Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31

Jacob Oliel Orleans

Les Juifs du Tafilalet

Si l'on ne trouve plus de Juifs aujourd'hui, au Tafilalet, le souvenir de leur presence ancienne est encore vivace et il n'est pas rare, a Bou- Dnib, Errachidia (ex-Ksar es Souk), Rissani ou Bou-'Nan, d'entendre un Marocain declarer fierement: « vous etes en ce moment dans le quartier juif», «ici c'etait autrefois, la synagogue» ou «la maison d'un Juif»…

Le Maroc est caracterise par l'Atlas : trois chaines de montagnes qui traversent le pays en lui donnant de grands avantages economiques. Le Bas Atlas se situe sur le cote sud-ouest du pays, le Moyen Atlas au centre, et la chaine du Haut Atlas divise le pays du Nord au Sud. Le Haut Atlas debute a Agadir sur les cotes de l'Atlantique, et culmine au Mont Toubkal a 4167  metres. Des forets primaires, constitutes surtout des cedres, couvrent la montagne dont les cimes sont recouvertes de neige tout au long de l'annee. Cette chaine, nommee Adrar N'dewen (la montagne des montagnes) par les Berberes a ete declaree Parc national du Pays. Ces montagnes descendent vers le sud-est et les regions du Sous, la "Table", Ouad Noun et Ouad Ghris, toutes tournees vers l'Algerie. C'est la region du Tafilalet.

Dans cette chaine, trois passages strategiques : le passage "Tiz-N’tiska" (passage des bergers) domine par la tribu Glawa, le passage Tiz-N'test (le haut passage) domine par les tribus Goundafas et enfin le passage Imi-N'Tanout (notre passage) sous la domination des tribus Moutgawa. Les tribus berberes qui commandent ces passages habitent dans des centaines de villages-casbahs dissemines entre les cours d'eau et les lacs ; c'est "la region des mille casbahs" comme la nomment ses habitants. La, pendant de nombreuses generations ont vecu des juifs parmi les berberes. 

L'axe principal va du Nord du Maroc a la region du Tafilalet; il descend de la ville de de la ville de Fes, remonte et traverse le Moyen Atlas en se faufilant entre les forets de cedres, passe des collines, descend des gorges et des oueds jusqu'a la petite ville de villegiature d'Ifrane. De la, il descend vers la ville de Midelt, remonte vers les montagnes du Haut Atlas, puis vers la petite ville de Rich a l'entree de la plaine fertile du Ziz.

 L'axe passe ensuite par les villages d'Ai't-Daoud ou Moussa, Ait- Messaoud et nombre d'autres villages tous juches a plus de 3000 metres comme le Djebel Timtrout qui lui s'eleve a 3447 metres 

Plus loin, l'axe passe par la ville A-Rachidia (Ksar-Souk) de la, vers la gauche, commence une route longue de 70kilometres vers le village Toulal, les villes Gourama, Boudnib. Elle revient vers le sud jusqu'a Erfoud. Elle continue ensuite jusqu'a la ville de Rissani, chef-lieu de la region, a l'extremite de l'axe. Une autre route se detache pour aller vers l'ouest vers la region de Ghris aux environs des villages Tiluin, Gulmima et la region d'Ouarzazat jusqu'a Agadir. En continuant vers le sud, la route nous mene vers les dunes de Marzoga, a la lisiere du Sahara. Dans toutes ces villes et ces villages ont vecu des communautes juives tres anciennes jusqu'a leur depart en Israel pendant les annees 1960

La plupart des noms de villes et de villages du Sud marocain sont des noms berberes au feminin caracterises par la lettre T au debut et a la fin du nom, comme : Tafilalet, Tafrouat, Taroudant, Tamghrot, Tarzoualt, Tamlilt, Taourirt… Les noms des monts et des collines commencent par le mot Tizi comme Tiz-N'Tamatert, Tiz-N'Tachidirt, Tiz-N'Test etc.

