מקדם ומים-כרך "ז "-ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו איסר הרא

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000איסרהראל

ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו

איסר הראל

אני מוכרח להדגיש שגם אם הארגון הזה היה יעיל, הרי אלמלא אותה התלהבות של היהודים עצמם, תחושתם הכמעט משיחית ומסירות הנפש שלהם, לא היינו יכולים לעשות את הפעולה הזאת. והיה משהו מופלא: היהודים באו לא רק כשאנחנו חיפשנו אותם; לעתים קרובות היהודים חיפשו אותנו. אני זוכר שהגעתי פעם להרי האטלס, אל עיירה קטנה של חמישים משפחות יהודיות. חיפשנו את רב הקהילה — לרוב היו אלה הרבנים שייצגו את הקהילות — והוא לא היה במקום; אמרו שהוא נסע למראבש. וכשעמדנו לצאת משם, בא בבהילות אדם צעיר, וזה היה הרב. הצגנו את עצמנו לפניו כקבוצה יהודית פילאנתרופית. והוא אמר: ״אל תספרו לי מעשיות, אני יודע מי אתם, מתי תוציאו אותנו?! הרי לשם זה הלכתי לחפש אתכם במראכש״. בתוך כמה ימים כל הקהילה הזאת הועמסה על משאיות והובלה עד המובלעות והגיעה לארץ, בלי תור. זה היה ב־1958.

אני רוצה לעמוד על תופעה שראויה לציון: במובלעות היה שלטון ספרדי. והנה נתקלנו שם בתופעה מרנינה של יחס אוהד וסובלני מצד הספרדים — גם מצד הפקידות וגם של יחידים. ואני גיליתי במשך הזמן שזו לא הייתה רק גישה אישית אלא נראה שזה בא מלמעלה, משליט ספרד — פרנקו. וכשניסיתי להבין את התופעה עלה בדעתי שאולי זה המצפון שהעיק עליהם על גירוש יהודי ספרד. אותו דבר קרה בגיברלטר. הבאנו את המעפילים גם לגיברלטר, ושם נתקלנו ביחס סובלני ואוהד מצד השלטון הבריטי. וכשראיתי תמונה של חייל בריטי בגיברלטר סוחב מאנייה ילד יהודי כדי להביאו למקום מבטחים, נזכרתי בתמונה ההפוכה של תפקיד החיילים הבריטים לפני הקמת המדינה. אחת הבעיות העיקריות הייתה הצורך להעביר משפחות שלמות, שהרי משפחה יהודית מרוקנית לא ניתן להפריד אותה. או כולם — או אף אחד לא. ולכן היו צריכים לקחת את כולם, גם את הזקנים וגם את החולים, ולהוביל אותם בדרכים עקלקלות מאות קילומטרים, בצורה קונספירטיבית, תחת ברזנטים, בתנאים קשים מאוד, וזה תוך פעולות עוינות מצד השלטונות. אלה לא התייחסו למעפילים בידידות יתרה. מספרים עכשיו על היחס האוהד של המרוקנים! זה לא היה בתקופה ההיא. המשטרה המרוקנית התייחסה אז באכזריות למעפילים. במיוחד לחברי ״המסגרת״ שנפלו לידיהם. אלה גם עברו עינויים קשים ביותר.

ב־1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית, התחזקה השפעתו של האסתקלאל, והתגבר הלחץ נגד הגירת יהודים לישראל. בוצעו חיפושים ומעצרים מלווים בעינויים. על רקע זה נסעתי בקיץ 1958 למרוקו בזהות שאולה. ביקרתי כמעט בכל רובעי המלאח היהודיים בערים הגדולות במדינה זו. לא הכרתי את יהדות מרוקו לפני כן. בערב שבת הלכתי לבית הכנסת בקזבלנקה, והתרגשתי לראות את התנהגות הקהל בזמן התפילה: קהילה שלמה יושבת עם הילדים, וכולם שרים יחד. איזו חגיגה! לעולם לא אשכח זאת.

אבל לא רק זאת. הם כנראה הבינו שאותה קבוצת אנשים שהגיעו לפתע לבית הכנסת אינם סתם תיירים אמריקנים, צרפתים או אנגלים. הם הבינו מיד שמסתתר פה משהו אחר. באותו זמן המשטרה המרוקנית כבר הייתה בעקבותינו, והיו כאלה שיעצו לנו מיד להסתלק משם, ואני אמרתי ״לא״. אני ראיתי בעיניהם וידעתי בתוך ההמון הזה אין איש אשר יסגיר אותנו לשלטונות. הנאמנות של היהודים הייתה ללא דופי, והאמון שלהם ב״מסגרת״ היתה מעל ומעבר. ידוע מה פירוש הדבר למשפחה מרוקנית־יהודית למסור ילדים כדי שהם יעברו באופן בלתי לגלי לארץ אחרת ויגיעו לישראל, שיאמינו לבחורים הצעירים שבידיהם הם מוסרים את הילדים. והדבר התרחש במציאות, במאות ואלפים של מקרים.

