש ואף להגשימו

פרשת גירוש היהודים מאוראן בחודש אפריל תכ״ט (1669) זכתה לתיאור ממצה במחקר. מקור יחידי לתיאור זה שימש קונטרסו של דון לואיס די סיטו מאיור, מנהל הלשכה של המושל הכללי באוראן, שסיים את חיבורו ב־10 בינואר תכ"י (1670)" והקדישו לאמו של המושל, דוניה מריאנה אנגרסיה די טולידו ופורטוגל, מרקיזה די לוס וֵילֵיז, המחנכת של המלך הינוקא קארלוס השני.

כמה מסמכים, המצויים בארכיון המדינה בסימנקָאס שליד וליאדוליד שבספרד וקשורים לנסיון גירוש זה, נזכרו על ידי יונתן ישראל במחקרו על קורות יהודי צפון אפריקה בין השנים 1669-1660 י. כאן ברצוננו לפרסם שורה של מסמכים, המצויים בארכיון ההיסטורי הלאומי במדריד והנוגעים ישירות לנסיון גירוש זה. בין המסמכים: ״כתביו של המרקיז די לוס ויליז אל בית המלוכה על מות יעקב קאנסינו,.תורגמן לערבית, והעברתה של המשרה לנוצרי: חוות דעת של מועצת המלחמה Consejo de Gucrra) בעניין משרה זו ועתיד גורלם של יהודי אוראן: המלצות מועצת המדינה (Consejo de Estado): צווים מלכותיים למועצות: חוות דעת של מועצת המדינה על הצעות מועצת המלחמה והמועצה המיוחדת (Junta Particular) של אנשי דת: המלצות האינקוויזיטור הכללי והוועדה המיוחדת ועניין הגירוש ואופן ביצועו: הוראות צופן: מזכרים: דין וחשבון של המרקיז די לוס ויליז על תנאי התיישבות היהודים באוראן ודעתה של מועצת המדינה: טיוטות של מכתבי המלצה למושלים באוראן ובקרטחינה: תזכיר ממנהיגי הקהילה היהודית אל המושל: ומסקנות מועצת המדינה על חוות הדעת של מועצת המלחמה ועל איגרותיהם של המרקיז די לוס ויליז והמדקיז דיל וסו לגבי דרך הביצוע של פקודת הגירוש.

מסמכים אלה פורשים יריעה מיוחדת במינה בתולדות יהודי אוראן, בתקופה סוערת של מאבק, שכוון לא רק לשמירת משרת התורגמן בבית קאנסינו, כי אם גם לקיומה של הקהילה היהודית באוראן. על כן, מן הדין שנבדוק את התכנית כולה וננסה להעלות מן המסמכים, משום מה קיבל עליו מושל אוראן עמדה אנטי־יהודית קיצונית, וכיצד ובאמצעות אילו רשויות הצליח לשכנע את המלכה העוצרת מאריאנה, להוציא את פקודת הגירוש.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031