מקדם ומים-כרך "ז "-שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

מקדם ומים כרך ז

מקדם ומים כרך ז

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

גויסתי ל״מוסד״ בחודש אוקטובר 1955 בהיותי בן 20; גייסו אותי הסוכנים הראשונים שהגיעו למרוקו, בחודש ספטמבר 1955.

נולדתי בקזבלנקה. אבי הרב שמעון כנאפו זצ״ל נולד בעיר אגאדיר שבדרום מרוקו. הוא חינך שם מאות ילדים, ולימדם תורה ודרך ארץ. מאגאדיר עבר עם אמי למוגאדור והיה מזכירו האישי של דיין העיר, רבי דוד כנאפו זצ״ל. בשנת 1932 לערך עברו הוריי לקזבלנקה, ושם שובץ אבי בין דייני העיר.

מרוקו באותה תקופה הייתה תחת חסות צרפת. מהצרפתים זכינו ליחס של כבוד, והאנטישמיות התפרצה מדי פעם. יחסינו עם המוסלמים, לעומת זאת, התאפיינו בכבוד הדדי, אך תמיד חששנו מתגובתם. לא היו התנכלויות לשמן, אך תמיד קיימת הייתה דאגה רבה מהעתיד.

מצבנו הכלכלי בבית היה סביר; לא סבלנו ממחסור. התקיימנו מעבודתו של אבי כסופר סת״ם. כאשר יהודי היה זקוק למזוזה או לתפילין שילם תמורתם כמה שלבו היה חפץ.

למדתי בבית ספר ״אליאנס״, סיימתי בו לימודי תיכון.

בשנת 1948, עם הקמת המדינה, הייתי בן 13. החלטתי לעלות ארצה ופניתי ליהודי בעל חנות לחומרי צבע במלאח, לא רחוק מתחנת המשטרה של ״באב מראכש״, ואמרתי לו, ״עזור לי לעלות לישראל״. סירובו היה מוחלט, והוא דרש שאביא אליו את הוריי לחתום על טופס בקשה. ובהיותי בן יחיד בין ארבע בנות לא היה כל סיכוי שאמי תחתום. צערי היה גדול. משה אוחנה, חבר ושכן, הציע לי כנחמה להצטרף אליו ללימודי השפה והשירה העברית המודרנית. השיעורים התנהלו במחתרת בגג בניין בגטו היהודי בהנחייתו של בחור בשם רפאל. זכורני, שהשיר הראשון שלמדתי אצלו היה ״מעל פסגת הר הצופים״.

הגעגועים למדינת ישראל גברו כאילו הייתי שם שנים. בתחילת שנות החמישים הצטרפתי עם עוד מספר חברים כאלי בן לולו, מרדכי שריקי, מאיר סלוק ועוד לתנועה הציונית ״הבונים״, שהייתה אז תנועת נוער חוקית. ״מינו״, היום ד״ר שלמה אלבז, היה המדריך שלי. גם שתי אחיותיו הלן ורהט היו חברות באותה תנועה.

הצטרפתי לגרעין ״ברור חיל״, שעמד לעלות ארצה לקיבוץ באותו שם. הייתי חבר בגרעין זה עד 1954. הגרעין התפרק, ואינני יודע עד היום מדוע התפרק.

גבולות מרוקו היו פתוחים לעלייה ארצה. עשה זאת כל מי שחפץ בכך בתנאי שהתגבר על חוקי ״הסלקציה״ שהכריזה הסוכנות היהודית באמצעות משרדה במרוקו, ״קדימה״. נתקלתי אז בתגובות של שכנים ומכרים שנפסלו לעלייה. הזעם היה גדול, והרצון של היהודים לעלות הלך וגבר עד כדי כך שהתפתח שוק שחור לאישורים רפואיים. כמו כנפיים שחורות של עוף רע תלווה הסלקציה ההיא את יהודי מרוקו. ואולי שם מתחילה תחושת הקיפוח, שלפעמים דומה היה כי עצמתה אינה עומדת בשום יחס לתנאים המעשיים — מה שניתן לעולי מרוקו או מה שלא ניתן להם ביחס לעולים אחרים.

1956-1955: התארגנות

המלך מוחמד החמישי הוחזר על ידי הצרפתים מגלותו בחודש נובמבר 1955, ובמרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה. באותה שנה החלו הצרפתים לעזוב את המדינה, שבה ישבו יותר מארבעים שנה.

האי־ודאות של יהודי מרוקו הלכה והתגברה: האם נשקפת סכנה של ממש לקהילה היהודית? לחשש זה היה בסיס: כאשר לוחמי החירות המרוקאים נלחמו בצרפתים הם שרפו חנויות של יהודים בתואנה זו או אחרת, ובנות יהודיות נחטפו.

