ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

 

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי.

את הידיעות הראשונות על היישוב היהודי באוראן בין השנים רס׳׳ט (1509) — תכ׳׳ט (1669) תחת שלטון הספרדים שואבים אנו דווקא מן החקירה שנערכה בארכיונים של אוראן בקיץ תכ״ח (1668), לפני מתן פקודת הגירוש, שעה שבחצר במדריד ביקשו לדעת באילו נסיבות ועל פי אילו תנאים הורשoran-03ו היהודים להתיישב בעיר, כפי שעוד נראה להלן. החקירה העלתה שלפי פקודתו של המלך פרנאנדו הקתולי, מיום 30 בינואר רע״ב (1512), הותר לשתי משפחות להתיישב במקום במסגרת הקפיטולאציות: בית קאנסינו ובית אבן זמירו, שעברו להתגורר בשכונה היהודית ובה עוד יהודי בשם ראובן סטורה, התורגמן לערבית בשעת כיבושה של העיר בידי הספרדים.

ב־30 בנובמבר תכ״ז (1666) נתקבלה תשובת המלכה העוצרת. היא ביקשה לדעת אילו קשיים עלולים להתעורר בעקבות מינויו של מועמד נוצרי על פני היהודי. דומה שהמושל התלבט במתן תשובתו, מחשש לכשלון תכניתו ולתגובת הנגד של היהודים. לכן, לפני שהשיב למלכה, כתב מכתב ארוך ומגמתי אל האב ניטהאךד, האינקוויזיטור הכללי והשר, איש סודה ואמונה של המלכה, והפציר בו להשפיע עליה, ככומר הוידוי שלה: או אז ייזקף גירוש היהודים לזכותו15. למחרת, ב־28 במרץ תכ״ז(1667), שלח גם את תשובתו לכתר. במכתבו זה נקט לשון ברורה על הצורך במינויו של נוצרי למשרת התורגמן הראשי, ואף המליץ יושר על האיש שחפץ ביקרו: Capitan Don Diego Merino, כאמור, שהיה מבאי ביתו של המושל ואיש המקורב למשפחתה של אשת המרקיז. לדידו, לא זו בלבד שלא יתעוררו קשיים עקב העברת המשרה, אלא שתהיה בכך תועלת לתושבי המחוזות שבתחום שיפוטו.

[1]          Juan Everardo) Nithard), ישועי ממוצא גרמני, שנודע בשל מעורבותו בפוליטיקה הספרדית. קשריו עם המלכה העוצרת היו כה חזקים שלאחר מות בעלה פילים הרביעי(17 באוגוסט 1665) ואיש אמונו דון לואיס די הארו (Don Luis de Haro) לא סמכה אף לא על אחד מן השרים, אלא מסרה באופן עיוור אפילו עסקי ציבור בידי הכומר שהדריכה מאז ילדותה. על האיש ומפעלו ראה בהרחבה: :1. Mendoza Garcia, "El Padre Juan Everardo Nithard Valido e Inquisidor General", Inquisition Espanola Nuevas aproximaciones, Centro 77-98 ..de Estudios Inquisitoriales, Madrid, 1987, cap. 3, pp

הצלחתו של המושל לא היתה מיידית, שכן המלכה, במזכר נוסף מ־12 במאי תכ״ז (1667), ביקשה הפעם שיוסבר לה אלו קשיים עלולים להתעורר אם יושארו היהודים באוראן, וכן שאלה מה התועלת בהימצאותם של יהודים במקום. כך עולה בבירור מתשובתו של המושל ב־8 ביוני תכ״ז (1667), שבה ניסה לשכנע את בית המלוכה שישיבתם של היהודים באוראן אינה רצויה, הואיל ולתפקיד התורגמן הראשי — ובכלל, לקשרים עם המאורים — יש במחוז נוצרים רבים היודעים את השפה במידה מספקת. יתרה מזאת, היהודים חשודים על אי־נאמנות, שכבר הביאה את המרקיז די קומארס (Marques de Comares) להוציא אחד מהם להורג בתלייה: במגעים עם אחיהם באלג׳יר ובתלמסאן עלולים הם לעמוד בקשרים עם האויב ולמסור לו ידיעות חשובות, שיוכל לנצל ברגע של חולשה בחיל המצב הספרדי. נראה בעליל שהמושל תיכנן בקפדנות רבה את תכניתו, שכן, בהעלאת הנימוק הבטחתי — טיעון שנודעה לו בספרד חשיבות בעבר – כיוון המושל לרתום לתכניתו גם את מועצת המלחמה המלכותית, שדבקה, כפי שנראה להלן בעלילת ״הקשר היהודי״ והמליצה על הצורך בגירוש, וכתנאי מוקדם לו על פירוק היהודים מנשקם. לפיכך נמנע המושל מלהעלות עתה את כל דבר ההסתה הדתית שבמכתבו אל האב ניטהארד. הוא קיווה, כמדומה, שסיום המלאכה נעשה כבר בידי זה.