La principale langue des berberes de cette region est le Tachelhit ou Tamzight qui veut dire hommes libres. En effet, cette region du Sud marocain est surnommee Blad a Siba (la region desordonnee) a cause des difficultes qu'a le gouvernement, siegeant au nord du Maroc, a administrer cette region lointaine. Malgre les efforts deployes, il existe encore des villages que l'administration centrale du pays n'a pas encore atteints. Ces villages continuent a vivre selon les lois berberes de leurs ancetres. II existe au Maroc, la loi berbere. Elle leur permet d'etre juges selon le code berbere d'avant l'arrivee de l'lslam au Maroc. II existe encore des communautes entieres qui ne reconnaissent pas le gouvernement central. Dans chaque region, il y a deux ou trois families importantes qui ont autorite sur toute la tribu. La culture berbere se distingue de celle des musulmans, par ses fetes, ses chants, ses danses, ses villages, ses casbahs construites en briques d'argile, entourees de hauts remparts, vestiges des guerres qui eclataient couramment dans la region. Pendant les cinquante dernieres annees, grace aux nouvelles routes, des grandes transformations se produisent. L'electricite et les moyens de communication, la construction d'etablissements scolaires et le tourisme, tout cela apporte des changements dans la culture, la vie sociale et politique.

Si l'Egypte est un don du Nil" comme l'a ecrit Herodote l'historien grec 425-434 avant notre ere), le Maroc est le cadeau de l'Atlas. La region est riche en eau et en terres fertiles qui en font une oasis convoitee.

De plus, son importance strategique et economique a provoque des combats entre les tribus pour la mainmise sur ces territoires. Quand fondent les neiges du Haut Atlas, les fleuves deversent sur la region d'enormes quantites d'eau qui arrivent des parties sud-est de la montagne. Des fleuves tels que le Toud'a qui commence a Imilchil et passe par A-Rachidia, Erfoud et le Sud marocain ou comme le Dades qui vient de Msemrir font de cette region l'une des plus riches du Maroc sur le plan agricole. Le climat chaud pendant l'ete tres long et l'abondance d'eau permettent la production de fruits subtropicaux destines surtout a l'exportation

D'ailleurs, le Maroc est un des principaux exportateurs de produits agricoles vers l'Europe. La region est riche en puits, sources et cours d'eau qui se deversent dans les Oued Ziz, Oued Guir, Gaouz, Haroum et Zrigat et fournissent les besoins d'une industrie florissante au pied de la montagne. Les eaux abondantes irriguent sur leur chemin toutes les villes et casbahs, sur des centaines de kilometres. Grace a ses eaux, l'Atlas fait vivre la region du Tafilalet et d'autres grandes parties du Maroc. La planification nationale des surplus d'eau etant absente, de grandes quantites d'eau se deversent dans le desert, y sont absorbees et disparaissent a jamais.

Recent Posts
  • חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

    מצוקת גדרה ויסוד המעלה לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב

  • עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו

    יצחק בן שמש משדה חמד מספר : " הייתי נציג המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית במרוקו. עבדתי מחודש מאי ועד יוני 1956. בראש מחלקת העלייה במרוקו עמד אז עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת. אברהמי היה הגזבר, ווילנר – הקשר עם השלטונות הצרפתיים ברבאט. זכיתי לעבוד במחיצתו של יהודה גרינקר אשר בין יתר התפקידים שהוטלו עליו במרוקו, בא לטפל בכפרי האטלס ולארגן מהם גרעינים להתיישבות. יחד פעלנו, יחד רשמנו ויחד נדדנו…. בפנקסו של גרינקר היה רשום כל כפר וכפר ואפילו הנידח ביותר שמימינו לא שמעונו עליו. בנדונינו הרבים לא נתן לפסוח על אף כפר ואפילו היו בו משפחות בודדות. הוא קיים