איסר הראל, ראש ״המוסד״, שאל את השאלה הזו עוד בשנת 1954, ושיגר שליח לבדיקת תנאי הקמת מחתרת יהודית בשלוש ארצות צפון אפריקה, שמטרתה להגן על הקהילות היהודיות שם.

בחודש ספטמבר 1955 הגיעה המשלחת הראשונה של ״המוסד״ למרוקו, תשעה סוכנים, ובראשם סגן אלוף שלמה יחזקאלי ז״ל. הייתי בין מגויסיה הראשונים של משלחת זו. הוטל עליי לגייס נוער יהודי למחתרת שקמה ולהקים תאים. בתוך זמן קצר יחסית גייסתי מטובי הצעירים בקזבלנקה, והקמתי חמש חוליות. גם חבריי שגויסו נרתמו למלאכה זו — שהייתה קדושה בעינינו.

אין לזלזל בסכנה שהייתה טמונה בהסכמתי להתגייס לארגון החדש הזה. מיד הוסבר לי כי מדובר בהקמת חוליות שיצוידו בנשק חם, ואין כל ביטחון שלא נצטרך לצאת לרחוב להגן על היהודים; אך אהבתי למדינת ישראל ולציונות התגברה על כל החששות.

הייתי אז בן עשרים, וניהלתי בית מלון בקזבלנקה שבעליו היה יהודי. כאשר נודע דבר עיסוקי לחבריי מ״המוסד״ הם הגיבו בהתלהבות: מלון לפעילות מחתרתית מאפשר הזדמנויות בלתי מוגבלות. הסברתי להם שכוונתי היא להמשיך בלימודיי, ואני נמצא במלון על מנת לחסוך מעט כסף ללימודים אלה. הסברים אלה לא הועילו, וטובת המחתרת גברה על רצוני להמשיך בלימודיי. לאחר שנים לא שללתי החלטה זו, כי המלון תרם רבות לפעילות ״המסגרת״ — הקמת סליקים בו, העברת מזוודות נשק דרכו ועוד פעילות חשאית. מאז גיוסי ל״מוסד״ באוקטובר 1955 ועד מעצרי בשנת 1961 השתתפתי במבצעים רבים, חלקם מסוכנים. לפני גיוסי ל״מסגרת״ רכשתי באופן עצמאי ומכספי אקדח ורובה על כל צרה שלא תבוא.

לא היו כל הפסקות בפעילותי בין השנים האלה, ולא פעם כאבתי את כאבם של חברים שעזבו את ״המסגרת״ מסיבות משפחתיות או אחרות. לפעמים גם כעסתי עליהם.

ב התחלה השתמשנו בנשק באקדחים, תת־מקלעים ורימונים. על המחלקה שפיקדתי עליה הוטלה ההגנה על יהודי המלאח, כולל שכונת ״הברכה העירונית״(La Piscine Municipale). מפקדי החוליות ואני למדנו את השטח, וגייסנו כל ספר וחייט יהודי בעל חנות עם טלפון. מקומות אלה שימשו מאוחר יותר למפגש החוליות בזמני חירום; ביקור של 4־5 בחורים אצל הספר או החייט נראה טבעי בהחלט.

הייתה זו נקודת המוצא, וממנה הסתעפה העבודה לכיוונים שונים. העבודה במחתרת התנהלה לפי כללים של מחתרת, וכל מה שמקופל במילים הגנה והצלת יהודים היה בטבעה של עבודה זו. היא חייבה לארגן הגנה ולהבריח יהודים אל מעבר לגבול בדרכם לישראל. חייבה להחדיר תודעה של גאווה, וגם חייבה ללכת למאסר.

היהודים במרוקו רחשו כלפינו אמון בלתי מוגבל, והלכו אחרינו בעניים עצומות. השנים 1956-1955 היו שנות התארגנות, יצירת הכלים וקשירת הקשרים.

בשנה הראשונה אגרנו נשק, בנינו סליקים, ארגנו מטווח ראשון באחת החורשות והקמנו מסגרת להגנה על יהודי מרוקו, שקיבלה את השם ״גונן״. עסקתי בשנה זו בחיפוש דירות להשכרה. דירות מסתור אלה שימשו את החוליות למפגשים וללימודים. לכל מחלקה המורכבת ממספר חוליות הייתה דירה משלה. כמו כן לימדתי את המגויסים ממחלקתי(בדרך כלל רק את ראשי החוליות) פירוק והרכבה של נשק, מעקבים, תורת המפגשים בדירות וברחוב, כיסוי למפגשים ועוד… הקשרים בינינו לבין השליחים היו מצוינים, ורוב הזמן ידידותיים מאוד.

בשנת 1956 נתבקשתי עם חבריי לסייע בהעלאת יהודים בשיטות חשאיות בתגבור לשלוחת העלייה שקמה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031