אף על פי כן, ההחלטה בנידון נשארה תלויה ועומדת כמעט שנה. ב־15 ביולי תכ״ז (1667) המליצה מועצת המלחמה, על העברת המשרה לנוצרי, והצביעה על מפקד חיל הרגלים, דון דיאגו מארינו, המועמד מטעם המושל, כמועמד המתאים ביותר. עם זאת הפנתה את הדיון בגירוש לפורום אחר. כמו כן המליצה מועצת המדינה, תחילה ב־14 בינואר תכ״ח (1668), שהדיון בעניין הגירוש ייעשה על ידי ועדה מיוחדת שתתכנס בלשכת האינקוויזיטור הכללי. מאוחר יותר, ב־20 ביולי תכ׳׳ח (1668), על פי נתוני הוועדה המיוחדת וחוות דעת קודמת של הקרדינאל אראגון, תמכה המועצה בהצעת הגירוש. לאחר שנתבקשה על פי פקודה מלכותית מה־16 ביולי תכ״ח (1668), נתנה את דעתה וקבעה שיש לבצע את הגירוש לאלתר.

עם זאת יש להעיר שעדיין נמצאו שרים בחצר, דוגמת הרוזן די פניארנדה (Conde de Pefiaranda), שהסתייג מן הצעד הרדיקאלי הזה. כדי למנוע קבלת החלטה שרירותית, ביקש הרוזן לדעת על פי אילו תנאים נתקבלו היהודים באוראן בזמן הקיסר קארלוס החמישי, ואם תנאים אלו שרירים וקיימים. על נושא זה נסבה השאילתה הבאה של המלכה העוצרת אל המושל, בטרם תחליט על מתן פקודת הגירוש.

חוות הדעת של הקרדינאל אראגון, שלושת המסמכים על דיוני האינקוויזיטור הכללי והוועדה המיוחדת שהתכנסה בלשכתו לדון כאמור בנושא הגירוש משקפים בבירור את החוג שהכריע בהליך קבלת ההחלטה. חוג זה זכה למלוא התמיכה של המועצות המלכותיות, שכן האינקוויזיטור הכללי עצמו והקרדינאל אראגון היו חברים במועצת המדינה. (אין לתמוה אפוא על האצלת סמכות הדיון בגירוש ממועצת המדינה לוועדה המיוחדת שהתכנסה בלשכת האינקוויזיטור הכללי, שהרי זה האחרון היה חבר במועצת המדינה, והסופרימה עצמה היתה אחת המועצות המלכותיות המנהלות את המדינה. יתר על כן, כפי שראינו, המלכה הורתה בפקודה למועצת המדינה לדון בהחלטות הוועדה המיוחדת, והמועצה נתנה את ברכתה להן).

הדו״ח הראשון של הוועדה הוא כאמור מה־28 בינואר תכ״ח (8 166 ). זהות חבריה ידועה לנו בבירור: בנוכחות האינקוויזיטור הכללי וכומר הווידוי של המלכה העוצרת, המרקיז די אגילה פואנטה (Marques de Aguila Fuente), הבישוף הנבחר של גואדיס, והמגיסטר פריי פראנסיסקו די ארקוס (Fr. Francisco de Arcos), ובהיעדר המגיסטר סוריבאם (M. Sorribas), נידונו שתי השאלות העולות משלושת מכתבי המארקיז די לוס ויליז: הכדאיות שבהעברת משירת התורגמן הראשי לנוצרי וגירושם של היהודים מן המחוז. הוועדה החליטה כי הא בהא תליא, כפי שראתה זאת קודמתה, שישבה בבית הבישוף והאינקוויזיטור הכללי ב־10 בנובמבר ת״כ (1659 ), וכפי שמשתמע גם מתוך חוות הדעת של הקרדינאל אראגון. מכאן שבגירוש שוב ישבו ודנו אותם גופים שעניין משרת התורגמן לא היה עבורם עתה אלא עילה.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031