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

    פרק שני המקהלה ב״שירת הבקשות״ את מעמד הבקשות מלווה מקהלה שציינתי בפרק הראשון. המקהלה מורכבת מהפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים, חבורת הבקשות והקהל. המקהלה ב״שירת הבקשות״ פועלת באופן שונה מהמקהלה המוכרת לנו מהתקופה העתיקה. אז המקהלה הופיעה כגוף העומד מן הצד ואינה משתתפת בפעילות העלילה (אם מדובר במחזה). היא מביעה הרהורים, מסיקה מסקנות של ״מוסר השכל״, מביעה את רחשי הנפש והתגובות של הציבור או של הגיבורים במחזה, מייעצת לדמות הראשית ומשמשת לו פה, אם הוא מתלבט. המקהלה גם משמיעה את דעת המחבר ומציגה את עמדתו לגבי הקורה במהלך המחזה. המקהלה שאני מציג מורכבת מקבוצת גברים המבצעים

  • סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905)-אליעזר בשן

    סטלה קורקוס, מנהלת בית־ספר לבנות במוגדוד, מבקשת אזרחות בריטית (1904־1905) תעודות 38-35 סטלה דוראן קורקוס (1858 — קזבלנקה 1948) היא מהדמויות הבולטות במרוקו בתחום החינוכי והציבורי. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר מצליח באנגליה ואמה רבקה מונטיפיורי (לונדון 1929-1831), אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה היתה אשתו השנייה של משה קורקוס, יליד אלג׳יר (1845), ונישאה לו בלונדון. היא רכשד ניסיון בתור מורה, והחזיקה בית־ספר פרטי בצפון לונדון. ב־1884 הגיעה עם בעלה למוגדור. הוא היה סוחר מצליח ופעיל בתחום החינוך, ב־1888 נזכר שמו כחבר ההנהלה של בית־הספר בעיר זו. אביו, ר׳ אברהם, היה רב בקהל הפורטוגלים בלונדון. הודות ליוזמתו של הרב יוסף אלמאליח

  • נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

    זמרת החצר אצל מוחמד החמישי. בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך : שיר זוהרה אלפסיה זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

  • יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

    מסים החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים. המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900,

  • פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

    שיכור התאסלם בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות. המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי

  • הערצת הקדושים- אולאד זימור

    ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) נקרא בפי היהודים גם סייד אהרון כהן, וסייד אהרון, ובפי המוסלמים סידי הארון או סירי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל־גומרא.157 נערץ גם על־ידי המוסלמים. עדות של מר דוד א׳ (מראכש) ואחרים: פלאמאן-דמנאת, עמי 108, כותב שההילולה שלו נערכת במחצית ינואר, ומביא מסורת שלפיה ביקש הרב לפני מותו שיעשו את הרחיצה במקווה לפני קבורתו. בשעת הרחיצה, עמד והתרחץ בעצמו אפילו שהיה כבר מת. כאשר נשאו את גופתו דיבר וציווה שהתהלוכה תעצור במקום מסוים וששם יקברו אותו, במקום שהיה בית־הקברות העתיק של דמנאת: מאושאן עמי 178, מציין שהתמחותו של הקדוש היא ריפוי

  • אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

    ח׳ליפות קורדובה במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי. ״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל

  • הראשונים לציון, אברהם אלמליח

    מבוא קשה מאד לקבוע בדיוק מתימטי, את התאריך בו התחילו רבני ירושלים להעניק לרב־הראשי הספרדי בא״י את התואר ״ראשון לציון״, בשעת הכתרתו למשרה רמה זו בירושלים, מחוסר מקורות ומסמכים רשמיים על כך. כותבי־התולדה מהתקופות הראשונות עד היום לא השאירו בכתב שום דבר ברור על כך, מלבד כמה ידיעות מקוטעות וקלושות שאי־אפשר לסמוך על אמתותן ודיוקן, ולקבוע על פיהן כי משנה פלונית ואילך התחילו להעניק את התואר ״ראשון לציון״ לראש רבני אה״ק, ומה היו סמכויותיו, תפקידיו וערך תוארו זה. יש אומרים שהתואר ״ראשון לציון״ לא היה תואר רשמי שהוענק אך ורק לראש־הרבנים בא״י, אלא אחד מהמון התוארים שבהם היו מתארים את


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 117 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031