בעקבות הביקור שלי במרוקו נערכו דיונים גם בסוכנות וגם בדרג הממשלתי ובמוסד לתיאום. בדיונים השתתפו מלבדי נחום גולדמן, בן־גוריון, גולדה מאיר וזלמן שרגאי. גולדמן, כמובן, על פי דרכו, דיבר על זהירות, על חוסר התכלית שיש בעלייה הזאת, על שתדלנות; ואילו בן גוריון, גולדה ושרגאי תמכו בדעתי כי הפתרון היחידי ליהודים ממרוקו הוא עלייה. לא לבודדים. לכל הקהילה. וכך הוחלט רשמית.

המרוקנים היו מודעים למה שמתרחש. הם לא אהבו זאת, והחליטו שכדי לעצור את התהליך צריך להפסיק את הקשר בין היהודים המרוקנים בארץ ובין היהודים במקום. הם הפסיקו את קשרי הדואר לישראל. הייתה זו מכה קשה בשבילנו, אך עד מהרה התאוששנו והקימונו מערכת של דואר עצמאית שפעלה בצורה יוצאת מן הכלל.

ואז בינואר 1961 בא עלינו האסון של טביעת האנייה (״אגוז״). הייתה זו מכה קשה ביותר לכולנו, ומכה קשה למפעל העלייה שלנו. חוץ מההתרגשות שלנו מעצם האסון הזה חששנו מתגובת היהודים: האם ימשיכו ללכת או לא? והייתה פה תופעה שאני חושב שהיא ייחודית ליהודי מרוקו. האמון שלהם בעבודה שלנו, האמונה המשיחית שלהם — לא רק שהם לא הפסיקו, אלא דווקא המשפחות והקרובים של המשפחות שטבעו, וביניהם היו חברים פעילים ב״מסגרת״, הם שהביאו לאניות החדשות שהפעלנו את הקרובים שלהם כדי להוכיח לכולם שהנה הפעולה נמשכת, ולא נרתעים. זו הייתה אחת התופעות כמעט היוצאות מהכלל שנתקלתי בהן.

בעקבות האסון החלטנו על דרך חדשה בפעילות הימית שלנו: אניות גדולות יותר ובפיקוד ישראלי. את הפיקוד הזה השגתי מצה״ל בפקודת בן גוריון, שר הביטחון, וברצון טוב מצד הרמטכ״ל. נתנו לנו אנשים מחיל הים, ונתנו לנו אנשי מילואים של חיל הים, ואלה גם בחרו את האניות החדשות וגם פיקדו עליהן על מנת שנימנע בכל דרך מחזרה על אותו האסון שירד עלינו.

עד אותה תקופה שאני מדבר עליה הספקנו להוציא 25,000 איש. זה כמעט שלא הדביק את הריבוי הטבעי של היהודים במרוקו. ואילו היעד שלנו היה להוציא ממרוקו ולהביא לישראל את רוב הקהילה הזו. לכן הגעתי למסקנה שמוכרחים להביא לידי הידברות עם השלטונות. אחד האמצעים היה להפוך את המקרה של ״אגוז״ למנוף תעמולתי בין־לאומי נגד השלטונות. להאשים אותם שהם נושאים באחריות לזה שיהודים שרוצים לצאת כבני אדם בני חורין מוכרחים לפנות לדרכים מסוכנות כאלה. התהליך הזה החל במגעים סודיים עם דרגים גבוהים בממשל המרוקני. זה גם היה קשור בשלמונים. אבל בעיקר נוכחו שלטונות מרוקו לדעת כי אינם מסוגלים לעצור את הפעילות שלנו, והם חששו שהדבר ישמש אות מסוכן לאופוזיציה שהיתה חריפה במרוקו.

כדי להקל על המרוקנים, התחייבנו שכלפי חוץ הפעולה הזאת תבוצע תחת כיסוי יהודי־אמריקני. סוכם עם המרוקנים על חברת ההגירה היהודית־האמריקנית האיאס. אמריקנים אלה, לא ציונים, שיתפו פעולה אתנו בצורה הטובה ביותר. הם היו מוכנים לתת את הכיסוי והסכימו שאנחנו ננהל את המבצע בשמם, שאנחנו נהיה אנשי האיאס במקומם. הם נטלו על עצמם גם את האחריות הפוליטית להסדר עם שלטונות מרוקו. נוכח עוינותם של גורמים בתוך מרוקו ובעולם הערבי בכלל הגענו אתם להבנה, שיהיו דרכונים קולקטיביים. אנחנו היינו ממלאים את הרשימות של הדרכונים הקולקטיביים, והם היו נותנים להם לעבור. והאנשים, משפחות ובודדים, יצאו במטוסים לאירופה, ומשם לארץ. היו אמנם רגעים קשים מאוד כאשר פתאום הפעולה הזאת הייתה נפסקת תחת הלחץ של נאצר והליגה הערבית, אבל המרוקנים עמדו בהסכם, חזרו והמשיכו לתת לנו ללכת בדרך זאת.

בפעולה הזאת — קראנו לה ״יכין״ — יצאו 75,000 איש. בתקופתי, מ־1956 . כשהתחלנו את הפעולה, ועד שהתפטרתי ב־1963, הוצאנו 100,000 יהודים: 25,000 בפעולות מחתרתיות ו־75,000 בדרך של הבנה שקטה עם המרוקנים.

אבל מלבד זאת, ובמקביל לזה, היו פעולות נוספות: ארגנו חופשות קיץ לבני נוער באירופה, קייטנות לילדים בשווייץ, השתתפות במשחקי כדורגל בחוץ, ועוד, בכל מיני שיטות משיטות שונות שהמציאו ״המסגרת״ והאנשים שעבדו אתנו — כמו אנשי מחלקת העלייה — בהוכיחם את הכישרון היהודי. מאחורי כל הפעולות האלה עמד כסלע איתן ראש הממשלה דוד בן גוריון.

הייתה לי בעיה בקשר לסלקציה. אמרתי לבן גוריון, כי אנחנו לא יכולים להוציא יהודים ממרוקו כשיש גזרת סלקציה. במרוקו עולה משפחה שלמה או איש לא, ואנחנו לא נגיד למישהו שישאיר ילדים או שישאיר זקנים, וגם חולים. ורק בהשפעתו של בן גוריון בוטלה הסלקציה הנוקשה. אני זוכר שבאתי לבן גוריון וסיפרתי לו על מקרה של אלמנה אחת, אלמנה עם עשרה ילדים, אני בעצמי ראיתי אותם, הלכתי לראות את המשפחה הזאת. ואישה אלמנה זאת עם עשרה ילדים היו צריכים להישאר שם מפני שלא היה מפרנס עיקרי למשפחה. חזרתי לארץ ואמרתי לבן גוריון: ״אתה רוצה שהאישה הזאת והילדים האלה יישארו במרוקו, או שאנחנו נראה אותם פה?״ ואז הוא הכריע. ביטלו את העניין הזה של כפיפות למפרנס עיקרי במשפחה.

ההסכם עם המרוקנים, כפי שאמרתי, היה קשור גם עם שלמונים. ויום אחד, לפני תחילת הפעולה של ״יכין״ צריך היה לתת סכום כסף גדול מאוד כמקדמה. ושר האוצר לוי אשכול אמר ״אין לי״. כן אמר לי ״מניין לי שהם לא ירמו אותנו, שהם ייקחו את הכסף ולא ייתנו ליהודים לצאתי!״ הבאתי אותו לבן גוריון, גם בן גוריון שאל את השאלה הזאת. ואמרתי לו, יכול לקרות כדבר כזה, אבל דבר אחד בטוח לגמרי: שאם לא ניתן את הכסף — את היהודים לא נראה. והכסף קיבלתי — והיהודים יצאו.

על רקע זה, כאשר פה נמצאים הצעירים ממרוקו בקורסים שלנו, וההתלהבות אצלנו גדולה, בא עניין ואדי סאליב. אני יכול לתאר לכם את עגמת הנפש שלנו, של כל הקבוצה שלנו, אנחנו יודעים שנוצרה ממש אחווה בלתי רגילה בין הישראלים ובין יהודי מרוקו, שהישראלים במסירות נפש ממש עשו את הדברים האלה, ופתאום אמרו שהיהודים המרוקנים כאן בלתי רצויים, ובן גוריון אמר לי: ״הרי אתה יודע יותר מכולם עד כמה הדבר הזה לא נכון״. ואני רוצה להגיד לכם, שבמסקנות של הוועדה שנתמנתה לבדוק את אירועי ואדי סאליב השפיעה לא מעט העובדה הזאת של הפעולה שלנו.

אני מסכם עכשיו: בני העליה הזאת, המאה אלף האלה, כולם עלו לארץ ונשארו בה. הם התיישבו באזורי ספר ובעיירות הפיתוח, ולמרות הקשיים הם נקלטו בכל מערכות המדינה, ותופסים מקום של כבוד ואחריות בחברה הישראלית.

סוף המאמר…….

Recent Posts
  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא

  • Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton

    Le samedi 27 avril, l’événement se résuma en un simple entrefilet en première page du Matin annonçant que: «Fez est calme» et qu’une «commission formée de notables arabes, européens et israélites va se charger de l’assainissement de la capitale. Des sommes importantes ont été réunies pour secourir les israélites affamés. Le sultan a donné 10 000 francs, Mr Régnault 5 000 francs et diverses personnalités marocaines 10 000 francs.» Enfin un reportage anonyme sur le sort des Juifs, paru dans l’hebdomadaire L’Illustration en date du 11 mai, fit le tour du monde grâce aux photographies fort impressionnantes, prises par le

  • הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

    סיכום מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר? רייניו, ציר

  • Il était une fois le Maroc-David Bebsoussan-Qu'en fut-il de la presse spécifiquement juive?

    Il y avait cependant une grande influence britannique au Maroc… Le Times ofMorocco fut fondé par l'écrivain Edward Meakin. Il dévoila la corruption tangéroise. Son fils Budgett Meakin fut l'auteur de livres importants sur le Maroc dont The Moorish Empire publié en 1899 et The land ofthe Moors paru en 1901. Le style critique de Meakin père et fils finit par les faire comparaître par-devant le Tribunal consulaire. Le journal fut racheté en 1893 par le Gibraltarien G.T. Abrines, propriétaire de Moghreb al Aksa, et se fit le défenseur de la politique britannique. Avant d'être racheté, le Times of Morocco

  • גאוני-מש.-אביחצירא-ר-יוסף-אביחצירא-עם המשמ"ח אליקים חלק ב'

    כל אותה תקופה בעוד הר׳ אזולאי מקנטר בלשונו את הגאון המשמ״ח ברמה האישית, הגאון המשמ״ח בחר להימנות מכת הנעלבים ואינם עולבים, ואחז בפלך השתיקה, אולם חכמי ורבני העיר החליטו למחות על כבודו ולפרסם כנגד הר׳ אזולאי קונטרס בשם ״מלחמת המגן״. בראש הקונטרס חתום הגאון רבי אברהם אביחצירא. ככל הנראה ע״מ לחזק דבריו הוסיף בחתימתו וכתב ״ממשפחת הרה״ג המפורסם המקובל האלקי בוצינא דנהורא כקש״ת יעקב ביחצירא זצוק״ל״. בקונטרס הנז׳ שולחים הגאונים רבי אברהם ועמו הגאון רבי דוד אדהן חבר ביה״ד, מכתב המשתרע על פני כמה עמודים להגאון רבי משה שתרוג ומביעים תמיהה על הסכמתו על דברי הר׳ אזולאי עיי״ש. מלבד זאת

  • גאוני משפחת אביחצירא-עם המשמ״ח אליקים-חלק א'-ר-יוסף-אביחצירא-

    עם המשמ״ח אליקים מגדולי הגאונים שידעה יהדות המזרח, היה זה הגאון המופלג, המושלם והמוכתר בכל מידה טובה, רבי משה מאיר חי אליקים זצ׳׳ל(המשמ׳׳ח), לימים ראב״ד בעיר קזבלנקה. הרב המשמ״ח זצ״ל, נולד ביום ט״ו טבת תרל׳׳ב בעיר טבריה, לאביו הגאון רבי ניסים אליקים(יליד העיר טבריה בשנת תר"י 1850 ) הרב היה בן יחיד והתייתם מאביו בעודנו ילד קטן, כפי שמתאר בתו״ד שכתב על גבי שער הספר ׳חדד נא״ה׳ שחברו אביו, ז״ל: לקטתי מכתיבותיו של עט״ר ישעי ומשגבי משארית הנמצאה מעט מהרבה כי שטף הזמן גרפם והעש האכזר והריקבון חגרו כוחם לכלות מחמדי עין והיו לאין… הרב המובהק העניו המדוכא ביסורין גדולים,

  • תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד – מעמד המשורר בקהילה.

    מעמד המשורר בקהילה. עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה. בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930